אהבה – שנאה עד מוות

משטרת ישראל מעדיפה לראות ברצח נשים עניין חברתי וקהילתי פנימי של האוכלוסייה הערבית. מדובר במנגנון שליטה בערבים: המשטרה משאירה לראשי החמולות לטפל במקרים רצח אלה, תוך העלמת עין מהרוצח. כך מושג שיתוף פעולה של המנהיגות ושקט של האוכלוסייה הערבית.

אהבה ושנאה, שני סוגים מנוגדים של רגשות. הראשון מסמל רגש חיובי והשני מבטא רגש שלילי. אפשר לשמוע, להבין ולעקל את העובדה של שימוש באלימות במקומות בהם מופיעים רגשות שליליים. פלוני הרביץ מכות לאלמוני מתוך שנאה. לעומת זאת, מאוד קשה לתפוס ולהבין את המקרים בהם מישהו מתנהג בצורה אלימה מתוך אהבה. לפני כחודש ימים התעורר העולם הערבי עם פרסום בשורה מרה שזעזעה את כולם. אחת הזמרות המפורסמות נרצחה ע"י בעלה, יחד עם חברתה הקרובה ביותר. הוא ירה בשתיהן יותר מעשרים כדורים. כשחקרו את הפרשה התברר שהבעל אהב מאד את אשתו. כל-כך אהב אותה עד שרצה להרחיקה מכל האנשים שהכירה קודם, במיוחד מגברים, אשר הייתה, כמובן, חייבת להיות אתם בקשרי עבודה. סופו של הסרט הזה היה רצח של הזמרת והתאבדות הבעל. זה היה מקרה קשה ומזעזע במיוחד בגלל היות האישה זמרת מפורסמת, שכולם שמעו את השירה שלה ואהבו אותה. מאחר והתקשורת גילתה עניין רב בפרשה האירוע הפך להיות אחד הסיפורים המתוקשרים ביותר במשך שבוע שלם.

האם זה היה מקרה חריג, יוצא דופן ונדיר? התשובה, לצערי, היא: לא. מידי פעם אנו שומעים על מקרים בהם הבעל נמצא מת בדירתו, אחרי שרצח את אשתו והתאבד, או מקרים שבהם הבעל, שרדף אחרי גרושתו וביקש שתחזור אליו וכשסירבה רצח אותה. דוגמאות אלה מתארות מצבים בהם לכאורה האהבה הרומנטית הביאה לרצח נשים ולפעמים התאבדות הבעלים. בחברה הערבית ניתן למצוא מקרים בהם נשים נרצחות מתוך מניעים של אהבה, אך אהבה מסוג אחר. לכאורה, מדובר באהבה הזוכה להכרת החברה והתרבות. הכוונה היא למקרים של רצח על רקע "חילול כבוד המשפחה". בשונה מהמקרים של רצח על רקע "רומנטי", הרצח מתבצע ע"י האב או האח ולא ע"י הבעל, אפילו אם האישה הייתה נשואה. הדבר כך מפני שהמונח "כבוד המשפחה" מתייחס למשפחת המוצא, משפחת ההורים ולא למשפחת הבעל. הבעל מסתפק בגירוש האישה והמשפחה היא המענישה. מקרי רצח אלה מחזירים את הכבוד האבוד למשפחה ומייחסים לרוצח מעשה גבורה. הגדרת מעשה הרצח, כרצח על רקע חילול כבוד המשפחה הופך אותו באופן אוטומטי ממעשה פלילי למעשה גבורה, אשר מקבל לגיטימציה חברתית וקהילתית, ומעביר את המבצע ממעמד של עבריין ופושע למעמד של גיבור הראוי להוקרת החברה, במקום לענישה. חשוב לציין, שמדובר בהרבה מקרים בהם חשדו בהתנהגות האישה, לפעמים בגלל הרצון שלה לממש את זכותה הטבעית לחופש הבחירה ואת רצונה לשבור את המעגל בתוכו רצתה החברה לכלוא אותה. לפעמים נפילת האישה/נערה כקורבן להתקפה מינית ואונס משמשת עילה לגיטימית לרצח, כאשר הקהילה מאשימה אותה, שופטת אותה, גוזרת את דינה ומאפשרת לאחד הגברים במשפחה לבצע את גזר הדין.

בעוד שבמקרים של רצח "על רקע רומנטי" מתאמצים השוטרים לחקור את נסיבות האירוע ולהעמיד את הרוצח לדין, במקרי הרצח על רקע חילול כבוד המשפחה, לא ניכר מאמץ כזה. ברוב המקרים מבצע הרצח לא נתפס ולא נענש. במקרים אלו מתעורר הרושם שהשוטרים מתייחסים בקלות ראש וכי משטרת ישראל מעדיפה לראות בנושא עניין חברתי וקהילתי פנימי של האוכלוסייה הערבית. הם מציגים את התנהגותם כמתן כבוד לנורמות ולערכים החברתיים. לדעתי, מדובר במנגנון שליטה בקהילה הערבית. המשטרה משאירה לראשי החמולות לטפל במקרים רצח אלה בלי התערבותה הממשית, תוך העלמת עין מהרוצח. בתמורה, הם משיגים ציות של ראשי החמולות ואת נאמנותם ובכך שומרים על השקט ועל שיתוף הפעולה של המנהיגות. כלומר, יש כאן הסכם לא כתוב, שבמסגרתו השלטון הישראלי מאפשר לראשי החמולות יד חופשית לשלוט ולנהוג כרצונם בתוך קהילותיהם, כל עוד הדבר נעשה בתוך הקהילה ואין לכך השפעה או פגיעה בחברה היהודית. ברור שמקרי הרצח הם הביטוי הקיצוני ביותר של דיכוי הנשים. ברור גם שנשים רבות נופלות קורבן לשימוש באלימות, כאשר מורגשת הסלחנות של החברה לגברים האלימים. תמיד מחפשים את האשמה אצל האישה. משהו בהתנהגות שלה לא היה בסדר. תמיד היא זו שהכריחה את הגבר להיות אלים.

הדבר המזעזע ביותר בקונטקסט הזה של שנאה – אהבה הוא האלימות המינית. הסטטיסטיקות מראות שרוב המקרים בהם היו תקיפות מיניות ואונס בחברה הערבית נעשו ע"י גבר מוכר לאישה, שלרוב יש לו גישה חופשית לביתה. במקרים רבים התוקפן הוא האב, האח, הדוד או הסבא. אלו הן הדמויות האמורות לספק הגנה והרגשת ביטחון לאישה. כאשר הם הופכים להיות הצד התוקף והמערער את הביטחון, האישה מוצאת את עצמה במלכודת ואין לה לאן לפנות. האהבה מתערבבת אז עם השנאה, המקום והאיש הבטוחים הופכים להיות מקור הפחד וחוסר האימון.

רע'דה מסאלחה היא מנחה מחוזית בחברת המתנ"סים