הפחד הוא מצב נפשי המשתק אותנו ומפריע להגיון לתפקד, אומרת יהודית דסברג, ששכלה בפיגוע את בתה וחתנה. העיסוק האינטנסיבי של התקשורת בדיווחי צער וכאב מזירות הפיגועים והפחד, המשתק את התנועה החופשית של התושבים ברחבי המדינה, משרתים היטב את מטרות התעמולה של המפגעים ומהווים בעבורם עיטור הצלחה.

הוזמנתי לכנס בעקבות מאמרי, 'אני ניצחתי את הטרור'. הבנתי, שמטרת הכנס היא למצוא דרכים חדשות, אולי מנקודת מבט נשית, כדי להתמודד עם מכת המדינה הפוקדת אותנו. הרי לא ייתכן, שאזרחים שומרי חוק יחיו את שגרת חייהם, יילכו לקניון, למסיבה, לדיסקוטק או לפיצריה, ופתאום יבוא מישהו ויחליט לפוצץ אותם כדי לקדם רעיון החשוב לו.
הריגה שרירותית של אנשים חפים מפשע, מבלי להתייחס אליהם כאל בני אדם טובים, אוהבים, תומכים או לא תומכים, אלא כאל חומר נפץ פוליטי, מקוממת כל אדם מוסרי.
מדינה אינה יכולה להתקיים כאשר הפקרות אכזרית כזו משתוללת בה, וחברה אינה יכולה להתפתח במקום של חוסר ביטחון ליחיד ולציבור. (לא מקובלת עלי הגישה הפטרונית, המנסה להבין/להסביר/להצדיק את מעשיהם של המרצחים על רקע תסכולם ומצבם. רוצח יצא הרחק מתחומי הלגיטימיות, גם אם הוא מאוד מתוסכל ומדוכא. הצרפתים אמרו: 'להבין פירושו לסלוח'. אינני יכולה להבין יהודים המנסים להבין רוצח בני אדם רק כיוון שהם יהודים ־ זו אנטישמיות). אם חפצי חיים אנחנו בארץ ישראל, עלינו להילחם בטרור, ולא רק בטרוריסטים המבצעים אותו. לשם כך עלינו להבין מה הם יעדיו של הטרור. לא במקרה התרגום האנגלי ל'פחד' הוא Fear, אך גם Terror. מטרת הטרור היא להפחיד ולאיים. הפיגוע הוא אמצעי להשגת מטרה זו. לכן, תמיד כעסתי על אמצעי התקשורת המעודדים ביטויים של פחד וכאב אחרי האסון. התקוממתי כנגד העובדה, שהתקשורת הישראלית מתגמלת את הטרור בהערכה על 'הצלחתו', ובתעמולת דיכאון חינם בתוספת בונוס של לגיטימציה לפחד ולהיסטריה, והפיכתם לנחלת הכלל.

הפיגוע ככלי תעמולה

כביסוס ליחסי לטרור, נודע לי מפי שלושה מומחים לנושא איראן והטרור, שאיראן תומכת בטרור החמאסי בסכומי כסף העולים מדי שנה, והגיעו השנה עד ל-50 מיליון דולר. כמו כן הם מאמנים מחבלים למקצועיות ולמיומנות בירי מרכב חולף, לחטיפת חיילים ולהרכבת חומרי נפץ. בנוסף, הם מספקים להם נשק בכמויות ובאיכויות העולות מדי שנה. החידוש הוא, שהמשרד האיראני האחראי לקשר עם החמאס הוא משרד ה… אינפורמציה. עבורם, הרג יהודים אינו מלחמת הישרדות או הגנה, אלא תעמולה – לוחמה פסיכולוגית. בטרור אין ערך לחיי אדם. הרי הטרוריסט מזלזל גם בערך חייו שלו. הוא אינו יודע אם כתוצאה מהתאבדותו יצליח להרוג אדם, ארבעה או חמישים, אבל ברור לו, שלאחר הפיגוע יפחדו אנשים להסתובב בחופשיות באזור הפיגוע. הטרוריסטים אינם סופרים גוויות. המתים מעניינים אותם הרבה פחות מהאפקט, ממספר הבוכים, מהתקשורת, מכמות הפעמים שבה הוזכרו בחדשות. אלה 'פיגועי ראווה'. שידורי האסון בתקשורת הם חגיגה עבורם, מדליה המאדירה את הצלחתם, ואולי גם הזמנה לרצח הבא. לכן, העובדה, שהקשר עם הטרור החמאסי מסונף למשרד ההסברה והתעמולה, מסבירה לנו את תפקיד הטרור ומטרתו בעיני אויבינו ואת הדרך להתגונן מפניו, להתמודד עמו ולנצחו.

ניצחתי את הטרור

ביוני 1996 נרצחו בתי וחתני בפיגוע טרור, בשובם מחתונה ליד גדרה. מחבלים עקפו את רכבם כשלושה קילומטרים דרומית לכפר מנחם, וירו בהם כ-50 כדורים. אפי וירון אתגר נהרגו במקום, ובנם ישי, שישב מאחורי אמו, ניצל בנס בלא שריטה. במשך כל השבעה השתדלנו לשדר חוסן ואמונה לבאים לנחמנו ולאמצעי התקשורת. והנה, אחרי השבעה שמעתי אדם ממושב סמוך למקום הפיגוע, מספר ברדיו איך הוא וכל חבריו במושב פוחדים לצאת בלילה מביתם, מחשש להיפגש במרצחים המסתובבים בשטח. לא הסתפקתי בכעס ובקיטור השגרתיים. לקחתי זאת אישית. ביררתי את מספר הטלפון שלו והתקשרתי. "שמי יהודית דסברג" אמרתי, "ואני אמא של אפי אתגר שנהרגה בשבוע שעבר עם בעלה ליד מושבכם. אני מאוד מצטערת שמותם שיבש את איכות חייכם, ועכשיו אתם מפחדים. זה לא צריך להיות כך. אני מוכנה לבוא לשוחח אתכם. התוכלו לארגן את אנשי המושב לערב פגישה?" בדרכי למפגש אחזני פיק ברכיים – מי אני שאדבר בציבור? כיצד אציג את הנושא, כותרת, משפט פתיחה… ופתאום ידעתי! באתי לדבר אתכם על הטרור, וכיצד להילחם בו, כי אני ניצחתי את הטרור!" הטרור הוא כמו חיידק בנפשנו שאויבינו משתדלים להזין ולטפח, כדי להחליש את כושר עמידתנו ואת חוסננו הלאומי. ממש כמו שבב המושתל בתוכנו, שבאמצעותו הם מנסים לתמרן אותנו לחיסול עצמי מתוך פחד, ייאוש ותחושת אין מוצא. האויב הקשה והמסוכן ביותר עבותו הוא הפחד השוכן בתוכנו. הוא משבש את הרציונאליות של תגובותינו ומצמצם את הרדיוס אליו אנחנו מעזים להגיע, ואינו נותן לנו לישון בלילה וליהנות ביום. יש לנו אינטרס לאומי ואישי להילחם בפחד. "טוב, מה נעשה? מפחדים!", במקום אחר יאמרו לי: "הפחד לגיטימי, טבעי" אכן, הפחד הוא תגובה טבעית, הוא חולשה של הנפש. אם נתייחס אליו בחולשה, נתמודד אתו באמצעים של הגיון, סטטיסטיקה ואימון. המתייחס אל הפחד כאל תכונה לגיטימית, מקבל עליו את קיומו ומתאים את חייו לשליטת הכוח הלא רציונלי המחליש את שיקול דעתו בקבלת החלטות. תאמרו: "אבל לפחד יש תפקיד חשוב; הוא מחזיק אותנו מסכנה, ומעורר אותנו לזהירות". לא בדיוק. הפחד הוא מצב נפשי, המשתק אותנו ומפריע להגיון לתפקד. בהשפעתו התגובות הן היסטריות ופחות יעילות. יש הפוחדים להגיע לירושלים או לחברון, או נמנעים מלהיכנס לקניון שהיה בו פיגוע, אך יילכו למקום אחר, שלא היה בו עדיין פיגוע. אין בכך הגיון רב, שהרי בירושלים, בחברון או בחדרה גרים אנשים, יום יום, שעה שעה, דקה דקה, ולרובם הגדול מאוד לא קורה כלום. למה דווקא לך יקרה מה שלא קורה לאחרים רוב הזמן? במקום שאליו אנו רגילים, בו אנו בטוחים יותר. מי שמוטרד מהיותו נפחד במקומות שונים בארץ, מוזמן לתרגל ביקורים באותם המקומות, כדי להרגיש בבית בכל מקום בארץ ישראל. מי שמרגיש שארץ ישראל היא ביתו, אסור לו שיפחד באף אחד מחדריו. ויש מי שמרגיש כאן זר ומנוכר, נפחד וחסר אונים. גם זו בחירה.

שניים מביסים רבבה

בספר דברים, בפרשת האזינו, נאמר פסוק שאינו יכול להתקבל, אפילו לא בדמיון – "איכה ירדוף אחד אלף, ושניים יניסו רבבה". הבנתי פסוק זה אחרי הפיגועים באוטובוס 18 בירושלים, לפני שש שנים. אחרי הפיגוע הראשון אמרו רבים, שלא יסעו יותר באוטובוס ציבורי. אחרי שבועיים פוצץ שוב אוטובוס בקו 18, ואנשים רבים נוספים אמרו שלא יסעו בתחבורה ציבורית. הנה שמעתי, שבני הנוער שהגיעו לארץ ל'מצעד החיים' קיבלו הוראות מפורשות האוסרות עליהם להשתמש בתחבורה ציבורית, או ללכת לרחוב בן-יהודה בירושלים וברחוב דיזנגוף בתל־אביב. מספר הבאים באותה השנה למצעד החיים היה 8,000. אם נוסיף להם את הישראלים שנמנעו מנסיעה בתחבורה ציבורית, נקבל… שניים הביסו רבבה. מדינת ישראל נבנתה מכוח החוסן, האומץ והאמונה בצדקת הדרך ובזכותנו על ארץ ישראל. אם לא נתעשת ונחזור אל תכונות היסוד הבונות את מדינתנו, אנו מסכנים את קיומה. הטרור מנסה להרוס את המדינה היהודית באמצעות הרס החוסן של העם היהודי. מי שאוהב את המדינה ואת העם, יילחם בטרור במישור הפסיכולוגי. בידינו – האזרחיות והאזרחים, האמהות והמחנכות – לבנות את החוסן, ולהבטיח את המשך קיומנו הפיזי והרוחני בארץ מתוך חירות וריבונות.

יהודית דסברג היא פובליצסטית בעיתון "הצופה"