בטחון בלי צדק הוא לא בטוח

אשה ערבייה אמרה, שיחייא עייש לימד את היהודים לפחד. כששאלו אותה, "אז תחנכי את הילדים שלך גם להיות כמו יחייא עייש?" היא ”נפלה בפח" ואמרה שלא, היא רוצה שהילדים שלה יגדלו וילמדו.
כל יום אני רואה כבישים מתרבים ומתרחבים, המחברים בין התנחלויות. אלה "כבישי ביטחון". הגדה מכותרת לאורך ולרוחב באופן המשרת, קודם כל, אוכלוסייה יהודית. התנחלויות הן מקום בטוח, נוח, אסתטי, שהשקיעו בו המון תקציבים. ההבדל בין ג'ילזון לבין בית אל הוא דבר שלא יפה לראותו ביום.
רואים את ההקפדה על הביטחון. כל כביש ביטחון בא על חשבון כפר או עיר פלשתינית, וגורם לפגיעה במשפחות ובילדים. ביחד עם התפתחות ההתנחלויות מתפתחת שיטה של דרום אפריקה. התהליך הולך ומחריף מ-1991. יש קטגוריות אוכלוסייה מובחנות, שיש להן חופש תנועה. לי, כישראלית, ולכל המתנחלים ברצועה, יש זכות לחופש תנועה.
במשטר שישראל מנהלת יש שתי אוכלוסיות עם שתי מערכות הירארכיות, בנגישות למים וביחס למשאב האנושי. את הפלשתינאים כולאים במחנות, בבנדוסטנים.
סעיד בריקאת ואחד האיכרים מסביבת אחת ההתנחלויות הראו לי את העצים השרופים ששרפו המתנחלים. הם שאלו: "תגידי, עמירה, הישראלים לא חושבים על הנכדים שלהם?" לפלשתינאים לא ניתנה הזכות לחזור למקום שהיו בו, ואפילו לא לחיות כראוי, במקום שהם חיים בו. אם אנחנו רוצים לנצח, בשלום, כמו במלחמה, לא נוכל להתעלם מהעיקרון הכי קדוש מכל אלה שהוזכרו פה: ”עקרון השוויון".

עמירה הס היא עיתונאית בעיתון "הארץ"