שינוי חוק חזקת הגיל הרך הוא הפתרון הזול ביותר למדינה

ידוע כבר הקשר בין אלימות לבין סרבנות מזונות. ההתמודדות עם הבעיה האמיתית יקרה מדי. שינוי חוק חזקת הגיל הרך יהיה פתרון זול יותר. אבות יהיו חייבים פחות מזונות, ביטוח לאומי יצטרך לשלם פחות וגם הסרבנות תעלה פחות כסף. מי ישלם את מחיר העוני וההשפלה? נשים וילדים.

בישראל, בשנת 2005, 72,554 משפחות שבראשן עומדת גרושה. שיעור העוני בקרב משפחות אלו גדול משמעותית (31.4%) משיעור העוני במשפחות אחרות (24.5%). העוני מוסבר על-ידי משרות פוגעניות, זמניות, חלקיות אבל במיוחד על-ידי אי נכונותם של גברים לשאת בנטל תשלום המזונות. בספטמבר 2004 היו בהוצאה לפועל 89,159 תיקי מזונות פעילים. כ-25,000 אמהות מקבלות דמי מזונות מהמוסד לביטוח לאומי. מספר זה משקף את מספר הזכאיות להבטחת הכנסה מתוך הנשים שאבות ילדיהם אינם מוכנים לשלם מזונות, למרות שבית המשפט פסק שהן זכאיות לקבל מזונות בעבור גידול ילדיהן. האבות מסרבים לשלם והביטוח הלאומי משלם להם מזונות על פי חוק המזונות – שנחקק בשנת 1972, וגובה את הכסף מהחייבים. בשנת 2002 שילם המוסד לביטוח לאומי 510 מיליון ₪ לזכאיות המזונות אך גבה רק 37% מהחייבים (זכאיות למזונות עוברות כמובן מבחן הכנסות כמו בהבטחת הכנסה). מאז הופעל חוק המזונות (1972), הצטבר חובם של הסרבנים לסכום של שני מיליארדי שקלים – בערכים נומינליים. נתון זה מבהיר כי עומס המזונות בהם חייבים גברים גרושים הוא במידה מסוימת עומס על תקציבי הביטוח הלאומי ומסביר מדוע המדינה עשויה להיות מעוניינת לצמצם עומס זה.
במדינת ישראל ידועה בעיית סרבנות המזונות היטב ואפילו ועדת השרים למאבק באלימות בישראל אימצה הצעה לפיה אכיפת מזונות תקבל עדיפות בחקיקה ובביצוע. אבל בישראל, כמו באמריקה, מידע לחוד ופעולה לחוד. סליחה על ההשוואה, אבל היום כבר מותר להגיד שהיקף ההרס של אסון ההוריקאן בניו-אורלינס היה ידוע מראש, אבל להתכונן להיקף כזה היה יקר מדי. אז התכוננו לאסון קטן יותר. והתוצאות ידועות.
ידוע כבר הקשר בין אלימות לבין סרבנות מזונות; ידועה כבר תופעת סרבנות המזונות. היא נמדדת והיא עולה. אבל האכיפה יקרה. ההתמודדות עם הבעיה האמיתית יקרה מדי. שינוי חוק חזקת הגיל הרך יהיה פתרון זול יותר. אבות יהיו חייבים פחות מזונות, ביטוח לאומי יצטרך לשלם פחות וגם הסרבנות תתקדם בסכומים פחות גדולים. מי ישלם את מחיר העוני וההשפלה? נשים וילדים.
לא ניתן לזה לקרות! בשבועות האחרונים אנו עדות להתארגנות מרהיבה של ארגוני הנשים! הצלחנו להגיע אל התקשורת! הצלחנו לאמר בקול רם שלא נשב ונחכה שיכו בנו שוב! לא! אנחנו אומרות לא, יחד ובקול רם ואני אסירת תודה לועדת שניט שהיא שומעת את ה'לא' שלנו! בואו נבטיח שאכן ה'לא' שלנו נשמע לאורך זמן. כל אחת ואחת מאתנו תתגייס כפי יכולתה לשכנע חברי כנסת הקרובים לארגונים בהם היא פעילה ותבטיח כי חברי הכנסת יבינו כמה חשוב לא לתת למנגנון המדינה לפגוע שוב באמהות החד-הוריות. נפגענו ב-2002. לא עוד!

ומילה מתוך מחשבות שלאחר הפרלמנט:

הדיון העלה קולות של כאב אמיתי. כאב הילדים הנבדקים תחת עינם הבוחנת של עוד ועוד פסיכולוגים ויועצים; כאב הילדים הנשלחים אל מחוץ לביתם; כאבן של אמהות וכאביהם של אבות. נראה כי המחשבה שביטול חזקת הגיל הרך תקל על כאב זה, היא אשליה. להיפך. התארכות ההליכים המשפטיים שיהיו כרוכים בהסדרת המשמורת שתחליף את החוק, תעצים את הכאב. נראה כי עלינו לפעול יחד, ארגוני נשים וארגוני גברים נגד הכח העצום שנצבר בידי שופטים, פקידות סעד, עורכי דין, פסיכולוגים, משפחות אומנה ומרכזי חרום לילדים. עלינו לפעול יחד כדי לחזק את ההסכמה בינינו ובכדי להגיע להסדרים מוסכמים שאינם כרוכים בתזרים המזומנים של בעלי המקצועות הללו. הם האויב המשותף שלנו. עלינו לפעול יחד כדי להתגבר על הרגשות הקשים שתהליך הגירושים מעורר, להתגבר על האלימות שהרגשות הקשים האלו מעוררים, ולעבוד בצורה משותפת ומרוככת להגנה על ילדינו, מפני מומחים, מפני התערבותה הגסה של המדינה ומפני פרידת ילדים מהוריהם.

ד"ר אורלי בנימין היא חוקרת במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן