הדוברות הצבאית במלחמה בחיזבאללה – הבט אישי

אין ספק כי השיח התקשורתי במלחמת לבנון נשא אופי גברי ככלל. קולן של הכתבות כרמלה מנשה מקול ישראל ושל הדס שטייף מגלי צה"ל, שהביאו בכישרון רב את תיאור ההתרחשויות מהחזית אל העורף בלט על רקע היעדר קולות נשיים. נקטנו במדיניות של פתיחות תקשורתית הכפופה למגבלות שמירה על ביטחון המדינה ועל חיי אדם. היא התבססה על העברת מידע אמין במהירות, תוך שמירה על תכליתיות ופשטות המסר.

רקע

הלחימה בלבנון, שהפכה למלחמה, התנהלה ללא ספק במציאות תקשורתית שונה מכל קודמותיה. הזירה התקשורתית עברה התפתחות מואצת ביותר בשנים האחרונות, והיא מציבה בפנינו דפוסי פעילות שונים לחלוטין מאלה שהורגלנו אליהם בעבר. למלחמה זו נוסף ממד חדש, שכן היטשטשו בה הגבולות בין חזית לעורף. לאור זאת ועל רקע מאפיינים נוספים, שעליהם אעמוד בהמשך, הפך ניהול הדוברות הצבאית במלחמה לאתגר מקצועי שספק אם גורם אזרחי או צבאי עמד מולו בעבר. בהמשך הדברים אציג בראשי פרקים את פעילות חטיבת דובר צה"ל ואשתף במעט מהדילמות והתובנות שעמדו בפניי במהלך המלחמה, תוך נגיעה בשלושת קודקודי המשולש – מלחמה, צבא ונשים, והתייחסות לקשרים, לזיקות וגם לניגודים האפשריים ביניהם.

מאפייני המלחמה

המלחמה, המכונה כיום בצה"ל "המלחמה בחזבאללה" נפתחה ב-12 ביולי 2006, בעקבות חטיפתם של שני חיילי צה"ל – אלדד רגב ואהוד גולדווסר והריגתם של 7 חיילים על ידי חזבאללה בגבול הצפון. זאת, כשבועיים וחצי בלבד לאחר חטיפת רב"ט גלעד שליט בגזרת הדרום. בנקודת הזמן הזו, שבה ניהל צה"ל למעשה לחימה בשתי חזיתות, ביטא השיח התקשורתי תחושות קשות וכלל שימוש בביטויים כגן "הסתבכות" , "פאשלה בלתי נסבלת", "כישלון מבצעי קשה". כותרות העיתונים, שהתבססו על מקורות שונים בישראל, הביעו תביעה ל"פגיעה אנושה בחזבאללה", "ריסוק", "שינוי כללי המשחק" ו"החזרת החטופים, ויצרו רמת ציפיות בהתאם.

כפי שהזכרתי בפתח דבריי, המלחמה התרחשה בצל זירה תקשורתית בעלת מאפיינים חסרי תקדים: ריבוי ערוצים, שידור סביב השעון וצימאון תקשורתי אדיר: כ-1,300 כתבים זרים בגבול הצפון, מידע המועבר מכל מקום ובכל זמן באמצעות SMSים, חדשות מיידיות באינטרנט, בלוגים וטוקבקים. נוסף לזאת, את כלל תחנות השידור איישו פרשנים שחלקו את תובנותיהם וביקורותיהם באשר לפעולות צה"ל ולמהלכיו, לא תמיד תוך התבססות על מידע רשמי או על עובדות מוצקות, וללא כל מחויבות למדיניות הדוברותית של צה"ל. חלק מהפרשנים היו קצינים בכירים במיל', שנסמכו לעתים על התרשמות אישית או על ידע שהיה נכון בעבר, ואינו נכון כיום, ובכל מקרה לא היו מחויבים למסרים של דוברות צה"ל. אף על פי כן, הרקע שממנו באו מייצב אותם כאוטוריטה בעיני הציבור ויצר רושם לפיו המידע הנמסר מפיהם הינו מידע צבאי רשמי. בזירה תקשורתית כה רוויה, וואקום לעולם יתמלא במידע הזמין ביותר, שהינו לעתים חלקי, מעוות או מסולף. אנו ראינו לעצמנו חובה להשפיע על הזירה ולמלא את הוואקום במידע בדוק, אמין ורשמי.

מאפיין ייחודי נוסף במלחמה הינו היריב שמולו התמודדנו – החזבאללה, הפועל בסביבה תרבותית ותקשורתית שונה לחלוטין מזו שבה פועל צה"ל, אינו נאמן לאתיקה דוברותית ואינו מהסס להפעיל לוחמה פסיכולוגית, להפיץ שקרים ולבצע מניפולציות תקשורתיות. חטיבת דו"ץ, לעומת זאת, אמונה על כללי האתיקה הדוברותית, ולפיכך אינה עוסקת בהונאה ובמניפולציות על הציבור. אחת המסקנות הברורות שעלו וצפו מכלל התובנות לעיל, היה החשש שמידע ספקולטיבי ייצור חרושת שמועות שתטעה את הציבור, תגביר את תחושת חוסר הוודאות תגביר את החרדה הציבורית. לאור זאת, נקטנו במדיניות של פתיחות תקשורתית הכפופה למגבלות שמירה על ביטחון המדינה ועל חיי אדם. מדיניות זו התבססה על שלושה עקרונות המנחים אותנו בעבודתנו, בחירום כבשגרה: העברת מידע אמין במהירות, תוך שמירה על תכליתיות ופשטות המסר. מדיניות זו התבססה על ניסיון שנצבר בחטיבה לאורך השנים, אולם גם על מחקרים רבים בתחום התקשורת, הפסיכולוגיה והסוציולוגיה, שאותם למדתי במהלך שירותי במשרד ראש הממשלה בשנת 2003, בעת שמוניתי להקים את מערך ההסברה הלאומי כהיערכות למלחמת המפרץ השנייה. מדיניות זו יושמה באופן המותאם לקהלי היעד השונים (ציבור ישראלי, בינלאומי וכו'), תוך התאמתה למטרות ולהישגים הנדרשים שהגדרנו עבור כל קהל. כך למשל, הוחלט כי חלק מיעדי המאמץ הדוברותי הם לעורר בקרב הציבור הישראלי אמון ורגשי הזדהות עם צה"ל, ליצור לגיטימציה לפעילותו ולטעת תחושת ביטחון.

במהלך המלחמה (ואף כיום) היה מי שניסה להשוות בין המאמץ הדוברותי הנוכחי לזה של מלחמת המפרץ ב-1991. אני סבורה כי כל ניסיון השוואה בין עידן של ריבוי ערוצים (מקומיים וזרים) לבין עידן של ערוץ אחד, הינו מופרך מיסודו. יתר על כן, לא דומה מדיניות דוברותית במלחמה שבה צה"ל נלחם מעבר לגבול במקביל לספיגת טילים יומיומית של העורף, למלחמה שבה ישראל מצויה במצב ספיגה בלבד ושנוחתים בה 40 טילים. בתקופה הנוכחית הציבור אינו מסתפק בדברי הרגעה, אלא דורש מידע מוצק. הכמיהה הציבורית לדמות סמכותית ומרגיעה (יש מי שאף יגרוס "הורית") לא נעלמה מעיניי במלחמה. אכן נוצר וואקום בהיבט הזה, אולם בראייתי אל לצבא להישאב אליו. זאת בעיקר משום שסוגיית המוראל הלאומי חורגת מן המנדט שבידי צה"ל, ואסור לצבא במדינה דמוקרטית לעסוק בדברור סוגיות שאינן צבאיות גרידא. משבצת של דובר לאומי אמנם חיונית ונחוצה בראייתי, אולם יש לאייש אותה בדמות חוץ-צבאית, שתיבחר על ידי מערך הסברה לאומי (שיכלול נציגויות של כלל גופי הדוברות בישראל – צבא, משרד ראה"מ, משרד החוץ ועוד).

קול נשי במלחמה

התייחסתי בדבריי עד כה למלחמה. וכעת אבקש לחבר את שני הקודקודים הנותרים – צבא ונשים. אין ספק כי השיח התקשורתי הושפע במידה ניכרת מאותם כתבים ופרשנים באולפן ובשטח, ונשא אופי גברי ככלל (כפי שגם מעידות כותרות העיתונים שציטטתי). קולן של הכתבות כרמלה מנשה מקול ישראל ושל הדס שטייף מגלי צה"ל, שהביאו בכישרון רב את תיאור ההתרחשויות מהחזית אל העורף בלט על רקע היעדר קולות נשיים נוספים בים הפרשנויות הצבאיות והביטחוניות (שטייף אף הוכנסה לעומק השטח בלווית כוחות במהלך פעילות מבצעית). קולות אלה היו מעטים הפעם, אך אני מקווה ובטוחה כי הם ילכו, יתרבו ויגברו, וכי בעתיד נשמע קולות מגוונים ונראה זוויות מבט מרובות על הנעשה בחזית. איושו של תפקיד דברור צה"ל על ידי אישה, עשוי לעורר שאלה בנוגע ליכולותיה להסביר מהלכי מלחמה ולהסביר קרבות. ולאחרונה אף נדרשתי לסוגיה וברצוני להתייחס אליה אף כאן. לתפיסתי, השאלה אינה רלוונטית, שכן דובר צה"ל הינו גורם מקצועי המנהל את מערך הדוברות הצה"לי בכללותו, ובמסגרת זאת מדברר אירועים בעצמו. בתחילת המלחמה קיבלתי החלטה לפיה מדיניות הדברור תתבסס על קולות המפקדים – מהמטכ"ל ומהשטח, מתוך הבנה כי הציבור מעוניין לקבל את המידע ממקבלי ההחלטות וממבצעי הפעולות, וכי זו הדרך הנכונה ביותר לרתום אותו לצה"ל, לעורר הזדהות וכו'. ייתכן שלא כל המפקדים הם מומחים להופעה מול מצלמה, אולם אלה הגורמים המוסמכים ביותר בצבא להציג את תמונת המצב בשטח בצורה המדויקת והאמינה ביותר, ומחקרים הוכיחו שהציבור נותן בהם אמון ומעוניין לצפות בהם.

חשוב לציין ש"קול נשי במלחמה" אינו בא לידי ביטוי רק מעל גלי האתר או על מסך הטלוויזיה בלבד (אם כי חסר שם מאוד), אלא גם בתהליכי קבלת ההחלטות, בשלבי התכנון המבצעי ובשטח עצמו. בשנים האחרונות פתח צה"ל תפקידים רבים ומגוונים בפני נשים, ובמהלך המלחמה פגשתי לא אחת נשים בתפקידי לחימה ובתפקידי שדה, כמו תותחניות, לוחמות נ"מ, טייסות קרב, קצינות מודיעין, תצפיתניות, פקחיות טיסה ועוד, שנוטלות חלק פעיל בלחימה ומשפיעות באופן משמעותי בתפקידים מורכבים ומאתגרים. מגמה זו מחממת את לבי בכל מפגש איתן ומהווה הוכחה ניצחת ליכולותיהן. לצערי הרב, במהלך המלחמה שילמנו גם מחיר כבד, בעת שרס"ל (מיל') קרן טנדלר ז"ל, ששימשה כמכונאית מוטסת במערך מסוקי היסעור של חיל האוויר, נהרגה. עצם השתלבותן של הנשים בעמדות שתיארתי לעיל מחזקת ומעוררת גאווה. יחד עם זאת, אני סבורה כי השוויון בין המינים רחוק מלהיות מלא, וכי עלינו להמשיך ולהשמיע קול נשי במגוון התפקידים שאנו ממלאות... וגם באלה שעדיין לא. אנו חייבות לעודד מעורבות נשית בשיח הציבורי, בין אם באקדמיה, בתרבות, וכמובן שגם בצבא.

תא"ל מירי רגב היאדוברת צה"ל