המשפחה שווק העבודה בישראל - אשליית עצמאות האשה

עם תחילת האלף השלישי, ולאחר 52 שנות עצמאות למדינת ישראל, מתברר, שמחצית מהאוכלוסייה נשארה אי שם מאחור. מדובר באוכלוסיית הנשים, המהווה 51% מכלל אזרחי המדינה, ו-46% מכוח העבודה.
למרות חוקי עבודה, מהמתקדמים בעולם, אין שוויון בשוק העבודה מבחינת הזדמנויות, קידום ושכר. הפער הגדול שבין ההצהרות לבין המצב בפועל, נובע מכך, שבישראל של שנות האלפיים אין תכנון מקצועי וראייה לטווח ארוך בשום תחום. המצב גרוע שבעתיים והמחדל חמור עוד יותר, כאשר מדובר בצורך לפתור בעיות ייחודיות של אוכלוסיות שונות. כך לגבי הנשים בשוק העבודה, המופלות בקידום ובשכר על בסיס מינן. רוב ההחלטות במדינת ישראל, בכל הממשלות שמשלו בעשור האחרון התקבלו כתוצאה מלחץ של בעלי אינטרסים. הנשים, שהן קבוצת האוכלוסייה הגדולה ביותר, מאופיינות בחולשה פוליטית. הן נלקחות כמובן מאליו בכל הליך של בחירות לממשלה, לכנסת, לרשויות המקומיות ולוועדי עובדים. הן לא השכילו לנצל את כוחן הכמותי והאיכותי, כדי להשיג את הנתח המגיע להן מתוך המשאבים הלאומיים.
המלצות ועדת בן בסט לרפורמה במס מהוות דוגמה מצוינת לגישה האמיתית הרווחת כיום בקרב מקבלי ההחלטות לגבי מיקומו של הנשים בחברה. הוועדה לא התייחסה לבעיות המיוחדות שיש לנשים בשוק העבודה בכלל, ובפקודת מס הכנסה בפרט. לפיכך, המלצותיה, לא רק שלא ייטיבו עם הנשים במדינת ישראל, אלא אף ירעו את מצבן.

ד"ר לינדה עפרוני היא כלכלנית ומשפטנית מאוניברסיטת תל אביב