לרעיון ה"ייצוג" יש השפעה על ביטול הפערים שיוצרת הדומיננטיות של שכבות ומגזרים דומיננטיים של נשים, אך היא מוגבלת.
בראשית שנות התשעים התחיל עידן חדש בזירה הפמיניסטית בארץ, כאשר הדומיננטיות של נשים אשכנזיות, משכילות, משכבת הביניים הוצגת כבעיה על ידי נשים מזרחיות. בעקבות העלאת התודעה לגבי הדיכוי הכפול שלהן, הן הציגו סדר יום חדש לתנועה הפמיניסטית. במפגש שהתקיים בשנת 1992 של קבוצת נשים מזרחיות עם הועדה המארגנת של הכנס הפמיניסטי הארצי (שהתקיים כמעט מדי שנה מאז 1978), הן הציגו תנאי להצטרפותן והוא 'ייצוג הולם', במובן של ייצוג שווה בכל רמות הפעילות לשלוש קבוצות: יהודיות-מזרחיות, יהודיות-אשכנזיות, ופלסטיניות. לקראת הכנס הבא דרשו הנשים הלסביות להיות מיוצגות כקבוצה נפרדת, וכך נוצר המבנה המכונה 'שיטת הרבעים'. רעיון ה'שלישים' – שהפך ל'רבעים' – יצר מפנה דרמטי לא רק ברמה המעשית של ייצוג, אלא גם מבחינת הגדרת הפמיניזם: לא עוד פמיניזם חד-ממדי, המתייחס ל'אישה אוניברסלית' בדמות של אישה יהודיה/אשכנזיה/הטרוסקסואלית/משכילה/ממעמד בינוני ומעלה, אלא פמיניזמים המבטאים זהויות של נשים על פי קבוצות שייכות. כיום, לאחר קיום של כששה כנסים ופעילויות נוספות במתכונת זו, אפשר לומר שתפיסת הרבעים הפכה עקרון בתוך הקהילה הפמיניסטית.
היום, תריסר שנים לאחר מפנה זה, עדיין מתקיימת דומיננטיות אשכנזית בתנועה הפמיניסטית, וכדאי לערוך חשבון נפש. השאלות הן גם לגבי 'שיטת הרבעים', וגם לגבי המקור שלה, הרעיון של 'ייצוג הולם'. ניתן לשאול אם 'שיטת הרבעים' היא הדרך הטובה ביותר על מנת לממש את הרעיון של 'ייצוג הולם', אך גם אפשר לשאול אם עצם הרעיון של 'ייצוג הולם' הוא המענה הטוב ביותר לבעיית הדומיננטיות האשכנזית (גם היהודית, וההטרוסקסואלית) שישנה בתנועה הפמיניסטית. נראה, ש'שיטת הרבעים' לא יכולה לממש כהלכה את הרעיון ל'ייצוג הולם': בעיה אחת היא מה פירוש 'ייצוג הולם' לשלוש הקבוצות הלא דומיננטיות. למשל, במציאות, קיום רוב של נשים אשכנזיות בקבוצה הלסבית-פמיניסטית מגדיל את מספר הנשים האשכנזיות ביחס למספר הנשים המזרחיות והפלסטיניות. גם מאורעות אקטואליים משפיעים על חוסר איזון, כמו האינתיפדה השניה, שבעקבותיה מופיע מיעוט של פלסטיניות לכנסים פמיניסטיים. בעיה נוספת קשורה לפרשנות ש'שיטת הרבעים' נותנת ל'ייצוג הולם', כשמחלקת את הנשים לפי ארבע קבוצות, ללא התייחסות לשייכות לקבוצות אחרות, כמו יהודיות עולות מארצות ברית המועצות לשעבר, או מאתיופיה, וכן נשים מקבוצות שהן בעיקרן לא-דומיננטיות, למשל קשישות, נכות,.או נשים שעוסקות/עסקו בזנות. שאלה זו מתקשרת להבנת הרעיון 'ייצוג הולם' בתור 'רב-תרבותיות', כתפיסה פלורליסטית החותרת לייצוג מרבי של קבוצות חברתיות שונות. תפיסה זו מעלה בעיה של פלורליזם יחסי, כלומר, כל קבוצה דואגת לאינטרסים שלה, ומלכתחילה לא ניתן לקבוצות שונות להיאבק עבור מטרה משותפת. העליתי בעיה זו במאמר שפורסם בשנת 1992 בעיתון 'נגה' בשם 'רב תרבותיות ורצח הפמיניזם', טענתי שם שפיצול בין נשים על פי זהויות שונות ואינטרסים שונים חותר תחת הזהות המשותפת שלנו, ותחת קיום האידיאולוגיה הפמיניסטית בתור אלטרנטיבה לאידיאולוגיה הקיימת. תמכתי בצורך החיוני להתמודד עם פערי הכוח הקיימים בין הנשים לבין עצמן, אך טענתי שיש לעשות זאת במסגרת המאבק המשותף שלנו נגד הפטריארכיה.
במרחק של שנים, וכמזרחיה, מראשונות ארגון "אחותי – למען נשים בישראל", נראה לי שחששי לא היה מוצדק. אך מצאתי שרעיון ה'רב-תרבותיות' בתור אמצעי להשגת שוויון בין נשים מוחמץ באופן שיטתי בתרגומו ל'ייצוג הולם'. למשל, נשים אשכנזיות, אשר באופן מילולי מצהירות על אמונתן ב'רב תרבותיות', וב'ייצוג הולם', בפועל לא מתנהגות כפי שמתבקש מהצהרות אלה. יש החטאה בהשגת המטרה לביטול עמדת העליונות של נשים אשכנזיות, כל עוד הדימוי העצמי שלהן ודרך התנהלותן לא משתנים. מדובר בתפיסות, סדרי עדיפויות בסדר היום, שימוש בדרכי תקשורת, וכיו"ב – לא פעם גם כשהן משתמשות ברטוריקה רדיקלית, ומתנהגות על-פי כללי ה'פוליטיקלי קורקט'. למשל, כאשר מרוב רצון 'לתמוך' מתקיים יחס פטרוני, שלמעשה מבטל את שיקול הדעת שמפעילות נשים מזרחיות, ואת בחירותיהן. קונסטנטין ברונר טוען שפעולת החשיבה היא ביסודה אמצעי של הישרדות. תובנה זו מסבירה את ההיצמדות של נשים אשכנזיות לאורח החשיבה ההגמוני ואת הקושי שלהן לזנוח דפוסי חשיבה והתנהגות שעד היום האמינו כחיוניות להישרדותן. אחד מהם הוא אימוץ עמדה של תמיכה במזרחיות, תוך שימור היחס הפטרוני. אחרות מגיבות בצורה שלילית לבקורת המושמעת על ידי נשים מזרחיות (או מטאטאות אותה מתחת לשטיח בשם שמירה על 'שיתוף פעולה'). מעטות הצליחו לבנות מערך פנימי חדש של דפוסי חשיבה, הרגשה והתנהגות ובאמצעותם לקלוט לעומקם את המסרים של המזרחיות מבלי לחוש מותקפות. על-מנת להגיע לכך תנאי ראשון הוא להקשיב לשפות של תרבויות שלא בהכרח תואמות את מושגי הפמיניזם במערב וכשותפות לתהליך שיזמו הנשים המזרחיות. עליהן להיות מודעות לכך שפעילותן המשותפת עם נשים לא אשכנזיות נעשית מתוך עמדה המקנה להן זכויות יתר, והדבר דורש מהן לשקול היטב כל מחשבה והתנהגות שיפוטיות או ביקורתיות, העשויות לשקף דעות קדומות ובורות תרבותית. זוהי משימה קשה למי שכל חייה ראתה בעמדת העליונות שלה דבר מה 'טבעי' ומובן מאליו – לא כל שכן אם היא מכחישה שהיא נמצאת בעמדה זו וטוענת שיש לה 'יחס שוויוני' כלפי נשים לא אשכנזיות. זהו מצב אופייני ל'דיאלקטיקה של הנאורות', כאשר רעיון השוויון מתקיים בד-בבד עם תפיסות דכאניות. מאבק באנדרוצנטריזם (הצבת הגבר במרכז), המשותף לכל הנשים הפמיניסטיות, הוא גם מאבק באירופוצנטריזם, באוריינטליזם, בגזענות, ובמעמדנות שנשים אשכנזיות גודלו להיות חלק מעמדות אלה וקשה להן לזהות אותן, לא כל שכן להתנגד להן.
רעיון ה"ייצוג ההולם" לא מספק את מרב התנאים הנדרשים לתהליך זה. בהיותו מבוסס על תפיסה כמותית בלבד, אין בו כלים להתמודד מול אי השוויון הפנימי בין הקבוצות הקיים מלכתחילה. אי-שוויון זה משפיע, למשל, על היכולת להקשיב: בעוד שחברות הקבוצות המדוכאות התחנכו להקדיש תשומת לב לחברי/ות הקבוצות המדכאות, ולמדו להקשיב להם/ן לשם הישרדותן, קיים מצב הפוך אצל חברות הקבוצה המדכאת: אלה הותנו לא להקשיב לחברי/ות הקבוצה המדוכאת בתור התנהגות נלמדת. מדובר במנגנונים שפועלים לשימור הדכאנות באמצעות סוציאליזציה של השכבה ההגמונית המייצרת יחס של התעלמות, זלזול, וביטול של השכבות האחרות. מהנשים הדומיננטיות לא מצופה להביע 'רצון טוב', אמונה ב'זכויות', וב'שוויון', ואפילו לא אמפתיה והזדהות רגשית. על מנת ליצור יחסים מסוג אחר עליהן לעבור תהליך פנימי שבו ינטשו הרגלים מנטליים, רגשיים, והתנהגותיים שרכשו עם כינון והבניית עמדת העליונות, וזאת על מנת לאיין אותה. נראה שלא ניתן להשיג איון זה באמצעות ייצוג – ויהיה רחב ככל האפשר במסגרת מגבלותיו – מאחר ואינו מציע דרכים לשנות את אופן החשיבה של הנשים בעלות זכויות היתר המשתתפות בהם. יתרה מזאת, כאשר בעקבות חשיפה לניתוח ביקורתי הן חשות נפגעות עד עומק נשמתן זה מנטרל אותן כבעלות ברית שמסוגלות להאזין, לקבל, וללמוד, ולא פעם גם יוצר אצלן רגשות עוינות, וכך מחזק אצלן דפוסי חשיבה דכאניים. במצב עניינים זה הנשים מהקבוצות המדוכאות חשות תסכול הולך וגובר בכנסים הארציים וכמעט בכל מפגש או התארגנות פמיניסטיים. שימוש בזכויות היתר מאפשר לנשים הדומיננטיות 'לצאת ידי חובה' בהענקת ייצוג סמלי – אם בכלל – בארגון רבי-שיח ובפעילויות שונות. לרוב, אלה מתבססים על טהרת היהודיות האשכנזיות, או בהכללה סמלית של נשים מזרחיות ופלסטיניות.
מהלך חיובי נוצר עם ההחלטה לקיים מפגשים בין נשים מזרחיות לאשכנזיות בעקבות המחאה של הנשים המזרחיות לגבי האופן בו התארגן והתנהל אוהל הסרבניות. במפגשים אלה בהם השתתפתי התנהל דו-שיח כנה והועלו נקודות חשובות. אך רגע המבחן האמיתי הוא בשטח, בעשייה. הציפייה מנשים אשכנזיות היא להניח מראש לנשים מזרחיות ופלסטיניות, בין אם הטרוסקסואליות או לסביות – לעצב את האירועים על פי תפיסותיהן וסדר היום שלהן, ולהנהיג אותם. זאת גם כאשר עליהן לוותר על תגמולים רשמיים ובלתי רשמיים, כמו יוקרה, שכר, וכד'. המאבק נגד הדומיננטיות של הנשים האשכנזיות בתנועה הפמיניסטית אינו צריך להיות מאבק כוחני בין שתי קבוצות, אלא תהליך של משא ומתן באווירה של 'וין-וין'. הדרישה מהנשים האשכנזיות אינה להיכנע, כפי שעלול להתפרש במסגרת תחרותית, אלא להשקיע בעצמן בכיוון של שחרור מדכאנות, מה שיביא אותן למחוזות חדשים של תפיסת עולם, ושל יחסי אנוש. כך שמדובר, למעשה, בהעצמה הדדית. יחסי גומלין אלה לא יכולים להתקיים מתוך הנחה שיש 'איזון כוחני' בין הקבוצות השונות, כי חסרה מטרה משותפת שתניע את הקבוצות לשתף פעולה ביניהן. כפמיניסטיות, לא די לנו באמונה שיש לספק מרחב עבור כל אישה וכל קבוצה, כי אם פעולה משותפת מתוך הפלורליזם שהיא אינהרנטית להשקפת עולמנו. הצורך בפלורליזם מעלה את השאלה אם יש להעדיף מאבק בדיכוי מסוים על פני מאבק בדיכוי אחר. שאלה זו מתבססת על הנחה שקימת היררכיה בחשיבות של סוגי דיכוי, בעוד שניתן לטעון כי רעיון סולם החומרה של דיכויים מופרך מיסודו, ויוצר מעין הפרדה מלאכותית בין דיכויים 'מתחרים'. תפיסה זו גם רואה קשר בין הדיכויים השונים, כמשולבים זה בזה. למשל, דיכוי של נשים מזרחיות משולב בדיכוי של נשים פלשתיניות על הבסיס של מוצא ערבי, וכיו"ב. עם זאת, יש לקחת בחשבון שקיימים מוקדים בהם קיימים ריבוי דיכויים, שם נדרשת פעולה דחופה יותר. מוקדים אלה גם מסמנים את הקבוצות בעלות ריבוי של זכויות יתר (לדוגמה, אישה משכילה, אמידה, לבנה, יהודיה אשכנזית, הטרוסקסואלית). יכול גם להתקיים מצב שבו קיימת הכרה בקבוצה בעלת ריבוי דיכויים, לצד חוסר הכרה בקבוצות מדוכאות אחרות. במשך שנים רבות התקיים (ועדיין מתקיים) מצב מעין זה אצל פמיניסטיות יהודיות אשכנזיות כלפי יהודיות מזרחיות. למשל, פמיניסטיות אשכנזיות (בעיקר מארצות אנגלו-סקסיות) הפגינו אמפתיה כלפי פלסטיניות, והזדהו כבעלות בריתן, אך התעלמו מיהודיות מזרחיות. התנהגות אופיינית של הנשים האשכנזיות היא התקרבות לנשים הפלסטיניות הנעשית 'מעל לראשיהן' של הנשים המזרחיות. אפשר להסביר מצב זה כתוצר של ההפרדה הפוליטית הקיימת בין העמים שיצרה 'מרחק בטוח' לאשכנזיות מאחר ונטרלה מראש את הפלסטיניות מעמדות השפעה בצד היהודי, בעוד שהנשים המזרחיות נתפסות על ידי עמיתותיהן האשכנזיות כמתחרות להן, וכ'נושפות בעורפן'. 'הצלחתו' של הפמיניזם הממוסד באקדמיה, בארגוני נשים, בפוליטיקה, דווקא מחזקת את הדומיננטיות האשכנזית בפמיניזם בישראל, עקב קיום של הגמוניה אשכנזית במוסדות אלה, האליטיסטים מטבעם. נשים מזרחיות שפועלות במסגרות דכאניות אלה מצויות במלכוד. הן יכולות לטעון להשתתפות חתרנית מצדן, אך הממסד מפרש את השתתפותן כקואופטציה, ומשתמש בהן לא פעם כ'טוקן ווימן'. זהו מצב אמביוולנטי לגבי מזרחיות ופלסטיניות באקדמיה, בפוליטיקה, ובארגוני נשים, וגם לאשכנזיות בעלות ברית הפועלות במסגרת ממסדים אלה.
לסיכום, לרעיון ה'ייצוג' יש השפעה על ביטול הפערים שיוצרת הדומיננטיות של שכבות ומגזרים דומיננטיים של נשים, אך היא מוגבלת: זו אסטרטגיה שלא מספקת כלים ליצירת שינוי מהותי ביחסים בין נשים, המתבסס על תפיסת עולם שלמה. רעיון ה'ייצוג' נולד מאמונה בקיום צורך ליצור 'איזון כוחני', בהנחה שישנה הכרחיות בקיום של יחסי כוח המתבטאים במאבק כוחני מתמיד. לפי תפיסה זו, ברעיון ה'ייצוג הנאות' טמונה הבנייה של קונפליקטים, תחרות, וכד' בין קבוצות, שלדעתי לעולם תשבש את יכולתנו למגר את הפטריארכיה. האם לוותר על רעיון ה'כוח'? או אולי להבחין בינו לבין 'כוחנות'? עלינו להבהיר לעצמנו מהן אמונותינו לגבי 'טבע האדם', ולגבי המבנה הרצוי של החברה העתידית המשמשות בסיס לפמיניזמים שלנו. אני מצפה שבתהליך כזה נתקדם לקראת יצירת תובנות חדשות שיאפשרו ערוצי הידברות חדשים ושיתוף פעולה אפקטיבי.
