התקציב מזווית התעסוקה, הרווחה והבריאות

במבט ראשון, הצירוף "נשים" ו”תקציב המדינה" נראה כאוקסימורון, דבר והיפוכו, כמו "שקט רועם". כשקוראים את תקציב המדינה, לא רואים בו אף אשה. נשים אינן קובעות את תקציב המדינה. ובכל זאת, אנחנו שם. התקציב משפיע עלינו כעובדות, כמשלמות מסים, כמקבלות גמלאות מהמוסד לביטוח לאומי וכמשתמשות בשירותים חברתיים: שירותי חינוך, בריאות, רווחה ושיכון. לכן, עלינו לדרוש מהממשלה להציג ניתוח מגדרי של הצעת התקציב שהיא מגישה כל שנה. באוסטרליה, לפני הבחירות האחרונות שם, עשו את זה. קיים תקדים וקיימת פרקטיקה. אפשר לאמץ אותם.
כיצד מושפעות נשים מתקציב המדינה? בראש ובראשונה, כעובדות. אחוז גדול של תקציבי המשרדים החברתיים מיועד לתשלום שכר, ומרבית מקבלי השכר הזה הן נשים: 60% מעובדי המדינה התקניים הן נשים; כך גם שני שלישים מעובדי השירותים הציבוריים. ומזווית אחרת - קרוב למחצית הנשים (46%) מועסקות בשירותים הציבוריים, הממומנים בעיקר על ידי תקציב המדינה.
כאשר יש קיצוץ בשירותים החברתיים, מדובר בעיקר בקיצוץ במשרות של נשים, או בהרעה בתנאי העבודה שלהן. דוגמה: המעבר להעסקת דרך חברות כוח אדם במשרדי הממשלה ובשירותים החברתיים. נשים, המהוות רוב בקרב המועסקים בענפים אלה, נפגעות במספרים גדולים.
כאשר תשמעו סיסמאות כגון "צריך להקטין את הוצאות הממשלה", "צריך להוריד את עלות העבודה”, או "חייבים להקטין את עומס המסים", זכורנה: מדברים עלינו, מדברים על משרות של נשים. הממסד הכלכלי אינו מפסיק לבכות על הסכמי השכר שנחתמו ב-1994, בתקופת ממשלת רבין. לדעת הממסד, הסכמים אלה אחראים להתדרדרות המשק. מי נהנה אז מהעלאות השכר? בין השאר, המורות והאחיות. אז למה הם בוכים? האם כלכלה בריאה היא רק זאת המושתתת על שכר נמוך לנשים?
תקציב המדינה משפיע על נשים גם בהיותן משלמות מסים. כידוע, קרוב למחצית הנשים אינן משלמות מס הכנסה כיוון שהשכר שלהן אינו מגיע לסף המס התחתון. אבל הן כן משלמות ביטוח לאומי ומסים עקיפים, כמו מס ערך מוסף, על כל מוצר שהן קונות. כעת עסוקה הממשלה בהכנת "רפורמה במס". אני יכולה להבטיח לכן, שאיש בממשלה אינו מוטרד מן השאלה, כיצד תשפיע הרפורמה על הנשים. תקציב המדינה משפיע על נשים גם בהיותן צרכניות של שירותים חברתיים. כאן אגביל את דבריי לשני נושאים: רווחה ובריאות.

משרד הרווחה
נתמקד בבעיה ידועה: האבטלה הגואה. שר האוצר טוען, שהדרך להתמודד עם האבטלה היא הכשרה מקצועית. אלא שתקציב ההכשרה המקצועית אינו גדל. בפועל, הממשלה הזאת (וקודמותיה) מתמודדות עם הגידול באבטלה בעיקר באמצעות פגיעה במובטלים ובמובטלות. בשנת 1998, שיעור האבטלה היה 8% בקרב הגברים ו-9% בקרב הנשים. בשנת 2000 הוחלט לצמצם את התקופה המרבית לקבלת דמי אבטלה למובטלים ומובטלות עד גיל 35 מ-138 יום ל-100 יום, ולצמצם את התקופה המרבית לקבלת דמי אבטלה למובטלים ומובטלות שלהם 3 תלויים או יותר מ-175 יום ל-138 יום. הרעות הללו מתווספות על אלה של השנה שעברה. זוהי מדיניות הנוגדת את עצם ההיגיון של מדינת הרווחה, האמורה לפרוש מתחתינו רשת ביטחון בשנים רזות. והנה, אך הגיעו השנים הרזות, וכבר מגדילים את החורים ברשת.

משרד הבריאות
נשים חולות יותר מגברים, בממוצע, והן צורכות יותר שירותי בריאות. בנוסף, הן גם אלה האחראיות, בדרך כלל, לכל הנוגע לבריאות המשפחה.
הבעיה העיקרית הקשורה לתקציב משרד הבריאות היא עלות סל השירותים שמעניקות קופות החולים במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי. כיום, אין מנגנון לקביעת עלות הסל הלוקח בחשבון את הגידול באוכלוסייה, הזדקנות האוכלוסייה (קשישים צורכים יותר שירותי בריאות מצעירים) וטכנולוגיות חדשות, לרבות תרופות חדשות. בשנת 2000, כלל תקציב המדינה תוספת של 350 מיליון ש"ח לעלות סל השירותים, ורק 170 מיליון ש"ח לתרופות חדשות. צריך לראות אם יוסיפו את שלוש התרופות הנחוצות לנשים, והעשויות להציל חיים ולשפר את איכות החיים של חולות סרטן השד ואוסטאופורוזיס.

(שלוש התרופות אושרו בסופו של דבר, בין השאר הודות לפעולות של ארגוני בריאות של נשים)

ברברה סבירסקי היא מנהלת מרכז אדוה לחקר החברה בישראל