זנות וסחר בנשים בישראל

ראשית אבקש להתייחס לבעייתיות שבכותרת הדיון של היום, ולחיבור המובן מאליו הנעשה בין שתי התופעות: זנות - המתייחסת לדפוסי הארגון והפרקטיקות של אלה העוסקים במתן שירותי מין; סחר בנשים - תופעה הקשורה בחלקה לאספקת שירותי מין (אם כי קיים גם סחר בנשים שאינו למטרות מתן שירותי מין, אלא לשירותים אחרים). הבעייתיות היא, בעיקרה, בהפיכתו של הנשים לסחורה עוברת לסוחר, מרביתן כשפחות מין. נראה, שבדיון שמטרתו לא רק להצביע על תופעות חברתיות, אלא גם להעלות הצעות אופרטיביות, חשובה דווקא ההבחנה בין שתי התופעות, למרות המקשר ביניהן.

לגבי התופעה של סחר בנשים לכל מטרה העמדות ברורות וחד משמעיות - אין לאפשר ולהתיר סחר בבני אדם בחלקים ואיברים מגופם בשיעבודם וניצולם תוך הפעלת כוח ואלימות ושלילת זכויותיהן הבסיסיות ביותר. הסיפורים מסמרי השיער ששמענו כאן דיים כדי להכתיב את הפעולות השונות שיש לנקוט בגין העניין.

לעומת זאת, תופעת הזנות רבת פנים ורבת מאפיינים מבחינים, והיא מחייבת התייחסות הרבה יותר מודעת, והיא הרבה יותר בעייתית מבחינת המסקנות האופרטיביות המתבקשות. מן הידועות היא, שהעמדות בנוגע לסוגיה זו בתנועה הפמיניסטית היו, ועדיין, חלוקות. יש הרואות בתופעת הזנות את הביטוי הבוטה יותר לדיכוין וניצולן של נשים, ובעיקר של גופן. על ידי גברים, ומכאן עמדתן השוללת כל הסדר כלגיטימי, ובעיקר כלא רצוי. לעומתן, ישנן לא מעטות, הרואות ב”אספקת שירותי מין" עיסוק, שהבעייתיות שבו קשורה בעיקרה לנסיבות הכניסה לעיסוק ולמידת השליטה המתאפשרת לאשה על תנאי עיסוקה. כהדגמה אצביע על ההבחנה המקובלת, המציעה לראות ב"נערות ליווי" נשים שעשו בחירה לגבי פעילותן כנערות ליווי, לגבי תנאי העסקתן, אם אינן עצמאיות, לגבי שליטתן בהרכב הקליינטים והפרקטיקות המצופות מהן וכן לגבי מידת החופש שיש להן לגבי עזיבת העיסוק. בקצה הרצף הזה, של נשים העוסקות בזנות, קיימות זונות הרחוב והזונות של "תל-ברוך", הנחשבות ל"פועלות" של המקצוע הן מבחינת תנאי עבודתן, הן מבחינת הקליינטורה שלהן, הן מבחינת יחס המשטרה אליהן, תיוגן וניצולן, כאשר מעמדן דומה לא אחת למעמדם של פועלים זרים לא חוקיים. החוק בישראל אינו אוסר עיסוק בזנות. המחוקק הישראלי לא היה מעולם מוטרד, או נתן את דעתו, לעוסקת בזנות כאשה וכאזרחית. מוטרדותו הייתה נתונה, בלעדית, לאפשרות של "לכלוך" המרחב הציבורי. כלומר, שהעיסוק בזנות לא "יפריע את מנוחת השכנים", ומכיוון שאסר עיסוק בדירות פרטיות, או במקומות מיועדים, דחק חלק גדול מהעוסקות במתן שירותי מין לכבישים הראשיים ולחוף הים.

הבעיה בישראל, כפי שהיא נראית לי היא:

• התעלמות מהנשים (וגם מהגברים והילדים) העוסקות בעיסוק זה והשתקתו כנושא לגיטימי לדיון ציבורי או פוליטי, דיון המתקיים היום, בגינה של תנועת הנשים ברחבי העולם;
• השתקה זו מוצאת את ביטויה גם בהיעדרם של נתונים מעודכנים, בהיעדרה של מערכת שירותים זמינה ויעילה, שתפקידה להבטיח הגנה (בניגוד להטרדה) לנשים, וכן שירותי בריאות. הכרה בעיסוקן תאפשר להן ליהנות מזכויות סוציאליות ומהאפשרות לשנות עיסוק.

אני מבחינה הבחנה ברורה בין הגישה המדברת על "מיסוד הזנות", גישה המרחיבה את תחומי השליטה של המדינה ושל כל מיני גורמים אינסרסנטיים על הנשים, לבין הבטחת רשת ביטחון וזכויות חברתיות, שתצמצמנה את פגיעותן של הנשים ואת התנאים ההופכים אותן לקורבנות. את האלטרנטיבה הזו הייתי רוצה להעלות היום לדיון.

ד"ר דלילה אמיר היא מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב