חובת הפרישה: חוק ארכאי מעבר למגדר

"כשמדברים על גיל הפרישה וכדאיות הפרישה לעומת המשך העבודה, צריך לקחת בחשבון את העובדה שנשים רבות מפוטרות לקראת גיל הפרישה. במקרים כאלה הזכות להמשך עבודה לא תמיד עומדת להן, והפרישה לפנסיה מוקדמת היא אחת האלטרנטיבות המוצעות במגזרים מסוימים. פרישה כזו אינה מאפשרת בהכרח השתלבות במעגל העבודה מחדש.

כמו כן יש לקחת בחשבון שהכדאיות הכלכלית, גם אם אינה קיימת, אינה יכולה תמיד להוות שיקול, במקרים שאישה עובדת במקצועות בהם השחיקה רבה, כמו במקצוע ההוראה, הרוויה והמיצוי של מקום העבודה מאפילים על כל שיקול אחר.

אני רואה את הבעיה המרכזית בפרישה בין אם מרצון או מכורח, דווקא במקום אחר. המקום ממנו אני צופה במקבלי ההחלטות לפרישה הוא הייעוץ לאנשים המבקשים לקבל ייעוץ ערב הפרישה. זוהי נקודת זמן קריטית. לעיתים קבלת הייעוץ מתקיימת לאחר שכבר גמלה ההחלטה לפרוש, ואין ממנה דרך חזרה ובמקרים אחרים ניתן הייעוץ לפני קבלת ההחלטה.

מתוך צפייה באלפי פורשים להם יעצתי בשנים האחרונות, אני רואה את מקבלי ההחלטות ושיקוליהם. עיקר הפונים אלי מקבלים החלטה מהמקום של הרגש, תחושת המיצוי והשחיקה או מתוך הפנטזיה, שבפרישה יהיה להם הרבה פנאי תוך המשך קבלת קצבה חודשית ללא צורך לעבוד. הפנטזיה הזו היא בדרך כלל אכן פנטזיה. המציאות שונה לחלוטין וההחלטה כאמור, בלתי הפיכה. אחרי הפרישה כמעט תמיד יורדת ההכנסה החודשית באופן משמעותי. גם אלה שיש להם פנסיות טובות והגיעו למקסימום צבירת הזכויות (דבר נדיר לפני גיל פרישה) מוצאים את עצמם עם הכנסה הרבה יותר נמוכה, אחרי הפרישה, לא רק בגלל שהפנסיה היא רק חלק מהשכר אלא גם בגלל העדר רכיבי שכר מסוימים שאינם משולמים בפנסיה. בנוסף לירידה בשכר ולקושי להשתלב מחדש בשוק העבודה אין הפורשים נותנים את הדעת לכך שפנאי עולה הרבה כסף. התוצאה היא שלא רק ההכנסה יורדת, אלא שהצורך למלא את שעות הפנאי, בפעילות משמעותית מכביד על שמירה על רמת חיים.

חלק גדול מהפורשים פורשים בעקבות הצעות של המעבידים לחבילת פרישה משופרת המלווה במענקים שונים. הפורש לא לוקח בחשבון שהמענקים אמורים להיות פיצוי על הכנסה שלא תהיה לו בעתיד ועושה שימוש לא מושכל במענקי הפרישה. הוא אינו לוקח בחשבון שהפיצוי המוצע לו, כדאי בעיקר למעביד ואינו בא מטעמים פילנטרופיים. הקושי לעמוד בפני הפיתוי של קבלת סכום כסף חד פעמי מונע מאנשים לעצור ולעשות חישוב מדויק. אילו האיש היה עושה זאת, היה מגלה שהפיצוי פותר בעיה של שנת עבודה אחת, במקרה הטוב. אם לא ישתלב במעגל העבודה מחדש, או ימצא הכנסה חלופית אחרת, אין הפיצוי הכספי המוצע, פיצוי הולם להפסקת העבודה.

ככלל אני אכן ממליצה לכל מי שיכול להמשיך ולעבוד ולו רק בגלל שמירה על רמת החיים. המוטו שלי אומר שכל שנה של עבודה נוספת היא שנה שבה אנחנו ממשיכים לצבור חסכונות, בעוד שאחרי הפרישה אנחנו בדרך כלל נאלצים 'לאכול' חסכונות. כל שנה נוספת של עבודה מאפשרת לנו שמירה על רמת חיים ומונעת את הצורך בהורדת רמת החיים. וכל שנה של עבודה נוספת תמנע מאיתנו שנה נוספת של 'עוני' לתוחלת החיים שלנו. כל זה נכון כמובן לפרישה בגיל פרישה מרצון אבל יפה גם לגיל פרישה חובה וגם למעבר לכך, בתנאי שזה אכן אפשרי. כל האמור לגבי הכדאיות הכלכלית אינו מתעלם מכל הבונוסים הרגשיים, הנפשיים והבריאותיים שאני רואה בהמשך עבודה. לסיכום ההמלצה הטובה ביותר שאפשר לתת לנשים העובדות במקום עבודה שוחק היא לזהות את סממני השחיקה הראשונים, המופיעים בדרך כלל בגיל מוקדם יחסית. ברגע שמזהים סממנים אלה, מומלץ להתחיל בחשיבה אסטרטגית למציאת חלופות והסבה מקצועית. אישה שמבינה שכדאי לה לעבוד שנים רבות, טוב תעשה אם תמצא לעצמה מקום עבודה שיאפשר לה למצות את יכולותיה ורצונותיה לשנים רבות. זהו מצב שבו יש סיכוי טוב יותר לכך שהיא לא תמצא את עצמה מפוטרת או פורשת מרצון ללא אפשרות לפרנסה חלופית מספקת".

__________________________________________________________________________________________

עירית זהבי היא יועצת ומומחית לתנאי תעסוקה ופרישה של המגזר הציבורי