יחסי שלטון מרכזי ומקומי - ראשי עיר בפיקוח פקידי ממשלה

ראשי ערים, הנבחרים ישירות על ידי הציבור, אינם רשאים לקבל החלטות בתחומים פנימיים והם כפותים להחלטות ממשלתיות

חוסר אמון בסיסי מצד השלטון המרכזי כלפי השלטון המקומי מאפיין את המצב בישראל. היחס לרשויות המקומיות מבוסס על תפיסות שרווחו בתקופת המנדט, כאשר השלטון הבריטי פעל להצרת צעדיו של היישוב היהודי.

רשות מקומית נדרשת עדיין לאין ספור אישורים מהממונה על המחוז במשרד הפנים, שהוא שריד אנכרוניסטי לשלטון המנדט, כולל אישורים לנושאים בסיסיים ביותר. משרדי הממשלה הם הקובעים את גובה הארנונה, במסגרת חוק ההסדרים במשק, והרשות המקומית אף איננה יכולה להעניק הנחות ולהיענות לפניות מהתושבים והעסקים בעיר. כל חוק עזר עירוני טעון אישור מורכב של משרד הפנים, המעכב לעתים תהליכים במשך שנתיים ויותר. העירייה אינה יכולה להזיז אפילו תמרור ממקומו ללא אישור. אילוצים נוספים קשורים לקבלת הלוואות מהבנקים לתשלום משכורות לפקידים, להעסקת עובדים בחוזים אישיים ולניידות עובדים בתוך הרשות. גם בנושאים אלה העירייה אינה נהנית מאוטונומיה, ותלויה בממונה על המחוז. רמת הפיקוח והבקרה הממשלתית פוגעת ברמת השירותים הניתנת לאזרח וביכולת לקבל החלטות הקובעות את יחס האזרח לשלטון. בקרה תקציבית היא דבר ראוי, אולם על השלטון המרכזי לתת אמון ברשויות המקומיות ולאפשר להן לבצע את המטלות שהוא עצמו מטיל עליהן.

למשל, עיריית הרצליה
עיריית הרצליה, למשל, מממנת את תקציבי החינוך, הבריאות והרווחה בשיעור של עד 50% מעבר למימון הממשלה. בתחום החינוך מממנת העירייה 44% מעבר לתקציב הממשלתי, בתחום השירותים החברתיים היא מממנת 46%, בתחום הבריאות 84%, ובתחום הקליטה - 85%. שיעור השתתפות גבוה זה מחייב להעניק לרשויות יכולת לקבל החלטות ולהשפיע. בנוסף, הממשלה מחייבת את העירייה להעניק הנחות בארנונה לשגרירויות הרבות הממוקמות בתחומי העיר, אולם אינה מפצה את העירייה על הפסדים אלה, המסתכמים בסך של שני מיליון ש"ח בשנה. מכיוון שהממשלה נהנית מהנחה דומה עבור שגרירויות ישראל ברחבי העולם, היא יכולה לפצות את העירייה על הפסדיה.

יעל גרמן היא ראש עיריית הרצליה