להיות עובדת שעתית אומר שאני עובדת בלי תנאים סוציאליים, ביגוד, דמי הבראה וכד'. המשכורת העלובה היא 17 שקלים לשעה, ועל כל השעות הנוספות אני לא מתוגמלת. בסך הכול כ-9-10 שעות עבודה ביום, כאשר הסכום הגבוה ביותר שקיבלתי אי פעם התקרב ל- 2,300 ש"ח בחודש. כעובדת שעתית ניצלו אותי לעבודות ומשימות לא בתחומי העיסוק שלי.
אני עובדת כמדריכה בתחום הגיל הרך במרכז הקהילתי (מתנ"ס) בכפר ג'סר אל זרקא. באתי לכאן בכדי לשתף אתכם בחוויות שלי, כ"עובדת שעתית". יש משמעות רבה להיותי עובדת שעתית, למרות שייתכן וזה שונה ממקום למקום. במקום בו אני עבדתי, להיות עובד שעתית משמעו לעבוד כמה שיותר ולקבל כמה שפחות. התקבלתי לעבודה כנערה מאוד צעירה ובתחילת עבודתי הייתי מאוד מרוצה. ההיכרות עם המתנ"ס הייתה דרך קבוצת המדריכים הצעירים שהייתי חלק ממנה באותה תקופה. לא ידעתי דבר ולא היה לי מושג לגבי תנאי ההעסקה, גובה שכר או כל נושא אחר הקשור לעבודה. כל מה שרציתי בזמנו הוא לתת מעצמי ולעזור לקדם דברים חשובים לי בתוך הישוב שאני חלק ממנו. לא ציפיתי שעם הזמן אגיע למצב של עימות ביני לבין מנהל החשבונות במתנ"ס. נכנסתי אליו לעיתים קרובות כדי לנהל שיחה על מצבי, ועל היחס הלא הוגן לו אני זוכה. רציתי להבין מה כתוב בתלוש המשכורת שלי, איזה זכויות נכללות בתוכו, ושאלות אחרות שלא מצאתי להן תשובה. התשובה הייתה: "מגיעות לך לפי חוק זכויות רבות, אבל דברי עם המנהל כדי שיאשר לי לעדכן את התלוש שלך". הטרידה אותי כל הזמן שאלה שלא מצאתי לה תשובה ופחדתי לשאול אותה: "אם זה מגיע לי לפי החוק, אז למה המנהל לא מעניק לי את הזכויות שלי?", אך לא העזתי לפנות אליו ישירות ולשאול. החלטתי לעבוד בשקט, כי אני מכירה את המצב בכפר ואת מידת החשיבות של מה שאני עושה למען הישוב. כמו כן, ידעתי איזה סוג של תשובות אקבל מהמנהל .
להיות עובדת שעתית אומר שאני עובדת בלי תנאים סוציאליים, ביגוד, דמי הבראה וכד'. המשכורת העלובה היא 17 שקלים לשעה, וכל השעות הנוספות שאני מתבקשת לעשות, לא נכנסות לתוך דו"ח העבודה, ואני לא מתוגמלת עליהן. מספר שעות העבודה המאושרות היה מצומצם מאוד. משמעות הדבר שגם המשכורת בסוף החודש מאוד קטנה. מעט חודשים נגמרו עם משכורת "גבוהה", בעיקר כאשר עבדתי בשני פרויקטים בו זמנית. הייתי מתחילה בפרויקט הראשון בשעה תשע בבוקר ומסיימת אותו בשעה אחת, ומיד הייתי מתחילה בפרויקט השני עד השעה ארבע. בשעה ארבע וחצי הייתי חוזרת לעבוד בפרויקט הראשון ומסיימת בשש בערב. בסך הכול כ-9-10 שעות עבודה ביום, כאשר הסכום הגבוה ביותר שקיבלתי אי פעם התקרב ל- 2300 ש"ח בחודש. ממוצע השכר עבור עבודה בפרויקט אחד היה נע בין 200 – 800 ש"ח בחודש. היחס אלי בעבודה היה לא מכבד ולא מכובד. כל אחד מבעלי התפקידים ניצל אותי בכדי לקדם את האינטרסים שלו. כל אחד מחברי הצוות הרגיש חופשי לפנות אלי ולבקש אותי לבצע עבודות ומשימות שלא קשורות בהכרח להגדרת התפקיד שלי. כעובדת שעתית, לא הוזמנתי לישיבות הצוות, כיוון שלא הגיע לי להשתתף בכנסים המיועדים לצוות. בתור עובדת שעתית היה עלי לבקש אישור בכתב על כל פעולה שאני מבצעת, בכדי לשמור את הזכויות שלי. כעובדת שעתית ניצלו אותי לעבודות ומשימות לא בתחומי העיסוק שלי. התפקיד שלי הוגדר בחוזה כמדריכת העשרה. בפועל שימשתי גם כעובדת ניקיון והכנתי קפה לאורחים. את ההצלחות לקח הצוות לעצמו ואת הכישלונות תלו בי. עובדת שעתית נמצאת בתחתית סולם העדיפויות אצל המנהל. עובדה זו מאד הפריעה לי ואני זוכרת דוגמא אחת לכך שאותה לא אשכח כל חיי: הייתי זקוקה למשכורת בכדי לשלם את שכר הלימוד וידעתי שהמרכז בו עבדתי במצוקה כלכלית, אבל נותר מעט כסף כדי להשלים שכר לעובדים. הגשתי בקשה למנהל להיות בין העובדים המקבלים את ההשלמה והוא אמר לי שיש סולם עדיפויות ויש עובדים הזקוקים יותר לכסף הזה.
לסיכום, אני רוצה לומר שאני ממשיכה בעבודה הזאת, לא בגלל שאני זקוקה לכסף, אלא בכדי להגיע למטרה שלי שהיא לקדם את הישוב בו אני חיה.
