כאשר את/ה רואה בתקשורת אשה החובשת מטפחת, את/ה יכול/ה לנחש מראש מה יהיו הדברים שיישמעו. חיותה דויטש מקווה, שברור הבא נראה יותר מטפחות בהקשרים אחרים ותבוא עדנה למטפחת, שהצופה יתרגל לראותה רב תחומית, מעניינת ופחות סטריאוטיפית.

הנחת המוצא שלי היא, שהשביס אכן מצטלם רע. מי שמתחתיו נתפסת כדמות פלקטית, סטריאוטיפית, מדקלמת שורות צפויות מראש. המטפחת היא אביזר המגדיר 'אחרות' כסטריאוטיפ.
כשהייתי תלמידה בבית הספר היסודי, למדנו על המטפחת שאבא הביא לאמא מהיריד באחד מסיפוריו המקסימים של ש"י  עגנון. המטפחת הזאת הייתה, וסימלה, כל מה שטוב: אהבה, תום, זוגיות, נשיות ואמהות. בשנים שעברו מאז קרה משהו למטפחת. הפופולריות שלה קטנה, וככל שפחות ופחות לבשו אותה, היא הפכה לדימוי מובהק של קבוצה מסוימת, קבוצת מיעוט. בתהליך החילון של החברה היהודית הפכו נושאות המטפחת, באופן טבעי, לאחרות. במובן ה'אחר'. המטפחת הפכה לאביזר סקטוריאלי, כמו מדי נבחרת, כפייה, זקנו ובגדו השחור של החרדי. המטפחת הפכה לסטריאוטיפ. ראית מטפחת מתראיינת? אינך זקוק/ה לשמוע מה היא אומרת. הכל ברור, צפוי וידוע מראש.

סיבות אפשריות

אנטישמיות בציבור – שנאת מתנחלים. המטפחת היא אביזר אופייני מנקר עיניים כאפו הארוך של היהודי. היא תמיד בהריון, מתלבשת לא משהו, ובגללה כל הצרות שלנו.
התקשורת אשמה – מסקרת ומראיינת את המתנחלת בהקשר מסוים מאוד. נותנת לה שלושים שניות בהן מצליחה המתראיינת להגניב משפט וחצי, בדרך כלל צפויים מאוד.
המתנחלת אשמה – צרת אופקים, 'כבדה', נטולת חוש הומור, דקלמנית, צר עולמה כעולם סיסמת הבחירות של האיחוד הלאומי.
המצב אשם – בתחילת המאה העשרים ואחת, בעידן ההיי טק הפוסטמודרני, נאלצת קבוצת אנשים להפיק מעצמה טקסטים אנכרוניסטיים של הישרדות, ציונות והתיישבות, והמפעל עומד בסכנה. הטקסטים האמיתיים נוצרים בגלל מצב שהוא אמיתי, אך מופרע.

חיפוש הקשר רחב

יש משהו בכל אחת מהאפשרויות שמניתי, אולם אף לא אחת מהן נכונה במלואה. אנסה להביא את הדברים בהקשר רחב יותר:
האנטישמיות – האם יש שנאת מתנחלים? יש על כך מחלוקת. לדעתי, בקבוצות מסוימות יש שנאה כזו, למרות שאני מקווה, שהקבוצות אינן גדולות. בקבוצות אחרות, גם אם אין ממש שנאה, יש דה לגיטימציה. חייבים להודות, שיש החושבים כי דמו של המתנחל אדום פחות. יהיו הסיבות אשר יהיו (הוא בחר להיות שם, הוא מסכן את ילדיו, השלום תקוע בגללו ועוד), מדובר ביותר ממחלוקת. מדובר בדה לגיטימציה. כך למשל, ידיד שלי, דוקטור חבר בוועדה אקדמית של מוסד חשוב, נאבק באחת הקולגות שלו, ששללה את זכותו של מתנחל להופיע באחת התכניות הנחשבות שלה.
אשמת התקשורת – לכאורה, כאן באה לידי ביטוי אחת הדוגמאות לשטתיות המדיה, לאהבת האימאג'ים הברורים, הפשטניים. העולם הטלוויזיוני החדשותי חי על תמונות ואייטמים קצרים. הוא שטחי בהגדרה. הוא אוהב אימאג'ים פשוטים. התמונה היא המסר. המצלמה תרה אחרי דימויים המצטלמים ברור, סלוגנים מצולמים. כמו הקורמרן של מלחמת המפרץ. יש פה ביטוי גם לשטחיות החברה השולחת את המדיה למתנחלת רק בזמן אסון, ולא מבקשת ללמוד אותה לעומק.

הכיפה מול המטפחת

הטיעון השלישי, הפמיניסטי, אינו פוטר לא את המתנחלת עצמה ולא את החברה ממנה באה: בבואנו לבדוק את ההבדלים המגדריים בין האביזרים הדתיים, המאפיינים כל מין, ובמקרה זה – כיפה סרוגה מול מטפחת או כיסוי ראש נשי אחר – כדאי לשים לב להבדל מעניין. לטענתי, מבחינת הדימוי התקשורתי, הכיפה הסרוגה הרבה פחות חריגה. הגבר הדתי נוכח בהרבה יותר תחומים. ממילא, הדימוי התקשורתי שלו ידידותי יותר. הוא פשוט מוכר יותר. לא רק לאהרון דומב ממועצת יש"ע יש כיפה סרוגה, אלא גם לאברהם בורג ולנסים משעל. אתה רואה את הכיפה בכתבה סתמית על צבא, בתי משפט, היי-טק. הגבר האורתודוכסי המודרני, או בשמו הקודם הציוני הדתי, נוכח בסלון הישראלי הממוצע לא רק כמתנחל שלו אביזרי לבוש קבועים בחוק, אלא בכל תחום כמעט בחיינו, גם בטקס הענקת האוסקר הישראלי. מבחינת המדיה – הכיפה הסרוגה קיימת משני צדי המיקרופון.
את המטפחת של האשה הציונית הדתית כמעט לא רואים בהקשרים 'רגילים', 'יומיומיים'. ולא רק בגלל בחירות שעושה התקשורת, אלא גם בגלל הבחירות שעשתה בחייה. העובדה, שאין רואים אותה אף לא פעם אחת כמראיינת, מנחה, צלמת, מן העבר האחר של המיקרופון, קשורה קשר הדוק למקצועות בהם בחרה לעסוק. לצערי, על פי רוב, כאשר אשה מכוסת מטפחת הופכת לאייטם חדשותי, לא יהיה זה  בזכות זכייתה בתחרות על שם ארתור רובינשטיין, או קבלת פרס השחקנית המצטיינת, גם לא, כחברת כנסת, ובדרך כלל גם לא כנציגת מועצת יש"ע. פשוט, כי אין כאלה. לו היו, היינו רואים אותן לפחות בתכניות האירוח, ומתיידדים עם המראה מכוסה הראש. כאמור, על פי רוב, היא תרואייו על רקע תפקידה כאם, כמורה, כמתנחלת, ובהקשר של אסון או פיגוע. כאשה ממושמעת היא תפנים את הכוונה, ותספק את הסחורה הצפויה.

גדול וחשוב, או קטן ואידיוטי?

לא נעים להודות, אבל השובבות, המופרעות והמפתיעות מעטות בינינו, המתנחלות. יש לכך רקע בחינוך שלנו, שהוא מאוד מאופק, מחנך למשמעת, בייחוד את הנשים. רובנו 'ילדות טובות'. באייטם חדשותי לא תהיה הזדמנות לשיחה מעמיקה, להיכרות שהיא לא שטחית. הסיטואציה דורשת מהאשה לומר שלושה משפטים לכל היותר. גם אם לא מדובר בדניאלה וייס או בנדיה מטר, נשמע מהמרואיינת, במיוחד על רקע פיגוע, מתוך רגש חובה עמוק, מסרים מאוד צפויים, שמבחינתה הם אמיתיים – השליחות בישיבתה שם, זכותנו על ארץ ישראל וכדומה.
אחרי פיגוע, שמעתי את בן כספית מראיין בגלי צה"ל מתנחלת. הוא אמר לה: דברי כאמא, לא כמורה. כלומר, המרואיינת נכנסה מייד לגישה הדידקטית. דניאל בן סימון ציטט משפט מתפעל שאמר על דניאלה וייס אחד מחבריה: "לא מעניין אותה שם דבר חוץ מבניין הארץ.” בעיניי זה לא מעורר התפעלות. זה לא אנושי. שלא לדבר על כמה שזה מצטלם רע.
הבעיה היא, שהתשובות שתענה המתנחלת בפסגות לניצן חן יהיו תמיד רציניות מדיי. בסרט 'ההסדר' יש רגע מקסים, שבו מטלפן הגיבור לאהובתו, בת הרב, ומבקש ממנה לבוא לפגוש אותו, משום שיש לו משהו גדול וחשוב לומר לה. היא מסרבת. נמאס לה מדברים גדולים וחשובים. 'או-קיי, הוא נכנע, אני רוצה להגיד לך דבר קטן ואידיוטי'. זה, כמובן, משכנע אותה. הדבר 'הקטן והאידיוטי' משכנע גם את הצופה, ובצדק. הוא אנושי, מקורי, לא צפוי.
למתנחלת המתראיינת יש רק דברים גדולים וחשובים לומר, על פי רוב היא מדברת על רקע פיגוע או אסון בהקשרים שבהם היא מצטלמת, היא לא מעיזה לומר 'דבר קטן ואידיוטי', ובהקשרים אחרים כמעט שאין לה הזדמנות.

המטפחת והגישה שלה כתוצר של החברה הדתית 

הסיבה, שבגללה מופיעה בעלת המטפחת בתקשורת באותם הקשרים מובהקים, ולא בתחומים מגוונים אחרים, נעוצה, קודם כל, בחברה הדתית, בשמרנותה ובמקומה של האשה בחברה זאת. חברה זו העניקה לאשה תפקידים מסורתיים, וקשה לה לשאת את שבירת התפקידים האלה. האשה אמנם כבר לא בבית, אבל, בדרך כלל, היא בבית הספר, כמורה, או לכל היותר, כאחות רחמנייה. רק בשנים האחרונות מסתמנת פריצה (תמיד היו כמובן חריגות, ויש גם קשר בינו לבין הסרת כיסוי הראש כצעד של פלורליזם וכיוצא בזה). מדובר בחברה, הנותנת מקום גבוה בסדר העדיפות החברתי והדתי לילודה. אשה המקבלת את הנורמה בתחום זה, תעדיף, באופן טבעי, מקצוע המאפשר נוחות בטיפול בילדים. אשה כזו תימנע מעיסוק בתחום תובעני במיוחד, לא רק בגלל הילדים, אלא גם, ובעיקר, בהשפעת חינוך המכוון להשתקת האגו, מטעמי צניעות ומוסר.
חינוך, המסתכל בעין ביקורתית על קריירה, בעיקר אצל נשים, מכוון להפניית הפוקוס מן הצורך האישי אל הצורך המשפחתי והחברתי הכללי. בהתאם להנחה, שחינוך חשוב יותר מהכל. החינוך למצוינות, הלגיטימציה להשקעה טוטלית, קיימת כמעט, או בעיקר, בתחום לימוד התורה, שהוא נחלתו של הגבר. גם זה נמצא בתהליך של שינוי. בחברות דתיות מתקבלת קריירה של גבר בהבנה רבה יותר. הגבר הוא המפרנס. תהליכים פמיניסטיים בתחום זה ובתחומים אחרים מגיעים באטיות רבה, במיוחד בחברה שמרנית באופיה, כחברה הדתית. כבר עכשיו יש מהפך גדול. נדמה לי, שברור הבא נראה יותר מטפחות בהקשרים אחרים, ותבוא עדנה למטפחת, שהצופה יתרגל לראותה רב תחומית, מעניינת ופחות סטריאוטיפית.

יריבותיי האידיאולוגיות

מן ההגינות לציין, שלא כולן חושבות כמוני. נעמי שחור, אשת רב היישוב מעלה לבונה שבשומרון, כתבה ב'הצופה':
"הנשים ביש"ע עוברות כעת תקופות קשות ביותר. אך הן, כנשים יהודיות לאורך כל ההיסטוריה, שמו לעצמן מטרה לחזק ולהתחוק בעד עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל. הן עושות את זה בדרכים הנשיות ביותר, לא הפמיניסטיות: לידת ילדים, גידולם, טיפוחם בצורה הטובה ביותר. למרות הקשיים הטכניים, הביטחוניים והנפשיים. הסבלנות להיניק תינוק, אורך הרוח להקשיב לילד המגיע מהגן, לעזור לילדה להכין את שיעורי הבית, היכולת להמשיך לבשל מטעמים ועוגות לכבוד שבת גם כאשר האווירה והמצב לא מעוררים זאת – אלה המשימות שנשים מתמודדות אתן יום יום. נשים אלה אוזרות כוח ותעצומות נפש וממשיכות הלאה. היכולת שלהן להתרכז במשימות הנשיות האלה, ללא צורך בפזילה למשימות אחרות השייכות לאחרים, היא עיקר כוחן וגבורתן, כפי שהיה מקובל בדורות עברו. גבורה אימהית זו לא מקבלת כל שני וחמישי כותרת בעיתון, או באיזה עלון לפרשת השבוע. האימהות הגיבורות הללו ממשיכות במלאכתן בצניעות, בתוך ביתן ובסביבתן הקרובה. זו הגבורה האמיתית. כך אני זוכרת את האימהות והסבתות שלנו בתקופות קודמות בתולדות ישראל, וכך אנו מקוות שגם צאצאינו בדורות הבאים אחרינו יזכרו אותנו".

אני מלאת הערכה לנעמי ולחברותיה במעלה לבונה. חייהן קשים משלי, אם כי גם שלי לא קלים עכשיו במיוחד. יש לי אתן מחלוקת עמוקה על משמעות גבורת האשה ותפקידיה. ובכל זאת ראוי, שגם קולה של המטפחת הזו יישמע כאן.


חיותה דויטש כותבת ב-Ynet וב'נקודה-בטאון המתנחלים ביהודה ושומרון'