את קולה הקמאי-משהו של ושתי מלכת פרס ומדיי, הפמיניסטית המזרחית הראשונה, נושאת שלי יחימוביץ – בת המערב. בפרפראזה על מאמרה של ד"ר ויקי שירן, ושתי ושלי "מפענחות את הכוח, בדרכן לברוא עולם חדש". באורח לא מפתיע החשבון לא מאחר להגיע. הטקטיקה ידועה: את הביקורת הקשה ביותר על נשים פמיניסטיות שותלים המחברים בפיהן של נשים.
"קרא לי פמיניסטית, קרא לי שוויוניסטית", מבקשת חלי מארץ נהדרת "בצעירותי גם אני שלחתי יד בדוגמנות".
בהמשך עונה לה אורנה בנאי, בדמותה של בטי רוקאוי: "לחלי יש מראה של הבת של השכן בתנאי שאתה גר בשכנות לבקעה אל-גרביה".
פרומו 1: ביום חמישי ה-16.3.05, הבטיחה לנו נבחרת החדשות המשופרת של "ארץ נהדרת" תכנית שופעת חגיגיות לקראת פורים. בין הנושאים הבולטים נתוודע ל"חומוס סולחה" בין טומי לפיד לבין הדתיים המזרחיים, אחת ולתמיד נדע את "כל האמת" על התחפושת של עוזי כהן-פוליטיקאי מזרחי שחדר ללב הקונצנזוס בימין, "נדון בהרחבה" במעמדן של הדוגמניות וכמובן "לא נקפח" את הערבים.
פרומו 2: הערב ב"ארץ נהדרת" , נצחק עד לב שמיים על כל הקבוצות המוגדרות כשוליים ולא בהכרח בסדר הבא: ערבים, מזרחים, דתיים, פוליטיקאים ונשים: גופה של אודטה יותקף על עגלגלותו, ג'ודי ניר מוזס – כאשתו של השר המזרחי תזכה להנמכה, מינה של הכתבת פדרבוש יעבור טרנספורמציה מנקבה לזכר ושלי יחימוביץ תואשם בצדקנות לשמה ותותקף על הפמיניזם שלה. זו כנראה התכנית היחידה בטלויזיה שבה יש "רוב" לנשים ו"משקל כל-כך מכריע" למזרחים.
אולי מוטב שנשאל איך קרה, שבתוך ההמולה והצחוק המתגלגל ב"ארץ נהדרת" נאלמים קולות ה"אחרים" שבאמת צריכים להישמע? "איך, שואלת שלי יחימוביץ, פרודיה סאטירית, שיכולה להיות הכי חתרנית ולבקר דברים נוראיים שמתרחשים בארץ בוחרת לטפל דווקא בפמיניזם שלי?".[1] כמה סימבולי שדווקא בפורים, בניגוד לכל המנהגים, בוחרת ושתי, לפשוט מסכה ותחפושת ולתת דרור לקולה הפנימי ממרום מעמדה בממלכה. שלי, לעומתה, כבר לא צריכה להתחפש כדי להביע דעה. יש לה אג'נדה. היא פמיניסטית. קולה האישי-ציבורי נשמע בפריים-טיים בממלכת התקשורת, ממלכתם של גברים אשכנזים חילוניים בעלי ההון והשליטה. כפי ששלי מכנה: "בעלי בריתם של עיתונאים שסוגדים לכוחות השוק, שתחת ידם ערכים ליברליים יפים עוברים מוטציה ויוצרים שיבוש תודעתי חמור ביותר… והתקשורת משרתת את התהליך הזה… רק בשתי אליטות יש פתיחות חלקית לאחרים: באליטה הפוליטית יש ייצוג מסוים למזרחים ובאליטה המשפטית יש ייצוג יפה לנשים. אבל בזה זה נגמר".[2]
"ארץ נהדרת" מחזירה אותנו אחורה מרחק אלפי שנים, תרתי משמע, אל זירת חג הפורים. קולות נשים הקוראות לשחרור מן הדיכוי נתפסים כבאים מן המערב, אך סיפור המגילה מאיר את עינינו ומחדד את שמיעתנו לקולות ומעשים של נשים הבוקעים מן המזרח. את קולה הקמאי-משהו של ושתי מלכת פרס ומדיי, הפמיניסטית המזרחית הראשונה, נושאת שלי יחימוביץ – בת המערב. בפרפרזה על מאמרה של ד"ר ויקי שירן,[3] ושתי ושלי "מפענחות את הכוח, בדרכן לברוא עולם חדש". באורח לא מפתיע החשבון לא מאחר להגיע. בדיוק במקום שושתי ושלי מכוננות את עצמן כסובייקטים בלב ליבן של זירות אליטיסטיות, בדיוק במקום שבו קולן נשמע ומתחיל לבסס את מעמדו מתוקף חשיבותו, מתחלפות דמויותיהן תחתן. תחת ושתי ממליכים את אסתר למלכה בקונטקסט של פורים ואילו את שלי מחליפה דמותה של חלי ב"ארץ נהדרת". הסובייקט הנשי מבוטל.
בשתי הזירות מוציא הקונטקסט את העוקץ מדמותן של הנשים, מטשטש את הקולות, מעוות את המסרים. בארצנו – "ארץ נהדרת"- פורים בכל עונת השידורים. מה שנתפס על ידי נשים פמיניסטיות כמו ושתי ושלי כהכרח, הופך לקרדום לחפור בו על-ידי מחברי המגילה ועל-ידי כותבי התסריטים ב"ארץ נהדרת". אלה וגם אלה היו רוצים שנלמד להיות צייתניות,שלא נמרה את פי הגבר. הוא מצדו יכול להשתמש בנו כחפץ שאפשר להחליפו בתחרות מלכת יופי אחת. מבחינתו יש מחירים לחירויות שאנחנו מבקשות, סנקציה חברתית תופעל כלפינו אם נביע דעתנו, נבקש שוויון ונפעל מתוך אישיותנו במרחב הציבורי. על פי הלוגיקה בארץ נהדרת חלי עשויה להוציא את ושתי פעם נוספת מסדר היום הציבורי בגלל איזו גחמה רגעית. דמותה של ושתי מושתקת באחת במגילה, נאלמת ונעלמת בתוך ההמולה. ואילו דמותה של חלי מארץ נהדרת מסיטה את השתיקה של ושתי ולא מאפשרת לה באמת במה, כי חלי אינה באמת שלי. במקום שלי כדמות אישה פמיניסטית, קוהרנטית,דעתנית, חזקה, שעשויה להיות מודל לנשים נוספות, אנחנו מקבלות בפריים-טיים את חלי נוסח "ארץ נהדרת", כדמות שעמדותיה אמביוולנטיות כלפי נשים וענייני חברה. ארץ נהדרת מעוותת את התודעה, כי נוצרת משוואה כאילו פמיניסטית = בדיחה. במקום ושתי כדמות אישה פמיניסטית נועזת ואמיצה, המפעילה שיקול דעת על בחירותיה תוך יכולת קבלת החלטה לא פשוטה, נוצרת משוואה בזיכרון הקולקטיבי כאילו ושתי = אישה רעה. משילוב של ושתי ושלי במשוואה יוצא שפמיניסטית היא לכל היותר בדיחה רעה.
אך מתוך שלא לשמה בא לשמה וכיאה לפורים, היוצרות מתהפכים: דווקא אותן תכונות "קמות על יוצריהן" ומדגישות רבדים ואופני פעולה של נשים בקונטקסט ההיסטורי מקדמת דנא ועד ה"כאן ועכשיו". השוליים שמייחסים המחברים למעשי הנשים הופכים למרכז בפריזמה של הפמיניזם. ושתי ושלי יוצאות חוצץ, מתריסות כנגד ההגמוניה הגברית, מתגרות בגבולות האפשר והמותר, יוצרות שפה; הן הופכות לסובייקט אקטיבי, חושבות, מביעות דעה, מפעילות שיקול דעת, מסרבות, תוהות, רוצות, מחוללות שינוי בסדר החברתי, משפיעות. הטקטיקה גם היא ידועה: את הביקורת הקשה ביותר על נשים פמיניסטיות שותלים המחברים בפיהן של נשים, כדי להיות "נאמנים למקורות" ולהצדיק את התוכחה. הנשים בארץ נהדרת ובסיפור המגילה באות, לכאורה, זו על חשבון מקומה של זו. אחת הולכת ומייד באה אחרת במקומה. יש סדר גלוי, שמקיים ביניהן משחק סכום אפס. כדי לא לשתף פעולה עם אותה טקטיקה ידועה אני מציעה להתבונן על התנהלות הנשים, שביניהן מתקיימת אחוות נשים סמויה, שותפות גורל בצר ובצרה.
לושתי ולאסתר סיפורים אישיים-נשיים מקבילים, הנקשרים בקשרי עבותות נסתרים, כמו תנועת משק פרפר, כמו תגובת שרשרת. ביניהן שותל מחבר המגילה את שרות הממלכה, כברות החלטה על גורלה של ושתי. בהתנהגותן משרתות השרות את הנשים באופן סמוי מעינם הפקוחה של שרי הממלכה – הממסד הגברי -ההגמוניה. השרות לא מציעות להרוג את ושתי. הן אמנם מגנות את מעשיה, אך למראית עין בלבד. למעשה, הן מציעות לה חלון הזדמנויות, יציאה ממערכת זוגית שושתי כבר לא תוכל להשלים עם יחסי הכוחות שבה, כי עברה את נקודת האל-חזור. הן מציעות לה פתרון שהלם את הלך רוחה לאור הנסיבות. אותה הצעה של השרות פותחת דלת לאסתר ומכניסה אותה ללב הממלכה. מחד, השרות דואגות שהאיזון בממלכה לא יופר, כדי שהסדר החברתי לא ישתנה תכלית שינוי. השרות פועלות למלא את תפקידה של ושתי כדי שהממלכה לא תישאר נטולת דמות נשית המקורבת לעמדות של קובעי המדיניות, קרי למלך ולשריו. מאידך, השרות מגשרות בין הנשים לבין הגשמת המטרות האישיות והתפקידים הציבוריים שנטלו על עצמן למלא. השרות יוצרות מצב שגם ושתי וגם אסתר תצלחנה להשיג את מבוקשן – אף אחת מהן לא מנצחת, אבל לכל אחת מהן יש תחושת הישג. השרות הן כמו דלתות מסתובבות בזמן.
לבסוף, אני מבקשת לחזור אל בת השכן מבקעה אל גרביה, מתחילת דבריי, בת-דמותה של חלי מ"ארץ נהדרת" ולומר לה שהיא בעצם כל אחת מאתנו, ברוח כתיבתה של ד"ר ויקי שירן[4] ולזכרה: "גם כמזרחית אני מרגישה כבעלת בית פה ורק אז אני יכולה לעצב את הבית כפי שאני רוצה. רק כשקמתי בבוקר והתחלתי לחשוב כמו ראש ממשלה הייתי יכולה גם לחלום על חלום משותף. אז אני חושבת על כלל החברה, לא רק על הסבל שלי. לא בגלל שאני אותנטית וכו', אלא שזה הבית שלי ואני יכולה לחשוב איך תיראה החברה הישראלית כשאני לוקחת בחשבון את כלל האינטרסים בחברה. …צריכה להיות לך בחירה, אבל מודעת. כשלא פותחים את הדברים הבחירה נעשית לא מודעת. …אני מדברת כמו מזרחית ואני נלחמת עבור המזרחים, אבל החלום שלי הוא אוניברסאלי, החלום שלי הוא למדינה שבה בני-אדם הם בני-אדם ודברים אחרים הם לא מהותיים, איזה עדה ואיזה לאום ואיזה דת? אבל אני לא מתעלמת מהם, כי אני יודעת שהם אמיתיים". מתוך מאזן הכוחות של גורל משותף, אישה אחת עוזרת לרעותה, כדי להציל את התפקיד הנשי בממלכה, שמשמעותו עבורן היא האצלת תרבות, שפע וידע אלטרנטיביים, המוקרן אליהן מתוקף היות אישה בתפקידה. זהו לא אלטרואיזם לשמו כפי שמתבקש בדרך-כלל מנשים ומתפרש כחוסר פרגון של נשים. זו התנהלות של פענוח האינטרסים ומודעות לאופן השגתם. בעיקר מודעות לבחירות שאנחנו עושות: האם לפעול כמו השרות במרחב הסמוי מן העין ולשמר את המתח הקיים, או להתגלות במלוא הווייתנו כמו ושתי ושלי – גם במחיר "הגלייתן"?
[1] ארי שביט, מתוך ראיון עם שלי יחימוביץ, מוסף "הארץ", דצמבר 2003.
[2] ארי שביט, מתוך ראיון עם שלי יחימוביץ, מוסף "הארץ", דצמבר 2003.
[3] שירן, ויקי. לפענח את הכוח. לברוא עולם חדש. פנים. 2002.
[4] שירן, ויקי. כשאתה רואה עוול קודם כל תצעק לא: אמירה נוקבת על המציאות המורכבת.
