אפתח את דברי בסיפור קטן מהחיים. שכבתי חולה מספר ימים והתמסרתי כליל לטיפולו המסור של בן זוגי. חווינו הרמוניה נפלאה וסיכמנו בינינו לבין עצמנו (בקריצה), שכנראה אלו התנאים האידיאליים לנישואים מושלמים. בשיחה אקראית שהייתה לבן זוגי עם ידידה משותפת הוא שיתף אותה בהגיגנו. היא הסכימה בהתלהבות והודתה שגם אצלם זה ככה. כלומר, כאשר היא חולה ובעלה סועד אותה – הם מאושרים. ידידתנו הדעתנית אף סיפקה לבן זוגי הסבר מלומד: "זה ככה", היא אמרה לו, "משום שרק אז יש לכם שליטה מליאה בנו". בן זוגי הקשיב, הרהר והשיב לה: "זה לא בגלל השליטה אלא שכנראה רק כאשר אתן חולות וחלשות אתן סוף סוף זקוקות לנו". סוף הסיפור שאומר בעצם הכול. הכול אכן היה פשוט יותר, פעם. כך אנו אוהבים להאמין. גבר היה גבר, אישה היתה אישה. הוא והיא ידעו בפשטות תמימה מה מצופה מהם, די מהר, מאז שחר ילדותם. וככל שבגרו – מיגדרם–גורלם הלך איתם והעצים עם השנים – עד שקיבל את דפוסיו הברורים בבגרותם. נוהגים לדבר על מהפיכת המינים ששינתה הכול. אבל אם נדייק היא לא התחוללה בבת אחת רק שבשנות הששים של המאה העשרים היא סחפה אחריה מיליוני נשים ושינתה את חיינו לתמיד – בעיקר את חיינו שלנו, הנשים. אבל לא רק. היא השפיעה, ועוד איך השפיעה גם על חייהם של הגברים.
על מאבק ובלבול בין "הראש" (התודעה) לבין "הבטן" (צווי המגדר הישנים)
שינויים אידיאולוגיים שעוברים דרך שערי התודעה ומכים בה כברק אינם מתחוללים באותו קצב כאשר מדובר בנפש שלנו. הנפש שלנו דורשת קצב אחר. היא מדברת מחדרי הבטן, היא משתוקקת לטעמים של פעם, היא מגיבה להתניות ישנות ומחפשת את הטעם הישן של גבר-אישה. ומכאן הבלבול, המבוכה, ההליכה קדימה ואחורה בעת ובעונה אחת. כאשר יצאתי למסע שלי לחפש את המקום החדש שלנו הנשים תוך כדי כתיבת ספרי "נשים חסרות מנוח" (הוצאת פרדס, 2007) ועוד קודם לכן בספרי המבוסס על עבודת הדוקטורט שלי – "זוגיות בסערה" (נרדי רבקה, זוגיות בסערה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003) מצאתי שאכן השתנינו. סדקים ברורים התגלו בקודים הישנים של שני המינים. זה לא פשוט בכלל. שהרי קוד מגדרי קשור לזהות שלנו כפי שהיא מתבטאת בניואנסים התנהגותיים יומיומיים. והנה התנהגויות "נורמאטיביות" משתנות לנו מול העיניים. נשים כבר לא רק "נחמדות", "רכות", "תלותיות", "צייתניות", שאהבת הבית והתפקיד האימהי הוא המגדיר הראשי שלהן. גברים כבר לא רק "לוחמים", "מפרנסים", "קשוחים", עצמאיים", "ציידים". ואז עולות שאלות חדשות שמעידות כי אכן זזנו למקומות חדשים, אך מצד שני עדיין אנחנו אוחזים לפעמים בעיקשות ב"קרנות המזבח" שלנו – המקום, ההוא – הישן והלכאורה בטוח. למשל:

דילמות חדשות ומטרידות

• האם השיוויון בין המינים פוגע באירוטיקה? האם הוא פוגע בתשוקה המינית שלנו, נשים וגברים כאחד?
• מה עושה הטכנולוגיה לאהבה? כיצד תרבות הצ'אטים, הסקס הווירטואלי, ההיכרויות דרך האינטרנט ועוד כיו"ב מחליפים את האהבה הקלאסית?
• האם ישנה תופעה של גברים הפוחדים מנשים חזקות? ממחויבות? מיוזמה?
• מדוע נשים כוחניות מחקות את דרך החיים הגברית המאצ'ואיסטית כאסטרטגיית הישרדות?
• תופעת מיתוס היופי: כיצד מושגים ההולכים ומחמירים על יופי מקרקעים מחדש את הנשים להמשיך ולהתעסק עם עצמן – גופן, תדמיתן, מיניותן?
• דילמת האחריות הקולקטיבית – האם על גברים לקבל על עצמם אחריות על דיכוי נשים?
• מיהו הגבר "הפמיניסט", "הגבר החדש"?
• כיצד עולם העבודה המודרני מחבל בהישגי הנשים על-ידי חיזוק ושימור של קודים גבריים סקסיסטיים (הטרדות מיניות, שעות עבודה ארוכות, העדפת נשים צעירות ויפות ועוד)?
• ערעור מיתוס האימהות – האם נשים מעיזות לפקפק בתפקיד הקדוש?

כל דילמה המוצגת לעיל מעידה על עצמה. דילמה! שכן התשובות מורכבות.

הקודים של הארוטיקה

התרגלנו שארוטיקה ויחסים היררכיים הולכים ביחד. הוא "למעלה", היא "נענית". רק כך זה מרגש, לפעמים גם מייסר מאוד. רומנטיקה. כבר לא כל כך ברור. הוא כבר לא המחזר הבלעדי, והיא נענית או לא. נשים לוקחות יוזמה. מצד שני הן ממשיכות לחכות לטלפון המיוחל. מצד "שלישי" הן אומרות באסרטיביות, יותר מאי פעם בהיסטוריה האנושית, מה הן רוצות בחיי האהבה. הן יוזמות, הן מחזרות. הן גם עוזבות מערכות יחסים בלתי מספקות. הן אומרות "לא" ליחסי מין שאינן לטעמן מכל מיני בחינות. מצד "רביעי" חלקן עדיין מאמין שתפקידן לענג את הגבר ויהי מה. אבל הקוד של חובת העינוג כבר נשמע די אנכרוניסטי. אגב קראתי השבוע במוסף של אחד העיתונים על שמלות כלה בסגנון מודרניסטי – שמלות מעוצבות ללבישה של אישה מודרנית ללא המחוך והקרינולינה הבובתית. השאלה העולה – האם תיתכן אהבה פמיניסטית?
וכך מתארת זאת "שרונה", אחת הנשים ששוחחתי איתן בספרי "נשים חסרות מנוח" (הוצאת פרדס, 2007, עמ' 148):
"הדינמיקה הזוגית לא מכילה את הפמיניזם באופן טבעי. אתן לך דוגמא. גבר שאני יוצאת איתו אומר לי כבדרך אגב, אולי באירוניה כבוחן את תגובתי: 'אני מדמיין אותך יושבת ומחכה לי כאשר אגיע מהעבודה'.
ואני בתשובה (סרקסטית): 'אתה באמת חושב שעשיתי תואר שני כדי לתלות אותו במטבח?'
הוא צוחק וגם אני (ולבי בוכה) ושנינו מנסים להציג את הדיאלוג האומלל הזה כהתבדחות. האומנם?
ומנגד עולות תהיותיו של "ברק" גבר המתקרב לשנתו הארבעים (שם, עמ' 151):
"אני רוצה שלושה דברים: שתהיה יפה, חכמה ובעלת אופי טוב". ("זה הכול?" אנחנו צוחקים). "אבל", הוא מרצין, "כשעוברת לי ההתלהבות הראשונה, אני בוחן אותה במבט ריאלי ומתחיל להשוות את הפערים בין מה שאני רואה בפועל לבין מה שאני רוצה. אני שואל את עצמי – על מה אני מוכן להתפשר וקשה לי. דברים קטנים שבהתחלה נראים לי חמודים מתחילים פתאום לעצבן אותי (בגלל שירדה לי ההתלהבות). ופתאום אני מרגיש שחסר לי…"

הקודים בחלוקת תפקידים

השינוי בקודים חלחל לכל אזורי החיים. גם לחלוקת תפקידים בבית. שום דבר אינו מובן מאליו. גם אם אין החלוקה שוויונית בפועל הדרישה לשוויון יוצרת שיח חדש במשפחה, בזוגיות.
"באיזה שעות אתה חוזר הביתה?" היא נוזפת בו.
"הילדים זקוקים לך. צא מהבועה שלך"! היא יוצאת מכליה ללא פחד.
חלקם נכנסים לשותפות מתוך ענין אמיתי לקחת חלק. רבים אחרים נשאבים לשעות עבודה ארוכות המרחיקות אותם ממשפחותיהם. אין הם עומדים בלחץ של סביבת עבודה תובענית ואינם מעיזים למרוד. אך בשונה מגברים בדורות קודמים רובם מכיר בצורך להיות יותר שותפים, אף חשים אשמה ומצוקה על אי יכולתם לתת את חלקם. כלומר גם אם אין הם מקיימים בפועל את אשר היו רוצים הם דורשים מעצמם הרבה יותר מבעבר.

קודים של פחד (נשי) ואומץ (גברי) – בהיפוך?

והוא – הגבר ללא חת שהתרגל שהאשה מביטה בו בהערצה או בפחד, מלמטה למעלה, ולא מעיזה לומר לו דברים. עכשיו הוא מפחד. מפחד שרואה אותו בחולשתו, בפגיעותו, בחוסר האונים שלו. הוא בוש בעצמו שאין לו פתרונות לקשיי החיים. הוא חש נכלם ומושפל שאינו יודע איך להגן על משפחתו כפי שלמד בצו הדורות. הוא מפחד ובוש בפחדיו ומתרגם אותם לשתיקות, להיעלמויות, לבגידות וגם לאלימות. קוד האומץ שהגדיר את גבריותו מתפורר מול פניו.
ועכשיו היא – הפחדנית האולטימטיבית מקשיחה עצמה מולו, מול החיים הקשים שהיא כבר מכירה ולא מעמדת הנאיבית המאמינה לכל מה שמספרים לו, בעיקר לו. לא! היא לוקחת על עצמה לגלות את האמת על החיים מנקודת מבטה – מקודת מבטן של נשים בנות בריתה. וכך תיארה זאת בתי בהיותה בת 23 בראיון שקיימתי איתה לפני מספר שנים בניו-יורק לספרי "נשים חסרות מנוח":
"מאוד קל להביט אחורה עם עיניים מצועפות ולומר – 'איך שהעולם השתנה לרעה… ואין מוסר היום, ובני נוער מטורפים, ונשים איבדו את עדינותן…' אנו חיים בהווה ועלינו להבין שכללי העבר או מה שנחשב בעבר לנשי שייך לעולם "ההוא". בעבר, כאשר נשים פגעו בעצמן, בבריאותן הפיזית והנפשית – והבליגו, וספגו הכול בעדינות, ושמרו על חן חיצוני – בתוכן הן נרקבו. האם זו אינה אלימות? האלימות הגדולה ביותר שאפשר להעלות על הדעת – להשמיד במו ידינו את פנימיותנו? את רוצה דוגמא? בבקשה: הפרעות אכילה הן דוגמא מדויקת להתנהגות של הרס עצמי. הניסיון לשמור על מראה חיצוני עדין ויפה כאשר בתוכה הנערה, האישה מחסלת את עצמה. הכאוס אדיר, פוצע וגם הורג. זהו ניסיון לדכא את צרכייך, להתבייש בנזקקות שלך ומה לא? אבל זה עוד לא הכול. קחי לדוגמא סוג נוסף של אלימות עצמית כאשר אישה מנסה בכוח לכפות על עצמה להיות עדינה ורכה, כאשר לא תמיד היא כך מרגישה. אז מדוע נשים כובלות את עצמן ומרשות לאחרים לכבול אותן ולהכניסן לתבנית צרה מאוד של 'נשיות'?"
"ומה עם 'עוצמת הרכות'?", אני מנסה להיעזר בטיעון האולטימטיבי.
"למה לא"? היא משיבה לי מעט משועשעת. "זה באמת המצב האידיאלי שבו אישה תוכל לנהוג ברכות, או בעוצמה רכה, כלשונך, ולהניב תוצאות. השאלה היא אם העולם ישתף איתנו פעולה… אני מאמינה שחשוב שנפעל בכוונה להשיג תוצאות, כן, תוצאות מיידיות. אלו שני מצבים שונים בתכלית. אישה יכולה לפעול באופן אסרטיבי, לפי הספרים, בעוצמה רכה וכו' רק שזה עלול להיות כמו לצעוק לעזרה בחדר של חירשים. או מצד שני להחליט לוותר לפעמים על 'הנחמדות' ו'הרכות' שלה אך להניב תוצאות. ומה פירוש 'להניב תוצאות'? היא מנחשת את שאלתי. זה אומר שדברים קורים כפי שאנו רוצות שהם יקרו, כפי שאנו מתכוונות".

ומה קרה לקוד האימהות?

הנה קטע מתוך ספרי "נשים חסרות מנוח" (הוצאת פרדס, 2007, עמ' 123-124) המתאר את המסע שעברנו.
"נשים מעיזות להתמודד עם "פרדוקס האימהות" – מצד אחד היצמדות חסרת פשרות לזכותן על ילדיהן, מצד שני ביטוי מהוסס של ספק באשר להנאתן הבלתי מעורערת מחוויית האימהות. ויהיו גם שיעזו לומר לאור היום כי אין הן רוצות בילדים. מי היה מאמין? אימהוּת היא רק דוגמא אחת, אם כי הבולטת ביותר בהיותה "המעוז האחרון והבטוח" של חווית הנשיות המסורתית.
אני מתבוננת בדרך שעשינו (בתחילה בסתר), ולימים לאור היום – בנוגע לחוויית האימהוּת שלנו. אפשר לתאר זאת כמסע מתמשך שראשיתו איטי ובהמשכו הופך להיות מהיר ונועז כמו זרם מים סוחף. נשים היום מעזות למרוד באושיות הגדרתן הנשית – בתפקידן האימהי שנחשב עד לא מכבר כטבעי למהות הנשית. ב-1990 גילו לי נשים לראשונה את סוֹדן הכמוס – תחושותיהן האמביוולנטיות ביחס ל"קן המתרוקן" שלהן. למדתי זאת תוך כדי שיחותיי איתן, בתשובתן לשאלתי, "איך את מרגישה עם עזיבת ילדייך את הבית?" בכל שיחה, שאותה קיימתי עם כל אישה בנפרד, חזרה התופעה הבאה: הן ענו לי בלחישה, הן בדקו בחשש את הסביבה – האם יש מאזינים, הן צחקקו ולבסוף לחשו לי את תשובתן שפחות או יותר חזרה על עצמה – "אני מרגישה נפלא! איזו הקלה!"
בהתחלה לא הבנתי. מדוע הן לוחשות? ורק לאחר ש"הלחישות" והמבטים הצידה חזרו על עצמם ראיון אחר ראיון קלטתי. "לא נעים להן" להודות שהן חשות הקלה! כן, הקלה!!! לאחר שילדיהן עזבו את הבית, אף יותר מכך, הן חשות אכזבה וכעס כשהילדים חוזרים (בגלל שכר דירה גבוה בחוץ או תירוצים אחרים). נדהמתי. לראשונה, כאמור, נחשפתי לניתוצו של המיתוס המספר שכל אישה אמורה להיכנס לדיכאון כאשר ילדיה עוזבים את הבית. שאלתי את עצמי – למה הן כל כך עליזות? ומדוע הן משיבות לי בלחש, כמו סיפרו לי סוד כמוס?
חלפו עוד כמה שנים. התדהמה מתחלפת בשגרה. יותר ויותר נשים מצהירות על מה שהנשים איתן שוחחתי אמרו בלחישה. אבל עדיין האימהות כחובה קדושה, כתשוקה המשותפת לכל הנשים, שאפילו תנועת נשים פוליטית מכנה עצמה "ארבע אימהות". והנה, כעבור עשור אחד בלבד, מגיע עוד רגע של ניפוץ מיתוס.
קיץ 2000.
הפעם אני חווה אותו באמצעותה של סופרת פסיכולוגית פמיניסטית אמריקאית, סוזן ג'פרס, שספרה I am Okay You’re a brat,[1] מספר סיפור חדש על נשים. בדרכה הפרובוקטיבית "מגלה" לנו ג'פרס את מה שהרבה נשים יודעות "ידיעת בטן" אבל הן כה מבוהלות ונבוכות מאותה ידיעת בטן עד שאין הן מעיזות לומר את רגשותיהן בקול. סוזן ג'פרס מגלה לנו כי לא כל האימהוֹת נהנות מתפקיד האימהוּת. תפקיד שלוקח ממך את הכול! או כך לפחות דורשים ממך ואת דורשת מעצמך. "תמחקי את האגו שלך ותהיי אמא טובה"! אבל למה להרחיק לחוויה של נשים אמריקאיות. רק אמש צפיתי בהנאה ובעונג בתכניתה של הקומיקאית הצעירה, עדי אשכנזי שכולה הוקדשה לנושא "ילדים". התוכנית יש לומר עם כל היותה מצחיקה ביותר היא גם גדושה באמירות סאטיריות על חיינו, והפעם על חשבון "אמא" – האם את מאושרת? עדי אינה חוסכת מאיתנו מפגשים מביכים עם קלישאות מוכרות על כמה אושר ילדינו יכולים לגרום לנו האימהוֹת… אך כדי לרכך את המכה (מתחת לחגורה יש לומר) שהיא מכה בנו היא מסיימת את המופע באמירה המוחצת שחווית גידול ילדים היא כה נפלאה וממש לא נוכל בלעדיה, כמו סמים…
אימהוֹת, מאז ומעולם הפנימו את הרעיונות הללו עד שלא ידעו להבחין בין אהבת התפקיד לבין אהבתן לילדיהן, אהבתן הכנה העמוקה לצאצאיהן. L.B.P. – Loving Being a Parent קוראת סוזן ג'פרס ל"גן" הזה שלא כל אישה ניחנה בו. כפי שלא כל אישה מסוגלת לאהוב את ילדיה "אהבה כנה ועמוקה", כזו שהיינו רוצות להאמין כי היא חלק מהטבע הנשי-אימהי. את סודותיה האפלים של האם הרעה מספרות לנו האגדות על האם החורגת שבהיותה "חורגת" יכלה "להרשות לעצמה" להיות אנושית – קנאית ומרשעת וקצרת מוחין ואכזרית – תכונות שהס מלהזכירן כאשר מדובר "באם האמיתית" – הקדושה – המיתוס. כאשר סוזן ג'פרס ראיינה אימהות, רבות מהן נתקפו בהתרגשות עד דמעות, כאשר "גילו" כי מותר להן שלא ליהנות מהתפקיד (השוחק, כפוי הטובה), שלא כל אישה "נולדה לתפקיד", ואין זה גורע מאומה מאהבתה והשתדלותה הרבה למענם. אימהות צעירות שנולדו לעולם שבו מותר לאישה לחוש הכול מתירות את רסן השתיקה בת דורות.
חלף עוד זמן והנה נתקלתי באקראי בצ'אט באינטרנט, מעין שיח נשים צעירות על אימהוּת. אביא כמה שורות של אחת מהן המשקפת הלך רוח אולי לא כל כך חדש, אך ללא ספק הוא יוצא מהארון בגדול:
"אני בת 32 ומעולם לא הרגשתי שאני רוצה ילדים, תינוקות לא עניינו אותי כל כך… והאמת היא שזה לא כל כך השתנה. מה שכן בשנה האחרונה הייתה לי אהבה נפלאה למישהו ואז חשבתי… שילד יהיה ביטוי נפלא שלה. היה לי נורא מוזר השינוי המחשבתי הזה. אבל אחרי שהאהבה אלי פחתה וממילא הרעיון לעשות ילד לא עמד יותר על הפרק "חזרתי לסורי"… בינתיים אין לחץ חיצוני מצד ההורים, אבל כן מצד החברה (משהו קטן – אתמול הייתה כותרת בעיתון – "אלמנת הטייס מצפה לילד" – איך מטפטפים לך, כאילו בטעות, שזהו תפקידך במדינה הזאת – להוליד ילדים). וכתוצאה מכך אני מוטרדת – ומה אם לא יהיו לי ילדים – האם משהו ללא בסדר איתי? האם העובדה שאין לי תשוקה לילדים מעידה על פגם כלשהו? ואולי יום אחד, משום מקום, תבוא התשוקה לילד, בלי קשר להימצאות בן זוג בחיי. אחיה ואראה – זהו זה בעצם המוטו – להיות קשובה לעצמי כל הזמן ופתוחה לכל מה שהחיים יביאו עימם".

סיכום

במציאות היומיומית שם דבר אינו שחור לבן. הקודים הישנים מתערבבים לנו עם החדשים. לנו, נשים מודרניות דעתניות, ברור הרבה יותר מהו ה"כן" החדש שלנו. אבל אפילו אצלנו לפעמים גוברות התשוקות הישנות. המאבק בין ה"ראש" (מודעות עצמית) לבין ה"בטן" (צווי המיגדר הישנים) מסובך. אצל הגברים זה פחות ברור, אבל גם אצלם קורה משהו. אביא לסיכום לקט מקרי של אמירות גבריות שממחישות את הבילבול הזה (מתוך "נשים חסרות מנוח", הוצאת פרדס, 2007, עמ' 187-188):
"אני לא יודע על מה את מדברת? גבר הוא "גבר"!
"גבר הוא חמור עבודה! הנשים שולטות בו ועושות בו מה שהן רוצות".
"כל העניין הזה של פמיניזם הרס את כל מה שהיה טוב".
"נשים מפחידות אותי".
"אני לא מסוגל להיכנס למסגרת של קשר".
"נשים היום כל כך פרובוקטיביות שזה מפחיד".
"כל המוחצנות המינית הזו של האישה המודרנית הרסה כל חלקה טובה ביחסים בין המינים".
"חבל שאי אפשר לחזור למה שהיה פעם".
"הכי מפחיד אותי שאשתי תרצה לדבר איתי".
"ומי לדעתך עדיין נהרג במלחמות… אה!?"
"עכשיו יש להן משחק חדש… להעליל עלינו הטרדות מיניות והתעללויות מיניות".
"אני לא מבין למה הן רוצות להיות טייסות וקרביות".
"נשים אלימות כלפי גברים לא פחות ואולי אפילו יותר".
"כמה טוב שנשים חזקות. סוף סוף אפשר להירגע קצת".
"אשתי היא החברה הטובה ביותר שלי!"
"גיליתי איזה כיף זה להיות בבית ולגדל את ילדי".
ובכל זאת למרות הבלבול והמבוכה הסיפור הבא ממחיש איך קוד משתנה. גבר צעיר התלונן בפני על אשתו הילדותית (בעיניו) שאינה רוצה להבין את הקשיים הכלכליים שלהם ומצפה לנסיעה לחו"ל לקראת חגיגת שנת נישואיהם הראשונה. במהלך שיחתנו הוא הודה ברגשות התסכול שלו הנובעים מאי רצונו לשמש עבור אשתו בתפקיד "האב האחראי" (תפקיד גברי שצבר וותק לאורך שנות דור). הוא החליט לנהל עם בת זוגו שיחה חברית שבה יחשוף את רגשותיו לפניה תוך גילוי אמפתיה לרצונה בפינוקים. שנינו הכרנו בעובדה שסוג זה של ייעוץ לא יכולתי לתת לשום גבר לפני כמה שנים ובוודאי לא היה בנמצא גבר שהיה מוכן לקבלו מבלי שיחשוש לגבריותו.
בלבול מצביע על תהליך אבולוציוני המתרחש בתוכנו אם נרצה אם לאו. יש שיראו בתהליך זה סימן לקדמה ולעולם טוב יותר. יש שיחששו וישאפו להחזיר את הגלגל אחורה. אבל כפי שכולנו יודעים תהליכים הם חזקים מאיתנו. אנחנו – נשים וגברים יודעים היום הרבה יותר על עצמנו ובני המין השני הרבה יותר. הידיעה מניעה אותנו קדימה. וטוב שכך.

[1] Jeffers Susan (1999),I am Okay, You're a Brat: setting the priorities strait and freeing you from the guilt and mad myths of parenthood, Los Angeles: Renaissance Books.

ד"ר רבקה נרדי היא סופרת ומטפלת אישית וזוגית, מחברת הספר "נשים חסרות מנוח"