"יצאתי מחדר הרופא כואבת ומושפלת. במשך כל אותו יום בכיתי עד הלילה, תחושת בחילה הציפה אותי כל היום, הרגשתי שחיללו את גופי. האם זה היחס שעלי לקבל מרופא נשים"?

הגעתי  למרפאת צוואר הרחם אצל רופא מומחה בתחום. לאחר קובץ שאלות קצר, הוא הפנה אותי לחדר הבדיקה ובמהירות עבר על הליך הבדיקה. הוא סיפר שיסתכל במיקרוסקופ בצוואר הרחם ואם דבר מה ייראה לו חשוד ייקח דגימה. אם ארצה אוכל לבקש זריקת הרדמה. הדבר לא יכאב כלל ויידמה לצביטה קלה. נכנסתי לחרדה והפצרתי בו שאני רוצה חומר הרדמה. הוא לא התייחס כלל למצבי החרד באותו רגע והמשיך בעבודתו. ישבתי על הכיסא פסוקת אברים, כאשר הרופא מביט במיקרוסקופ ומבקש מהאחות להביט גם כן, תוך הסברים במה בדיוק היא צריכה להבחין. ישבתי שם קפואה כששניהם מדברים ביניהם על המראות בתוכי, כאילו לא הייתי קיימת בחדר, וכאילו לא בתוך האיבר האינטימי שלי הם מביטים. ההשפלה הייתה נוראית, דמעות החלו לזלוג מתוך עיני, שלא ממש הרשימו את הרופא המהולל. לבסוף פנה אלי ואמר שהכל נראה בסדר, אך ישנן שתי נקודות שצריך לבדוק. הוא הזריק לי חומר הרדמה מקומי אל תוכי. הדבר כאב מאוד וללא המתנה נוספת חתך הרופא חתיכה מתוכי לצורך הדגימה. "צביטה קלה" – לא אדון רופא נכבד, לא צביטה קלה, הדבר כאב מאוד!!! הבכי התגבר על פניי, אך הרופא אפילו לא חשב שאולי כדאי לו לפנות אלי לשאול מה קרה. הוא המשיך כאילו עוד פיסת בשר עומדת מולו. הוא אמר שעכשיו צריך לצרוב את המקום כדי שהדימום יפסיק, דבר אשר לא הובא לידיעתי לפני כן. לא יכולתי לעשות דבר, חסרת אונים בכיתי בקול הולך ומתגבר. "עכשיו את יכולה להתלבש" אמר. כולי נטפתי דם ועוד דם ועוד דם. הגעתי לחדרו שוב, הוא אמר שאני צריכה להגיע עוד חודש לקבלת התוצאות. שוב, באותו קול קר ולא רגיש. מבלי להתייחס כלל למבטי המושפל ולדמעות שלא הפסיקו לזלוג.

הלכתי למזכירה לקבוע תור, האחות אמרה לי בדרך שאם הדם יתגבר אצטרך לחזור לצריבה נוספת. אף אחד לא דיבר איתי מה יהיה בהמשך, כמה זמן עוד אדמם, האם אני יכולה לחזור לפעילות מינית, כמה זמן עוד יכאב לי. יצאתי משם כואבת ומושפלת. במשך כל אותו יום בכיתי עד הלילה, תחושת בחילה הציפה אותי כל היום, הרגשתי שחיללו את גופי.

האם זה היחס שעלי לקבל מרופא נשים? היכן הרגישות? האם סף הכאב של כולנו דומה? האם הוא לא היה צריך להאמין שכואב לי ולנסות למנוע את הכאב? האם לא צריך לחכות מספר דקות להשפעה של חומר ההרדמה?


נירי דוד שיתפה בחוויותיה כמטופלת של גינקולוג

המפגש בין הדולה לממסד הרפואי

אורית אביב קורנפלד

דולה: אישה תומכת באישה. במחקר משווה נמצא כי בקבוצת הנשים שילדו ללא דולה, קרוב ל- 12.5% ילדו בלידה טבעית, לעומת 55% מהיולדות שילדו בנוכחות דולה. "סטריפינג" ו"חתך" הן שתי התערבויות נפוצות שבעזרתן מקדמים מיילדות ורופאים את…

יתרונות לידת הבית

אילנה שמש

בלידות בית יש הרבה פחות מקרים שבהם נעשה שימוש בחתך החיץ, או בזירוז ואין סיבוכים עקב שימוש בתרופות נרקוטיות ואפידורל. יש בהן הרבה פחות ניתוחים קיסריים ולידות מכשירניות. לידת הבית מהווה אופציה בטוחה ליולדות בהריון תקין…

העוצמה שבלידה – נקודת מבט של מיילדת, יולדת ואישה

ורד דלאל

העוצמה שבלידה דרך העיניים של האישה דרך העיניים אני לומדת מה האישה חושבת מרגישה ורוצה. דרך העיניים אני יכולה להכיר אותה. יש עיניים מדברות, עיניים מפוחדות, עיניים צוחקות, ויש עיניים שותקות שרוצות ולא יכולות, רוצות ואנו…

חופש בחירה מודעת בלידה

נירית שפירא

טראומות לידה מצטברות הביאו במרץ 2001 להקמת התנועה "נשים קוראות ללדת למען חופש בחירה בלידה". התנועה לחצה על בתי חולים שישפרו את השירות, על מערכת הבריאות להכיר בלגיטימיות של הלידות החוץ-אישפוזיות ובזכות קבלת מענק לידה ללא…

כיצד ועד כמה השתלבו נשים בגינקולוגיה בישראל?

ד"ר רחל אדטו

בישראל 30,000 רופאים, מתוכם 11,000 רופאות. 20% מהעוסקים בגינקולוגיה – נשים. 37% מהנשים מעדיפות רופאה. 9% מעדיפות רופא. אך אי אפשר לתת מענה הולם להעדפות נשים לקבל טיפול גינקולוגי מרופאות. יש לעודד נשים להתמחות בתחום זה…

תקציר דבריהן של כל הדוברות במושב 52-יחסי פריפריה מרכז ממבט פמיניסטי

פרלמנט נשים מס' 52 התקיים באולם התרבות של מושב רגבה. נושא הפרלמנט היה הפריפריה והמרחק מהמרכז מנקודת מבט פמיניסטית. האזנו להרצאות על בעיות הפריפריה עם דגש מאד קטן על הנושא הפמיניסטי. הבעיות הן כל כך קשות שקשה להפריד בין…