נישואי בוסר של נשים במגזר הדתי והחרדי - ביטוי לשתי תפיסות עולם

לאחרונה התבשרנו כי מפלגת הבית היהודי התגייסה לאתגר של ריבוי הנישואין במגזר הדתי. לא סוד הוא שגיל הנישואין במגזר הדתי-מודרני הולך ועולה, בגלל סיבות רבות. העיקרית שבהן היא המודרניזציה וערכיה, הרצון של הצעירים ובמיוחד הצעירות להגשים את עצמן לפני ההירתמות לעול המשפחה, הפער המתרחב והולך בין המינים במגזר הדתי – בגלל החינוך הנפרד והשינוי הדרמטי במעמד האישה, הצורך בהתבססות כלכלית טרום הנישואין ועוד סיבות כבדות משקל אשר דורשות חשיבה אסטרטגית מעמיקה ומקיפה, שהלכותיה אמורים להשפיע על מערכות החינוך כולן. הפתרון שהוצע, לכאורה טכני, גיוס משאבים להעסקת רכזי שידוכים במוסדות העל תיכוניים, ובא לציון גואל. אז לא, זה לא יפתור את הבעיה. זה אולי נראה כפתרון אך אפילו לא קרוב לעומק הבחינה שסוגיה זו דורשת.

בעיית הנישואין במגזר הדתי היא בעיקרה בעיה של שתי קונצפציות מתנגשות, קונצפציה מסורתית בה לאשה תפקידים פונקציונאליים בלבד וקונצפציה מודרנית, שוויונית בה הנישואים הם אורח חיים זוגי שבאה להיטיב ולהצמיח את שני בני הזוג בו זמנית. לפי התפיסה המודרנית השוויונית, נישואין הם ברית אותו כורתים שני בני זוג בוגרים מתוך אהבה הדדית על מנת להקים יחידה משפחתית, שתגביר את רווחתם ואת אושרם, ובהתאם לרצונם גם יגדילו את המשפחה בהבאת ילדים לעולם. לפי הקונצפציה המסורתית, נישואין הם המסגרת הטובה ביותר לחברת את הצעירים למסגרת החברתית הקיימת ולמניעה של נשירה, כיון שמיסוד החיים מונעים את החיפוש העצמי שמתאפשר לכל צעיר וצעירה בעודם חופשיים מעול המשפחה. יתר על כן, נישואין לפי ההלכה, הם חובה המוטלת על הגבר על מנת להשיג כמה מטרות בהן האשה משמשת כאובייקט ומאפשרת לבעל להגשימן. המטרה המוצהרת ביותר והנחשבת למצווה הראשונה בתורה, היא הולדת ילדים, מצוות פרו ורבו, שמוטלת על הגבר. לפי ההלכה אם האשה אינה יכולה ללדת עליו לגרשה לאחר עשר שנים ולשאת אחרת שתוכל להוליד לו את הילדים ולהביא לכך שיגשים את המצווה. למרבה האבסורד, למרות שהאישה פטורה ממצווה זו, רבנים כיום מחייבים אותה להוליד לאורך כל שנות הפוריות, כאילו הייתה חייבת במצווה. למרות הקשיים הגדולים והמחירים האישיים הרבים שהאישה משלמת על היותה ולדנית מגיל כל כך צעיר. הן בהתפתחות האישית, הן בפיתוח קריירה הן ברווחה ובבריאות שלה.

גם המטרה השניה, מרכזית ביותר אך פחות מוצהרת בגלוי, והיא להרגיע את יצר המין של הגבר. בלשון חכמים: "בן עשרים ולא נשא אישה [...] כל ימיו בהרהור עבירה" (בבלי, קידושין כח, ב). מבחינה זו ברור שהאישה משמשת כאובייקט מיני ומגשימה את דברי חז"ל: "אין אישה אלא ליופי, אין אישה אלא לבנים" (תעניה לא, א, כתובות נט, ב).

המטרה השלישית של החברה המסורתית היא חברתית – לאומית, מה שקרוי "הרחם בשרות האומה". הצורך להגדיל את האוכלוסייה של חברה מסוימת או של העם מביא לעידוד הילודה בחברה המסורתית; הדתית והחרדית ללא כל התחשבות ברווחתה ובריאותה של האם. רק לאחרונה אחד מרבני הציונות הדתית יצא בקריאה לכל אישה להינשא כמה שיותר צעירה, כאשר כוחה במתניה וללדת שנים עשר ילדים לפחות. האשה איננה נתפסת כסובייקט – כאדם שראוי להתפתח ולצמוח לקראת הגשמת אישיותה, רוחניותה, כישרונותיה ומאווייה האישיים. היא כלי לריבוי דמוגרפי.

במציאות העגומה נשים חרדיות הממלאות את הפונקציות הללו, המצופות מהן, כרעיות מסורות ואמהות לילדים רבים, משלמות בבריאותן וחייהן. תוחלת החיים שלהן היא הנמוכה ביותר בארץ, בעוד הנשים האחרות נהנות היום מתוחלת חיים ארוכה אף יותר מן הגברים. נישואין מוקדמים הם תמיד על חשבונן. על חשבון התפתחות מקצועית, על חשבון הגשמה עצמית וצמיחה רוחנית. ועוד לא דיברנו על חוסר הבשלות בנישואיי בוסר ועל כישלונם של נישואים כאלה המגדיל מאד את מספר הזוגות המתגרשים כיום ומביאים לשבר של משפחות ושל ילדים.

ד"ר חנה קהת היא מייסדת ארגון הנשים קולך ומרצה ליהדות ומגדר