אני פונה לבני הכפר שלי ואומרת להם: אתם עמדתם לצידנו והשמעתם את קולכם נגד כוחות הרע. ראינו שאנחנו יכולים לעמוד ולפעול נגד כל מצב לא רצוי ובלי פחד. נוכל לשנות את מציאות החיים הקשה שלנו.
מוראד היה ילד קטן, טוב לב ותמים. כל האנשים, צעירים ומבוגרים אשר הכירו אותו אהבו אותו. מוראד אחי הקטן, היית בשבילנו נר שהאיר את הבית, כל מי שראה אותך רצה לנשק אותך ולו מרחוק. מוראד אהב את החיים, את האושר וכל דבר יפה וחדש. הוא היה חבר נאמן לכולם. הרבה זיכרונות אני נושאת יחד איתך. איך אני יכולה לשכוח אותך כשארזת את המזוודה שלך והתכוננת לנסיעה עם אימך שהייתה מאוד מאושרת וגאה בך. איך אני יכולה לשכוח אותך אימא כאשר התחלת להתכונן בכדי לקבל את החיים החדשים עם אחי מוראד. אי אפשר לשכוח אותך כאשר התחלת להתכונן לקבלת שנת הלימודים הראשונה שלך כמו כל הילדים.
אחי מוראד, אני מנסה לחשוב על הדרך בה אוכל לתאר את חיי האושר והשלווה שהיו לנו. החיים איתך היו מביאים אושר לכל הסובבים אותך. אמך, שהייתה מבלה בחברתך את מרבית שעות הפנאי שלה, סבתא, אשר לא הייתה נרגעת עד שהיא נותנת לך נשיקה, בשבילה אתה הנכד מבנה היחיד. חיינו ביחד בשלום ואהבה, בילינו את הלילות בחברתך, אתה היית בשבילנו הקטן המפונק. קשה לי לשכוח את תמונתך כאשר היית משחק במשחק המועדף שלך, כאשר היית מבלה חלק גדול מהזמן במשחק זה. עברו לילות וערבים מאוד יפים וימים מאושרים בהם היינו יושבים שעות ארוכות ביחד בלי להרגיש איך הזמן עובר. בשעות הערב והלילה היינו נהנים לבלות ביחד, ועונג בשבילנו היה לצאת כל אחד לעיסוקים שלו, ולהיפגש שוב ליד שולחן האוכל וכל אחד משתף את האחרים בחוויות שלו. היום, בימים אלה, אנחנו כמעט לא פוגשים אחד את השני, קשה לנו לשבת בבית. כל דבר וכל חפץ בתוך הבית שואל עליך אחי מוראד. אני מתחננת אליכם, בשם אלוהים הגדול, תייעצו לי. מה אנחנו יכולים לעשות, כאשר מה שסובב אותנו חשוך.
באותו לילה ישבתי עם בעלי ואחי הבכור באחת מישיבות הבילוי שלנו. פתאום שמענו קול של יריות קרוב לבית שלנו. לא עלה בדעתנו שכדור מהכדורים האלה שנורו פגע באחי ואהובי מוראד. חשבנו שמדובר ביריות שמחה מאחת החתונות. אבל אחרי עשר דקות צלצל הפלאפון של אחי, ופתאום שמענו אותו צועק "מה אתה אומר, מוראד נרצח" וקפץ מעל המדרגות במהירות גדולה. רצתי אני ובעלי אחריו, הרחוב היה מלא באנשים שאמרו כל הזמן שהוא נרצח, שהוא כבר מת. באותו רגע התחלתי לחשוב על אימי, מה קרה לה? האם השמועה הגיעה אליה? האם היא עיכלה את המשמעות של הדבר הזה? פתאום איבדתי שליטה והתעלפתי. התעוררתי בבית החולים על המיטה, קפצתי ממנה מהר מאוד והתחלתי לשאול מה מצבו של אחי מוראד. אף אחד לא נתן לי תשובה, אף אחד לא הרגיע אותי. פתאום מצאתי את עצמי דוחפת את כל האנשים שהיו סביבי הצידה ורצה לחדר הרופא ושאלתי אותו מה שלום מוראד. הרופא לא ידע שאני אחותו, הוא ענה לי מה את מצפה ממני לומר? הוא מת!!! לא היה לי מה לעשות מלבד לפרוץ בצעקה גדולה: לא, לא, לא, לא. לא יתכן. אחי הקטן, אתה שומע אותי? תגיד להם שאתה חי, תגיד להם שלא מתת. אחר כך התחלתי לשאול על אמי, איפה את? מה קרה לך? אימא שלי סובלת עד היום הזה. אנחנו מאוד דואגים לה. אנחנו אבודים עד היום הזה. לא יודעים אם זה הגורל או החיים הפראיים שחיים אותם תושבי הכפר שלנו.
אני פונה לבני הכפר שלי ואומרת להם: אתם עמדתם לצידנו והשמעתם את קולכם נגד כוחות הרע. האם אתם זוכרים איך עמדתם לצידנו למען מוראד. ראינו שאנחנו יכולים לעמוד ולפעול נגד כל מצב לא רצוי ובלי פחד. נוכל לשנות את מציאות החיים הקשה שלנו.
