המעמד המקצועי לא שווה לשכר העבודה - מדוע?

85% מבין 140 אלף המורים בישראל הן מורות. לאור הקשר הידוע בין עיסוק נשי לסטטוס של העיסוק לא ייפלא אפוא, ששכר מורה בעל תואר ראשון, עשרים שנות ותק, כולל גמול השתלמות, נמוך מהשכר הממוצע במשק. ד"ר לינדה עפרוני אומרת, שכל עוד לא יצליחו הנשים להתחבר למקורות הכספיים, שם נמצא הכוח האמיתי - הן תישארנה מאחור

ארגוני המורים ־ ארגונים נשיים
שני ארגוני המורים מונים ביחד 140 אלף עובדים. זהו מגזר העובדים הגדול ביותר. מתוכם, מהוות הנשים 85%. למרות ייצוגן הבולט ביותר של הנשים בדירוג עובדי הוראה, הן לא מאיישות את הצמרת. יתרה מזאת, בראש שני הארגונים - ארגון המורים העל יסודיים והסתדרות המורים, עומדים גברים. אין זה אומר שאשה בראש ארגון היא ערובה להצלחה. ולהפך - כאשר גבר עומד בראש ארגון עובדים נשי, לא בהכרח אין לארגון הצלחה. ולראיה, כאשר שושנה באייר עמדה בראש ארגון המורים העל יסודיים, היא לא רשמה הישגים בולטים, ואילו כאשר אלי בן גרא עמד בראש איגוד העובדים הסוציאליים, נרשמו הישגים פנטסטיים בעקבות מאבק מקצועי מוצלח שניהל.
ובכל זאת, העובדה, שמתוך כל כך הרבה נשים, לא נמצאה אשה שתעמוד בראש הארגונים האלה, מהווה חומר למחשבה. ייתכן, שחלק מהאשמה נעוצה בנשים עצמן ובחוסר הסולידריות שבין הנשים.

שכר המורים
לאחר תוספות שכר ניכרות בשנים 1991 - 1994 ומאבקים לא מבוטלים, השכר הממוצע למורה הציוני, בעל תואר ב.א. + 20 שנות ותק, כולל גמול השתלמות שצבר, מגיע ל-6,500 ש"ח ברוטו בחודש. שכר זה נמוך אפילו מהשכר הממוצע במשק, המגיע ל-7,000 ש"ח. זהו שכר שאינו מהווה פיצוי הולם להכשרה הנדרשת ולהשקעה בעבודה, ומדובר בעיסוק שוחק ביותר, גם אם מביאים בחשבון את החופשות הארוכות של המורים. ידוע הקשר בין עיסוק נשי והסטטוס של העיסוק, דבר המשליך ישירות על רמת השכר. אם מוסיפים את העובדה, שמדובר בציבור גדול של עובדים, ברור משרד האוצר נלחם בחירוף נפש על כל שבריר של תוספת שכר.

פערים בין המינים
מאחר ששכר המורים נמוך באופן ממוצע, הפערים בין המינים מצומצמים, יחסית. זו מעין 'שמחת עניים'. לאף אחד כמעט לא משלמים תוספות שכר פיקטיביות הנהוגות בדירוגים מקצועיים אחרים. תוספות כמו זו המשולמת עבור עבודה נוספת, או הוצאות רכב, למשל. בדירוג עובדי ההוראה, רוב השכר נמצא בסולם השכר, המבוסס על נתוני השכלה וותק וניסיון. לכן, קשה מאוד להפלות עובדים בעלי נתונים זהים. פער בשיעור של 10-15 אחוזים לטובת הגברים נובע מכך, שרוב הגברים הם בעלי התפקידים המזכים בתוספות שכר, כמו מרכזי שכבה, סגני מנהלים, יועצים, רכזי מקצועות, אחראים על פרויקטים וכדומה. מן הסתם, מקומן של הנשים נפקד בין בעלי תפקידים אלה יחסית למשקלן באוכלוסייה, ולדבר השפעה על השכר החודשי הכולל.

מה עושים?
כאשר מצב השכר קשה, מעדיפים לדבר על מעמד המקצוע. כך קרה גם בהסתדרות הרופאים בישראל (הר"י). לעומת זאת, העובדים הסוציאליים, רק אחרי שהכפילו את שכרם - פנו לעסוק בחקיקת חוק העובדים הסוציאליים, המעגן את מעמדם המקצועי בחוק ראשי. לדעתי, בארגוני המורים והרופאים יש הרבה כסף בישראל. ה'קורץ” מאוד לעסקנים. הם עסוקים בפוליטיקה פנימית, והם מוציאים כספים על קידומם האישי ועל מאבקים שאינם תורמים לעובדים מן השורה. כך קרה גם אצל הרופאים, שהוציאו מיליוני שקלים על מאבק מקצועי שנכשל לחלוטין. כיום, הם ממתינים לוועדה ממלכתית, שתדון במעמד הרופא.
מתברר, למרבה הצער, שנשים לא הצליחו להתחבר למקורות הכספיים. שם נמצא הכוח האמיתי, ושם ניתן להשפיע על המערכות. כל עוד נשים לא ישלטו  במשאבים - הן תישארנה מאחור.

ד"ר לינדה עפרוני היא כלכלנית ומשפטנית, מומחית לשוק העבודה