בכלל לא הייתי רוצה "להריץ" את נעמי לנשיאות, אלא לראשות הממשלה. נעמי נוהגת בכבוד אמיתי בכולם, ואנשים מחזירים לה כבוד. על אף שהיא דעתנית ועיקשת לא פעם, יש לה יכולת אמפתיה בלתי מוגבלת כלפי כל אדם באשר הוא. האם לא תיארתי עכשיו את הנשיאה המושלמת, את כל מה שאנחנו מצפים שיהיה בנשיאה של המדינה המורכבת והמסוכסכת הזאת? למען האמת, לא. עוד לא אמרתי מילה אחת על תכונה שהיא בעיני חשובה ביותר בהוויה שלנו: ההומור.
אני מוכרחה להודות שאני מרגישה שאני נמצאת כאן היום מכל הסיבות הלא נכונות. קודם לכל, מרגיז אותי אישית שזהו מין תרגיל אינטלקטואלי, מן הסוג שעושים בדרך כלל בנושאים חסרי סיכוי או שאין בהם ממש. מאד עצוב שמינויה של אישה לנשיאות במדינת ישראל הוא מן הנושאים האלה. שנית, ואולי חמור עוד יותר מבחינתי, בכלל לא הייתי רוצה "להריץ" את נעמי לנשיאות, אלא לראשות הממשלה. כפי שהוא, וכמו שמוגדרים גבולותיו, תפקיד הנשיא קטן עלינו, ובודאי קטן על נעמי. לפני כמה ימים נתבקשתי על ידי אורח מחו"ל להסביר לו מה הן סמכויותיו של נשיא בישראל, והתקשיתי לעמוד במשימה. בכל מקרה, זו הייתה שיחה קצרה מאד. חבל. לנעמי יש, לדעתי, כל התכונות הדרושות להנהיג מדינה בכלל, ואת מדינת ישראל בפרט: מן החזון ועד לכושר הביצוע, מתפיסת העולם עד ליכולת ליישם אותה. בזה הייתי רוצה לשכנע אתכם הערב. אבל המנדט שלנו הוא הבחירות לנשיאות, והתקווה, בעצם הנחת העבודה המשותפת שלנו היא, שאישה תביא ערך מוסף לתפקיד הזה. בואו נהיה כנים, לא כל אישה, אבל בהחלט כל אישה מאלו המוצגות כאן היום. כולן ראויות. יש ביניהן כאלו שאני מכירה טוב יותר, יש כאלו שאני מכירה רק את עבודתן. אני מוכרחה להודות בכנות, שהייתי יכולה לעמוד כאן ולנסות לשכנע אתכם לתמוך בכל אחת מהן. אולי לא באותו להט כפי שאנסה לשכנע אתכם לתמוך בנעמי, אבל ביושר ובכנות. קשה לי, למשל, לדמיין מי מן המועמדות כאן הופכת למושא של לעג ב"ארץ נהדרת" על בורות וחוסר התמצאות כפי שקרה לנשיאנו המכהן. זה פשוט לא נדבק באף אחת מן הנשים כאן. כל אחת מביאה עמה לתפקיד מטען אישי עשיר ועמוק של עשייה וחשיבה, שהיה מקשה מאד על חייהם של כותבי הסאטירה.
ובכל זאת, ועל אף מה שאמרתי עד כה, אני בעד נעמי. חד משמעית. אם יש למישהי היכולת הטבעית לשנות אופיו ומעמדו של תפקיד, זו נעמי. היא עשתה זאת לכל תפקיד אליו הגיעה, אם באקדמיה, אם בפוליטיקה, אם בחיים הציבוריים. אני מכירה מעט אנשים עם יכולת כזאת להביט על מצב קיים, על תפקיד קיים, ולדעת לראות ולעשות אותו אחרת. לכל מקום אליו היא מגיעה, נעמי מביאה עמה השכלה רחבה, קשרים בינלאומיים ענפים, זיקה עמוקה לתרבות היהודית, ערכים אוניברסליים והומאניסטים ואהבה אמיתית לחברה בישראל, על כל פלגיה. אני יודעת מידע אישי מאיזו הכרה היא נהנית בעולם, בדרגים הבכירים ביותר, ואני גם יודעת מידע אישי איזו הערכה רוחשים לה בכל שכבות האוכלוסיה בישראל- שמאל, ימין, דתיים, חילוניים, חרדים, ערבים בישראל, פלשתינים, קהילות יהודיות בעולם, מזרחים, נשים, גברים, צעירים ומבוגרים. זאת האמת, וזה גם לא מפתיע. נעמי נוהגת בכבוד אמיתי בכולם, ואנשים מחזירים לה כבוד. על אף שהיא דעתנית ועיקשת לא פעם, יש לה יכולת אמפתיה בלתי מוגבלת כלפי כל אדם באשר הוא. האם לא תיארתי עכשיו את הנשיאה המושלמת, את כל מה שאנחנו מצפים שיהיה בנשיאה של המדינה המורכבת והמסוכסכת הזאת? למען האמת, לא. בכל מקרה, עוד לא. עוד לא אמרתי מילה אחת על תכונה שהיא בעיני חשובה ביותר בהוויה שלנו: ההומור. נעמי, מי שאינו יודע זאת, היא אישה מצחיקה מאד. ראיתי אותה בסיטואציות פרטיות וציבוריות טעונות ומתוחות, לפעמים קשות גם לה, מפרקת את המתח לא רק ברגישות אנושית עצומה, אלא פשוט בעזרת הומור. בעיני זה דבר נפלא. תארו לכם איך חיינו היו שונים, אפילו במעט, לו למנהיגים שלנו היה קצת חוש הומור. הרי כבר ה"גששים" אמרו שהחיים קשים, אז צוחקים. מכיוון שאיני יכולה, בשלב זה, אפילו לחלום על ראש ממשלה עם קורטוב של הומור, נשיאה שיכולה להביא קצת הומור למציאות הקודרת שלנו נראית לי כתרומה חשובה לעם ולמדינה. הומור לא רק כתבלין, אלא ככלי עבודה. אין כמו הומור לפרק מתחים, לפלס נתיבות לליבותיהם של בני אדם, לעזור לפתור משברים שנראים כמגיעים למבוי סתום. בכל אלו, נעמי היא פשוט אלופה.
וכאן אני מגיעה לעיקר: כשניסיתי לבודד את ייחודה של נעמי ואת יתרונה על כל הנשים המוצלחות מאד כאן הערב, הזדככה לי תכונה אחת שלה: כישרון מדהים לפתור קונפליקטים וסכסוכים. אני באמת יודעת על מה אני מדברת; ראיתי אותה בכמה מן הרגעים האלה, בהם השילוב של אינטליגנציה, רגישות, הבנת נפש האדם, כושר דיפלומטי , יכולת ניסוח והומור – בקיצור, כל התכונות הטובות של נעמי- הפכו לשילוב מנצח. על עוצמתה של התכונה המופלאה הזאת עמדתי כבר בשנת 1989, זו השנה שבה הכרתי את נעמי במסגרת של מפגשים בין נשים ישראליות ופלשתיניות. אני הייתי שם כעיתונאית ומסקרת; נעמי הייתה פעילה פוליטית ואשת ציבור, שהפכה תוך זמן קצר לרוח החיה של המפגשים האלה. לצעירות בינינו, ולאלו שלא היו מעורבות אז פוליטית, חשוב להזכיר שזאת הייתה תקופה מוזרה מאד. באותן שנים, היה בישראל חוק שאסר על מפגשים עם אש"ף. כנראה שדווקא אז האמינה ממשלת ישראל שיש עם מי לדבר, ועל כן לא רצוי לדבר איתו. היו אנשים שעמדו לדין על השתתפותם במפגשים מסוג זה. לנשים, אני מוכרחה להודות בכנות, היה קל יותר מאשר לגברים. הנחת העבודה הייתה שמפגש גברים זה דבר רציני ומסוכן; מפגש נשים, הוא אירוע חסר חשיבות. כמה 'קצ'קס ישראליות ופלשתיניות יושבות לדבר. מה כבר יכול לצאת מזה? מי שחשבו כך, לא מכירים נשים בכלל ואת נעמי בפרט. עד מהרה הפכה נעמי לרוח החיה של המפגשים האלה. לא רק בגלל עמדותיה הפוליטיות, אלא בזכות התכונות האנושיות שלה. בשביל נעמי 'שלום' אינו רק עמדה פוליטית, אלא תפיסת עולם עמוקה שכוללת כבוד לאדם ולזכויותיו. האדם הזה הוא בראש וראשונה ישראלי, אבל גם האחר. כל אחר. מכיוון שיש לנעמי גם אומץ ציבורי גדול, היא הפכה לראש החץ של המפגשים האלה שנולדו אז בקשיים רבים. אפילו חברות כנסת מן השמאל היססו להצטרף. בשקט ובעבודת נמלים, בלי לעורר אנטגוניזם, הרחיבה נעמי את מעגל המשתתפות הישראליות והפלשתיניות. מן המפגשים האלה צמח ארגון "בת שלום", שלא היה בא אל העולם בלי תרומתה הייחודית. בנחישות וברגישות, בסבלנות אין קץ, הובילה נעמי מהלך פוליטי מורכב. היא לא עשתה זאת לבד, אבל בלעדיה זה לא היה קורה. כי הרי בניגוד למה שהגברים חשבו, הנשים שם, ביניהן היו אז שולמית אלוני, חנאן עשראווי ואחרות, בנו תוכנית מדינית אמיתית. אם זה נראה קשה היום, תחשבו איך זה נראה לפני 15 שנה. כל דיון הלך ממשבר למשבר, כל מילה הייתה טעונה וכל אמירה בבחינת סיכון. בעצם, הדיון התגלגל ממשבר למשבר. ואז היה קורה דבר מוזר: בכל פעם שהשיחות היו מגיעות למבוי סתום, היו כל העיניים מופנות לנעמי. גם של הישראליות, גם של הפלשתיניות, גם של הנציגות הערביות מישראל. נעמי הייתה מדליקה סיגריה, מזמינה שתיים-שלוש מהן "להתייעצות". אני לא יודעת מה בדיוק היה בהתייעצויות האלה, אני הרי עיתונאית, זאת אומרת מדובר בחפץ חשוד ואסור לי להתקרב. אבל מבעד לדלתות הסגורות, לעיתים משך שעות, בקעו קולות של דיון נוקב עליו ניצחה נעמי, וקולות של צחוקים שנעמי ידעה לשמר גם ברגעים כאלה. הסוף, היה תמיד אותו הדבר: נעמי הייתה מגיחה מן החדר טרוטת עיניים, מלווה בקולגות הפלשתיניות, כשהן אוחזות ביד טיוטת הסכם. הסכם אמיתי של פשרה, לא של ויתור, לא של התחנפות. הסכם של פשרה אמיתית, שמקובלת על כולם, שנותנת כבוד לכולם, שלא מוותרת על אינטרסים חיוניים אך לא מתעקשת על שטויות. בלי קשר לבחירות שלנו עכשיו – זה לא נשמע לכם מתכון מופלא למנהיגות הראויה לישראל? החברות הפלשתיניות סיפרו שנעמי ידעה תמיד להציע את הרעיון המפשר, את הניסוח הנכון שעליו אפשר להסכים, כשהיא מתבלת את הכל במידה נכונה של הומור שהקלה על האווירה הקשה. אני לא מכירה עוד אדם שיש לו כישרון טבעי כזה לפתרון של קונפליקטים.
כנראה לא רק אני עמדתי על הכישורים האלה. אני זוכרת מפגש נשים מורכב במיוחד במרקש שבמרוקו, אליו הוזמנו נשים מנהיגות מכל אגן הים התיכון במאמץ לנסח אמנה משותפת. המשבר הלא צפוי פרץ דווקא בסוגית קפריסין. היווניות הסתגרו בחדר אחד, הטורקיות בחדר אחר. הענין נראה אבוד. אני לא זוכרת מי זה היה, אבל בשלב מסוים הזעיקו דווקא את נעמי ואת הקולגה הפלשתינית, ליילה שאהיד, למצוא נוסחת פשרה גואלת. שעות ארוכות התרוצצו השתיים בין הטורקיות ליווניות, הציעו ניסוחים, ליטשו מילים. בארבע בבוקר יצא עשן לבן: נעמי וליילה הצליחו למצוא את נוסחת הפשרה שהצילה את הכינוס. בזכותן נחתמה אמנת נשים ים תיכונית". אם היא ידעה לעשות את זה שם, עם קבוצות של נשים דעתניות, תארו לכם איזה מזור היא יכולה להביא לחברה המסוכסכת שלנו בתוך ישראל, ליחסים הטעונים עם יהדות התפוצות ולמעמדה הבינלאומי של ישראל בעולם. משהו מזה ראינו אותה עושה גם בתפקידיה האחרים. חדי-עין במיוחד יכולים היו להבחין בכך שבכל תקופת כהונתה כסגנית יו"ר הכנסת, נעמי לא השתמשה אף פעם, באמת אף פעם, בפטיש שעמד לרשותה. במה כן השתמשה במליאה הסוערת וסוררת? בכוח הלשון ובהומור. מבחינתי, זהו בהחלט הישג ראוי לציון. רק שלשום, אפשר היה לעמוד שוב על כוחה של התכונה הזאת בהפגנה שארגן השמאל נגד המלחמה. קודמיה, שעלו אל במת הנואמים, עוררו כעס כשבחרו להתמקד במפריד שבין המפגינים שבאו מזרמים שונים. נעמי בחרה להתמקד במה שמחבר ביניהם. בעיני, זהו כישרון נדיר לכל מנהיג בישראל. הרי כל כך קל להתמקד במפריד, וכל כך קשה להתמקד במשותף. תאמינו לי, אם היא הצליחה לעשות זאת כיו"ר צוות המצע של מרצ, מפלגה שבה כל אחד הוא ראש ממשלה בפוטנציה, היא יכולה לעשות זאת בשביל כולנו ממשכן הנשיאה בירושלים. יש רק בעיה אחת: היא תאלץ לעשות את כל אלו עם פחות סיגריות. בכל זאת, הנשיאה היא סמל המדינה. אבל זאת כבר, באמת, בעיה שלה. אנחנו רק נהנה סוף-סוף מנשיאה שאנחנו ראויים לה. ואילו אני ראויה להערכה מיוחדת על כך שהצלחתי לדבר כל כך הרבה על תפקיד הנשיא בלי לומר מילה על הטרדות מיניות. במצבנו העגום, גם זה סוג של יתרון ממנו נהנה אם נעמי תהיה הנשיאה שלנו.
