אחד הבולטים בהישגי פרלמנט נשים הוא מניעת ביטול סעיף חזקת הגיל הרך בחוק. בימים אלו מונחת על שולחנה של הכנסת הצעת חוק הקוראת לבטל את חזקת הגיל הרך. בשם פרלמנט נשים אני קוראת מפה לחברות ולחברי הכנסת להבטיח שהחוק לא יבוטל. השלכותיו הפוטנציאליות של ביטול החוק הן פגיעה כלכלית ונפשית בילדים ובנשים. הפגיעה תהיה קשה באופן מיוחד עבור ילדים ואמהות מקבוצות מוחלשות, שאין בידיהן כסף לנהל מאבקים בבתי משפט, רק כדי להוכיח שהן המטפלות העיקריות ולעיתים קרובות הבלעדיות של ילדים בגיל הרך. כולנו יודעות היטב שהאמהות הן אלו שעובדות בחלקיות משרה, משתלבות בעיסוקים המתאימים ליום הלימודים של הילדים ואף נמנעות מיציאה לשוק העבודה, כדי להיות עם ילדיהן בשנותיהם הראשונות. אני קוראת לכולכן לתבוע מהנבחרים שלנו, בשם הילדים ובשם האמהות שלא לבטל את חזקת הגיל הרך.
נושא הדיון הערב הוא: רב-תרבותיות או ריב תרבויות? חינוך ומגדר בחברת עולים.
כשנפגשנו לראשונה עם שולמית, מזל, לאה, אילנה ופעילות חברתיות נוספות, העלו הפעילות את הקשיים שהן חוות בבית ומלוות בבית הספר עם ילדיהן. הן דיברו על כך ש"פה יש תרבות אחרת", שאין פה כבוד למורים ולהורים וזה לא מה שהיה בתרבות המוכרת להם מהעבר. ואני תהיתי האם באמת יש משהו שונה בתרבות הבית ספרית, בהתנהגות של ילדים וביחס שלהם כלפי מבוגרים ובעלי סמכות היום, שלא היה בעבר? האם יש הבדלים מובהקים בין ילדים שבאו מבית של עולים מטורקיה, מרוקו, רוסיה, אוקראינה, אתיופיה? האם הרקע התרבותי והמוצא שלהם מסבירים משהו בהתנהגות שלהם? האם התרבות שהם פוגשים בבית הספר הישראלי העכשווי שונה באופן מהותי מזו שהם זוכרים מארצות מוצאם? כפמיניסטית הבוחנת כל סוגיה חברתית גם כאישה תהיתי אם יש הבדל בין בנים לבנות שמתגלה בכל הקבוצות? האם ניתן לומר שבנות כבר פחות ממושמעות ויותר מרדניות היום מבעבר בכיתה ובבית, מעבר להשתייכות הקבוצתית, עדתית, תרבותית? או שמא יש הבדל בהתנהגות של בנות בקבוצות מוצא שונות. ככל שתהיתי לא הבנתי כיצד יכול שיוך לקבוצה תרבותית/עדתית/דתית/גיאוגרפית להסביר את קשיי ההשתלבות של ילדים עולים, חדשים או ישנים, או את המציאות הבית-ספרית ההולכת ומחריפה מבחינת הביטחון האישי של תלמידים וגם של מורים.
תוך כדי התמודדות עם סוגיות אלו ונוספות, ראיתי את העיתון של יום ששי האחרון. היו בו דיווחים מטרידים על כך שמתוך 294 תלמידים בבית ספר יסודי בפתח תקווה רק אחד איננו אתיופי. פעיל בעמותת מטה יוצאי אתיופיה קרא, כך עלה מהדיווח, למאבק שיפרק את "כל הגטאות שיש בישראל – בנתניה, בלוד, ברמלה, באשדוד". ואז עלתה בי השאלה: איך מתיישבים המושגים של פעם, מה שנקרא "כור ההיתוך", של היטמעות ושילוב עולים מכל הגלויות בהוויה ישראלית משותפת, והמושג העכשווי הפופולרי "רב תרבותיות", עם מציאות של הפרדה וניכור כל כך קיצוניים? ממש באותו עמוד בעיתון הייתה כתבה נוספת על 400 תלמידות ספרדיות שלא שובצו בסמינרים החרדיים האשכנזיים לקראת שנת הלימודים הבאה.
אז אולי הבעיה שלנו היא גזענות שהולכת ומשתלטת על כל חלקי החברה, גזענות על בסיס צבע, עדה, דת, לאום, מוגבלות פיזית, מגדר ועוד? ואם כן, למה זה קורה? ויותר חשוב: איך משנים מציאות ותהליכים אלו?
בדיון האקדמי עולה השאלה הגדולה מאז המחקר של קליטת עולי צפון אפריקה בשנות ה-50 ועד ימינו, במחקר על קליטת עולי אתיופיה משנות ה-80 וה-90: מהו ההסבר המרכזי לקשיי הקליטה של עולים בישראל? האם התרבות השונה, או מה שנקרא "פער תרבותי" "הבדלים תרבותיים"? או מדיניות קליטה המייצרת גטאות וניתוב לשולי החברה של אוכלוסיות נרחבות, עולים חדשים ואחרים בעלי משאבים כלכליים מוגבלים?
אז איפה הבעיה? ברקע התרבותי, בגיוון ובשוני התרבותי של הקבוצות הרבות המרכיבות את החברה הישראלית מאז הקמת מדינת ישראל? או אולי בכלים ובמבנים שמייצרת המדינה כדי להתמודד עם המפגש המורכב בין כל הקבוצות? האם המפגש הבעייתי הזה מיוחד לחברת עולים או שהוא מפגש בין אין-ספור קבוצות ופרטים ולאו דווקא בין בעלי רקע תרבותי ייחודי? ואולי מדובר בכישלונה של הנהגת המדינה לדורותיה להבטיח שילוב ולמנוע הפרדה, ניכור ועוינות? אלו הן חלק מהשאלות והסוגיות שבהן יעסוק הדיון היום. אני מאחלת לכולנו ערב מעניין וחשיבה פורייה על הנושא שעל הפרק.
