אסתר עילם, אם מייסדת בשושלת מכובדת של נשים מזרחיות שעושות למען אוכלוסיות מודרות ומושתקות, למען שינוי חברתי אמיתי, למען החברה הישראלית בכללה. "קיומן של נשים במלחמה, ובתרבות בכלל, הוא בלתי אותנטי, משום שהמערכת שהן משרתות מופקדת בידי גברים ומנשלת אותן מאחריות לגורלן. יש מקרים בהם מורשות הנשים להשתתף שווה בשווה עם הגברים. אלה תהיינה 'נשים נבחרות', על ידי הגברים כמובן. הן תצטרכנה להזדהות עם ערכים המיוחסים לגברים ולהוכיח להם שאינן דומות לשאר הנשים". (דבריה של אסתר לאחר מלחמת יום הכיפורים).
ברכות על היוזמה ועל הערב החשוב הזה, בו התחברנו לקדם את בחירתה לראשונה של נשיאה למדינת ישראל. בערב חשוב זה ברצוני להציג את המועמדת שלי, ד"ר כבוד אסתר עילם. אסתר, אישה חלוצה אשר מקדישה את חייה ופועלה למען קידום נשים, למען חירותן ולמען תיקון העוול המצטבר, שיש לפעול לתיקונו ללא הרף.
אסתר היא אישה מזרחית, בת לתרבויות ומסורות מפוארות, שנאבקות להשמעת קולן במסגרת רחבה של דיון רב-תרבותי, מתוך שיתוף מלא בשיח הציבורי. בפועלה היומיומי אסתר פועלת למעננו, הנשים, ולמען כל הציבור, ובעיקר אוכלוסיות מודרות ומושתקות בחברה בישראל.
אסתר היא אישה משכמה ומעלה שעבורי הפכה להיות השראה, מודל ודוגמא לעשייה פמיניסטית, חברתית ופוליטית. בצניעות נדירה היא מגלמת באישיותה, ובעשייתה דמות מופת רבת רבדים ואופקים, שכישוריה האנושיים והאינטלקטואליים מאפשרים את הקשב הנדרש לעבודת השטח היומיומית ולחיכוך המתמיד עם מגוון הנשים והדעות, ובו בעת את רמת ההבנה והניתוח הנדרשים לתרגם את פועלה לניסוח תיאורטי ומחקרי.
אסתר ואנוכי, שתינו ממקימות תנועת "אחותי-למען נשים בישראל". בתחילת הדרך, לפני כשש שנים, התלבטנו לא מעט יחד עם הגרעין המייסד איך נקרא לתנועה החדשה, שהאג'נדה שלה היא פמיניזם מזרחי. לבסוף, נבחר השם "אחותי", כשם שנתתי לתערוכה שאצרתי (יחד עם ריטה מנדס-פלור) והשתתפתי בה. שם זה נוצר מתוך מחשבה לאתגר את ההגמוניה התרבותית שהיא לא רק גברית, אלא כוללת גם נשים בעלות זכויות יתר, בעוד ששאר הנשים נאבקות בהדרה כפולה ממרכזי הכוח וההשפעה. כאשר התלבטנו כיצד נפרט את המשמעות של השם "אחותי" בצורה קצרה וממצה הציעה אסתר את ההמשך: "למען נשים בישראל". כך בנינו את הבית הפוליטי שלנו. אני אמנית ופעילה חברתית בת ליוצאי אירן, ואסתר, צאצאית למגורשי ספרד, בת להורים שנולדו בסלוניקי, עיר טורקית-יוונית. כך אני מתחברת אל אסתר ולכן, אסתר, את המועמדת שלי. את בשבילי אם מייסדת בשושלת מכובדת של נשים מזרחיות שקמו לעשות, עשו ועושות למען החברה בישראל, למען אוכלוסיות מודרות ומושתקות, למען שינוי חברתי אמיתי, למען החברה הישראלית בכללה.
קשה להפריד בין הפעילות הפמיניסטית של אסתר לבין האישיות שלה. אפשר לומר שמאז שהקימה את הקבוצה הפמיניסטית הראשונה בתל אביב, חייה מגלמים את המושג "האישי הוא הפוליטי". למעשה, אפשר לומר שתולדות חייה של אסתר מספרים את סיפורו של המאבק הפמיניסטי בישראל. בתולדות חייה רשימה ארוכה של ארגונים פמיניסטיים שיזמה את הקמתם או שהיתה מן המייסדות והמפעילות. בכל אחד מהם היא הטביעה את חותמה בצורה משמעותית. ב-1972 אסתר הקימה את הקבוצה הראשונה לשחרור האישה בתל-אביב, שהפכה בשנת 1975 ל"תנועה הפמיניסטית בישראל'. אז נבחרה אסתר רשמית ליושבת ראש התנועה ופעלה בה בכל שנות קיומה עד 1992. בכל התקופה שאחרי כן, עד 1998, פעלה אסתר ב"קשר הפמיניסטי. בתנועה הפמיניסטית הקימה והנחתה אסתר קבוצות להעלאת תודעה, ופעלה בנושאים כמו: חינוך, אידיאולוגיה, הסברה וארגון. היא כתבה וערכה את עלון התנועה, הרצתה בפני תלמידים וקהלים שונים, הופיעה ברדיו ובטלוויזיה וכל העת הזאת הדריכה תלמידות וסטודנטיות במחקר על פמיניזם. כחברה בוועדה למעמד האישה בצוות חינוך כתבה אסתר פרק על סטריאוטיפים בספרי לימוד. היא השתתפה גם בצוות הפוליטיקה. כל השנים פעלה למען הרחבת השיח הפמיניסטי והעלאתו לסדר היום הציבורי, במפגשים עם מנהיגות בארגוני נשים, א/נשי ציבור, שרים וח"כים. עם חברותיה פעלה אסתר למען קבלת חוק יסוד שוויון זכויות האישה ובכתיבת מצע פמיניסטי, במאבק לתיקון "חוק ההפלות", בהפגנות והחתמת עצומות. אסתר היא ממקימות "מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית" בשנת 1977, ופעלה בו כרכזת וכמתנדבת שמכשירה מתנדבות, מרצה על אונס בפורומים שונים, עושה לילות כימים על הקו החם וגם מלווה נאנסות לאורך כל הדרך.
במקביל אסתר עוסקת כל השנים במחקר ובכתיבה פמיניסטית במסגרות אקדמיות וחוץ מוסדיות בתחומים ובנושאים מגוונים, מ"עקרת הבית" ועד ל"נשים בפוליטיקה" ו"שיטות מחקר פמיניסטיות". היא כתבה תזה בסוציולוגיה על סטריאוטיפים מינניים אצל סטודנטים וסטודנטיות, וסיימה בהצטיינות תזה בפילוסופיה על "מדע פמיניסטי לנוכח הביקורת על ההבחנה "פרטי-ציבורי". אסתר מבקרת את השיח הפמיניסטי נוכח התנהלותו כמנציח את הריבוד המעמדי בין נשים לבין עצמן, בכך שמאמץ תבניות פטריארכאליות של התמקצעות והתמסדות. במאמרים ובהרצאות הפנתה ביקורת כלפי לימודי נשים באקדמיה, כלפי ארגוני הנשים הפועלים בשטח, וגם כלפי הנשים בפוליטיקה, כמי שאחראיות לחיסול הפמיניזם של השטח והפיכתו לנושא אקדמי, או לנושא מקצועי-פטרוני, ולצמצום החזון הפמיניסטי של שינוי מן היסוד לתיקונים תחיקתיים בלבד. לפי הניתוח שלה הדבר מתרחש כחלק ממגמה של ניכוס הפמיניזם מהשטח והשתקת הנשים מהקבוצות הלא-הגמוניות. התוצאה היא התמקדות בנשים מהמעמד הבינוני/גבוה ובצרכים הספציפיים שלהן, מה שיוצר באופן אוטומטי מציאות דכאנית לגבי נשים מקבוצות שלא נהנות מזכויות יתר.
תקצר היריעה מלפרט את שורת הקבוצות והארגונים שאסתר יזמה, או הייתה שותפה בהקמתם, כמו הקולקטיב 'נשים נגד אלימות נגד נשים' שנאבק בפורנוגרפיה וארגן את המצעדים הראשונים של 'קחי את הלילה בחזרה'; היא הייתה מראשונות שדולת הנשים וחברת הנהלה בה שנים רבות; חברה בוועדת ההיגוי הראשונה של 'שתיל' מטעם הקרן החדשה לישראל; חברה בארגון 'ש.ח.ל.- שירותי עזרה לקורבנות; נציגת התנועה הפמיניסטית ב'פורום ארגוני הנשים' וב"מועצה הלאומית לקידום מעמד האישה'; היא יזמה את 'משמר נשים'- להגנה עצמית של נשים המתגוררות בצפון תל-אביב שם פעל 'האנס מצפון תל-אביב'; יזמה את "מרכז יעוץ לאישה" ופעלה בו; ליוותה כל השנים את הקהילה הלסבית-פמיניסטית מהיווסדה ועד היום; ביזמתה, ועם חברתה רינה בן-צבי הכניסו את הנושא של ניצול מיני של ילדים למערכת החינוך, ולבניית והפעלת תוכנית על-ידי שפ"י; היא ממארגנות אירועי '25 בנובמבר – יום המאבק באלימות נגד נשים', בארגון, בהובלת מצעדים, ובנאומים; הייתה ממקימות הקואליציה "בת-אדם", נגד אלימות כלפי נשים ויוזמת "מבצע עדות"; ארגנה הפגנה ראשונה נגד אונס בשנת 1985 וכן, את ההפגנה הראשונה שהתקיימה ליד בתי משפט על פסק הדין של האונס בשומרת בתל-אביב. זה עשרות שנים אסתר נמנית על מארגנות ומרצות של כנסים פמיניסטיים ארציים ומקומיים.
הפמיניזם של אסתר לא מסתיים בפעילות לשחרור נשים. היא מקיפה גם פעילות לשחרור גברים. בין השאר השתתפה בייסוד 'קו גברים' במרכז הסיוע. היא פעילה למען השלום מאז כנס האו'ם בניירובי, בו השתתפה בשנת 1985, כמייצגת התנועה הפמיניסטית ושדולת הנשים. הייתה בקבוצת הדיאלוג שקמה בעקבות הכנס, מראשונות "נשים בשחור" בתל-אביב בשנת 1988. היא השתתפה בקבוצה הראשונה בישראל להפצת "תקשורת לא אלימה" שחיברה יהודים ופלשתינים, ובקורסי גישור ובסמינרים משותפים. בראשית שנות התשעים אסתר הצטרפה לאישה שעסקה בזנות והן הקימו את הארגון 'אנחנו שוות', ופעלו בו בסיוע לזונות, וביצירת שינוי בגישת הציבור, קיימו סיורים בשטח, ובמכונים, יזמו פעילות חינוכית, הוציאו לאור והפיצו ידיעון, ועזרו בעבודות מחקר ובכתבות. אסתר היא ממקימות ומפעילות הקואליציה נגד סחר בנשים בשנת 1997 וארגון "תמר", למען נשים בזנות. אסתר מרצה בבמות שונות, ובכנסת על הנושא, ומקבלת שיחות למתן עזרה לזונות.
אסתר היא גם ממייסדות בית-הספר הקהילתי לנשים, המחויב לרב-תרבותיות, וערכה עבורו ביבליוגרפיה של ספרות פמיניסטית בעברית ובאנגלית, ותוכנית לימודים לקורס על 'אלימות נגד נשים'. אסתר היא ממקימות ארגון 'אחותי' למען נשים בישראל וחברה בוועדה המנהלת. היא פעלה במסגרת התמיכה במאבק הנשים החד-הוריות, שהובילו ויקי קנפו ואילנה אזולאי. כיום היא חברה בצוות היגוי של הפרוייקט 'נשים עושות שלום' בדרום, בוועדת ההיגוי לפרויקט "רקמה", ולפרוייקט משותף של "רקמה" ו"קום-איל-פו", נציגה בקבוצת 'אנואר' המשותפת ליהודיות ולפלשתיניות תושבות ישראל. קרוב לשלושים וחמש שנים אסתר משמשת כתובת לאלפי נשים שפונות אליה, לסיוע בבעיות שונות וגם לתלמידות ותלמידים שכותבים עבודות ומחקרים, מבית-ספר יסודי ועד לדוקטורט, בנושאים פמיניסטיים. לצד כל אלה אסתר מנחה קורסים ל'אסרטיביות ומודעות עצמית', קורסים ביעוץ הדדי ומרצה על גזענות מופנמת ועל שחרור של קבוצות שונות.
לסיום, אני רואה באסתר מנהיגה חלוצה שצועדת שתי פסיעות קדימה לפני כולם. יכולתה להתחבר באופן עמוק, וממקום ערכי ליצורי אנוש, ורגישותה לצרכיהם, למצוקותיהם, לשאיפותיהם, כמו גם לראות באופן כוללני את המפה החברתית ולשאוף לשפר אותה ככל שאפשר עושה אותה לראויה לייצג את כולנו. בתום מלחמת יום כיפור פרסמה אסתר בכתב העת של התנועה מאמר שהוקדש ללקחי מלחמת יום כיפור בשם 'נשים ומלחמה'. ברוח ימים נוראים וכואבים אלה הייתי רוצה, ברשותכן, לצטט פסקה המבטאת לטעמי את תמצית המאבק והרוח הפמיניסטיים המבקשים לעצב את החברה האנושית בערכים אמיתיים של שוויון, אחווה ושלום, בהרחבה שתחרוג מעבר עולמן של הנשים אל חיי היומיום של המין האנושי כולו ללא הבדל צבע, לאום, דת ומגדר: "האחריות על הגורל, הבחירה בחופש, זוהי זכות המוענקת לגברים מכוח היותם גברים. האותנטיות שיש לחיינו נבחנת באחריות שאנו נוטלים על עצמנו לגבי גורלנו, ולו בבחירה לצאת אל שדה הקרב או להימלט ממנו. מנשים נחסכו אפשרויות אלו מלכתחילה. קיומן של נשים במלחמה – ובתרבות בכלל – הוא בלתי אותנטי, משום שהמערכת אותה הן משרתות מנשלת אותן מלכתחילה מאחריות לגורלן – באשר זו מופקדת בידי גברים. יש מקרים בהם מורשות הנשים להשתתף שווה בשווה עם הגברים, אולם אלה תהיינה "נשים נבחרות" (על ידי הגברים, כמובן), והן מצידן תצטרכנה להזדהות עם ערכים המיוחסים לגברים, ועל כן גם יגידו להן מחמאות מהסוג "את כמו גבר". בכל המקרים יהיה עליהן "להוכיח" את עצמן, ולמעשה להוכיח לגברים שאינן דומות לשאר הנשים".
אני קוראת מעל במה זו לבחור יחד איתי באסתר עילם כנשיאה הבאה של מדינת ישראל.
