פרופ' הרצוג ביקשה ממני לספר את סיפור הפרישה שלי, סיפור של מרצה באוניברסיטה, שהגיעה לדרגה הגבוהה ביותר במסלול האקדמי (מה שנקרא פרופסור מן המניין), וכשהגיע הזמן לפרוש, כמובן פרשתי לפי החוק, אלא שתהליך הפרישה שהתבצע על ידי רשויות האוניברסיטה – השאיר בי טעם רע של בירוקרטיה עבשה וקשוחה שהולכת אך ורק לפי הספר, וכל הזמן נתנה לי להרגיש שעם הפרישה הפכתי להיות לזרה ולמיותרת במקום העבודה שלי – מקום שבו ביליתי למעלה מעשרים שנה בעשייה אינטנסיבית של הוראה ומחקר, הנחיית סטודנטים לתארים מתקדמים, מעורבות בוועדות שונות, ארגון כנסים וימי עיון, ומה לא. אבל לא רק אני מצאתי את עצמי, בתהליך הפרישה, זרה ומיותרת לאוניברסיטה. מסתבר שרבים ורבות שיצאו לגימלאות כמוני (ביניהם גם חברות מאוניברסיטאות אחרות), ידעו לשטוח בפני את אותו סיפור זלזלני בווריאציות שונות, שלא לדבר על אותה חברה שאמרה: "בבקשה אל תשאלי אותי. זה כל כך כואב, שאני מעדיפה לא לדבר.
לא ערכתי כאן מחקר, ואין לי שום נתונים סטאטיסטיים. אבל כמו שביקשה ממני אסתר הרצוג, אני מספרת לכם אודות ההתנסויות וההיכרויות שלי עם המצב. מצד שני, לצורך המפגש החלטתי לשוחח עם מנהלת כוח האדם אצלנו, שהיא ממונה גם על הגימלאים, וכיוון שאני עומדת בראש "האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים וחקר המגדר", עניין אותי בעיקר לברר את תהליך הפרישה אצל נשים, וכמובן לנסות לאבחן: אם אכן קיים הבדל בין המרצֶה-הפורש לבין המרצָה-הפורשת. כי האגודה שלנו, היא ארגון-גג לכל החוגים ללימודי נשים במכללות ובאוניברסיטאות; האגודה הזאת פועלת לא רק להפיץ ידע אקדמי, אלא גם להגן על המקום שלנו כנשים באקדמיה: אם זו הסטודנטית חסרת הנסיון של שנה אלף או בית; אם זו המרצה הזוטרה או הפרופסור הבכירה; וכמובן המרצה-הפורשת, היוצאת לגמלאות.
ועוד הערה מקדימה: כשאסתר פנתה אלי לגבי המושב הזה, היססתי אם עלי להשתתף בדיון. חשבתי לעצמי: האם באמת בעיותיה של פרופסור-בגימלאות הן רלוואנטיות לדיון הקריטי אודות בעיותיהן של כלל-העובדות במשק, המצויות באינסטנציות נמוכות יותר של שכר ושל תנאי פנסיה. אבל לאחר מכן החלטתי שגם אני כמו כל אישה-עובדת חייבת להביא את סיפור הפרישה שלי, כי אישה-היא-אישה בכל תחום של עיסוק ושכר; והאוניברסיטה כפי שאתן יודעות היא עדיין מוסד גברי שוביניסטי לכל דבר, בו הגבר הוא המכתיב הבלעדי לכל החוקים, התקנים, ההתחייבויות, תהליכי הקידום, וכדומה. אז נכון, שכשיוצאים לפנסיה – גם המרצים וגם המרצות נחשפים לאותו גיל פרישה שכופים עליהם בגיל שישים ושבע/שמונה. אבל מה קורה לאורך כל הקריירה האקדמית שלנו כנשים? הלא זו ריצת מכשולים בלתי פוסקת של עיוותים מהתחלה עד הסוף? הלא כל מסלול הקידום שלנו (כנשים) מדרגה לדרגה – בנוי חד משמעית אך ורק על פי קצב הייצור של הגבר עם היכולות והמגבלות שלו, ולא על פי קצב הייצור של האישה, עם היכולות והמגבלות שלה.
למשל, קנה המידה העקרוני לקידום באוניברסיטה, הם הקשרים עם חוץ לארץ; פרסומים בחוץ לארץ, עמיתי מחקר בחוץ לארץ, אבל בעיקר נסיעות לשנות שבתון בחוץ לארץ. אז מרצה-גבר כשאמור לצאת לשנת שבתון, מעמיס את אשתו והילדים ונוסע לשנה לקמפוס אוניברסיטאי באירופה או באמריקה, כשהוא מלמד וחוקר, והיא מטפלת בבית ובילדים. אבל מה עושה מרצה-אישה כשהיא אמורה לצאת לשנת שבתון, ויש לה בעל וילדים? האם היא כופה על בעלה לעזוב את העבודה שלו ולנסוע יחד איתה? האם בחוץ לארץ הוא ינהל את הבית והילדים – כשהיא תלמד ותחקור? כלומר, כבר מתחילה היא בעמדת של חֶסר. כבר מתחילה אין לה חוץ לארץ. אין לה קידום.
וההתחלה הזאת היא באמת קריטית לגביה. כי עשר השנים הראשונות בקריירה של כל מרצֶה, הן השנים הפורמטיביות ביותר, שנים שבונות את כל התשתית לקריירה שבהמשך. הלא בין עשרים-וחמש לשלושים-חמש- הגבר באקדמיה לא רק מקים משפחה, אלא בונה את עצמו כמורה, כחוקר, כאיש סגל. ואילו המרצָה, איפה היא בשנים האלה (אם היא רוצה להיות אֵם ולהקים משפחה?) הלא מעצם היותה אֵם-יולדת ואֵם-מטפלת, הקצב שלה הוא איטי יותר, והפעילויות הנדרשות ממנה ללמד, לחקור, לפרסם, לארגן, להנחות – קיימות, אבל זוחלות. והאוניברסיטה כמובן לא מתחשבת, אבל כיוון שיש מרצות שהן בכל זאת כישרוניות ושאפתניות, הן מצליחות (חרף העובדה שהתחילו את הקריירה במינוס), לקפוץ על העגלה הנוסעת, להיכנס למסלול הקידום הקשוח, ולאט לאט לטפס לדרגות גבוהות של מרצָה בכירה ופרופסורה; אבל מה קורה כשהן מתקרבות לקו הגמר, לקו הפנסיה? מסתבר שהאפקט האיטי והזוחל של השנים הראשונות בכל זאת מַכה בהן. כי הזמן אזל, וגם אם היא מרצה בכירה, ומצליחה, לא יפתחו לה תיק בשנים האחרונות לפני הפנסיה כדי לקדם אותה לדרגת פרופסור, ואם היא כבר פרופסור – ויש עוד שנתיים עד לפנסיה – לא יתחילו לפעול לקראת העלאתה לפרופסור מן המניין. כלומר, ישנם מצבים שהאוניברסיטה בגלוי ובמצח נחושה, מסרבת להעלות את המרצָה בדרגה (גם אם מגיע לה), בטענה: שאם נותרו לה לפנסיה רק שנים מועטות – זה לא ריווחי לאוניברסיטה; כיוון שאם המרצה תועלה בדרגה, ותפרוש אחרי שנתיים שלוש, כל החיים יצטרכו לשלם לה – עבור תקופה קצרה זו – את הפנסיה הגבוהה. מאידך, לא פעם האוניברסיטה מסכימה בכל זאת להעלות בדרגה את המרצה (שהיא בדרך לפרישה), אבל בתנאי שתוותר, בעתיד לבוא, על ההעלאה בשכר הפנסיה שלה. ואני מכירה מרצות שהסכימו להסכם הזה, ואני מכירה מרצות שלא הסכימו, ופרשו עם הדרגה הישנה ועם הפנסיה בהתאם. אבל גם אלו וגם אלו פרשו בתחושה קשה של עלבון ושל החמצה.
ושוב, הלא כל ההחמצה הזאת היא למעשה פועל יוצא מהמצב של היות המרצה – אישה. וכיוון שהאוניברסיטה לא העמידה עד היום כל אפשרויות תחליפיות לקידום המרצה-כאישה במערכת, כאשר מגיעים המרצֶה והמרצָה לגיל פרישה, הוא גורף את מירב ההצטברות הפנסיונית שלו על פי הקידום המקובל, הנורמטיבי, ואילו היא מוצאת עצמה מאחור עם כל העיכובים בקידום, בדרגות, וכמובן בפנסיה.
אז עכשיו אתן מבינות מדוע המרצות, הן הן שצריכות לעמוד בראש המחנה ולהיאבק נגד חובת הפרישה הגילאית. הלא אם תתבטל חובת הפרישה, הן עשויות למלא את החֲסר: ללמד עוד כמה שנים, לקבל את הדרגה הבאה, לצבור עוד קריטריונים, והעיקר להגדיל, בלי טובות, את הפנסיה המקופחת שלהן. ואכן, אם לאחרונה החלו הגברים-המרצים לצאת ולהיאבק על ביטול חובת גיל הפרישה שלהם, הם עושים זאת רק מנימוקים מקצועיים (וקראו את הנימוקים של פרופ' משה גביש מהטכניון. בתביעה שלו נגד בית הדין לעבודה, הוא לא מעלה כלל בעיות כספיות. הבעיות שלו הן אך ורק מקצועיות. הוא רוצה להמשיך את המחקרים שלו במסגרת הטכניון). לא כן האישה המרצה. המאבק שלה לביטול חובת גיל הפרישה – הוא קודם כל מנימוקים כספיים וכלכליים, ואחר כך מקצועיים.
אז עד כאן רק סקיצה כללית לגבי דרך ההצטברות הפנסיונית של הגבר והאישה באקדמיה, וממילא ההבדל המשווע ביניהם. ועכשיו ובקיצור עוד דוגמה או שתיים לגבי "למה הפרישה הורגת" (ובעיקר נשים). בשיחה שהיתה לי עם מנהלת כוח אדם, היא התעכבה על תופעה פסיכולוגית, שלדבריה, היא אופיינית לנשים פורשות. היא קראה לזה "סינדרום אובדן השייכות", והביאה דוגמה מפרופסור שהיתה בעלת הישגים, ובלטה בשטח גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה ניהולית, אבל כשהגיע הזמן לפרוש, היא התיישבה אצל מנהלת כוח אדם, כולה מיואשת. מה יש? והתשובה המצמררת שלה היתה: "אני כבר לא שווה כלום". "האם גם גבר היה מתבטא כך?", שאלתי את המנהלת, וכאן היא הוציאה לי את ספרה המפורסם של הפסיכולוגית קרול גיליגן, בקול שונה. כזכור, בספר הזה גיליגן חוקרת קבוצות של גברים ונשים בצורות ההתנהגות שלהם במערכות של קשר ושייכות. ושם היא אכן מראה את השוני בין גבר ואישה. כי לפי גיליגן, גבריות מוגדרת על ידי היפרדות, על ידי אינדיבידואציה, ואילו נשיות על ידי התחברות, על ידי הזדהות. כלומר, אם בכל קשר שהוא, הגבר מוכרח לתפוס איזה מרחק של היפרדות מהסובב, האישה היא בדיוק להפך. אצלה, קשר – זו התחברות נפשית, זו מעורבות אישית, זה לשים בצד את האני-האינדיבידואלי ולזהות את עצמה באמצעות הזולת, היחד. עכשיו, אם נתרגם זאת למצב של פרישה, הוסיפה המנהלת. אין ספק שגם אצל המרצה-הגבר להיפרד מהתפקיד זה לא פשוט, אבל הוא תופס את התהליך בצורה יותר עניינית-מעשית, ואילו אצל האישה-המרצה זהו תהליך שמעצם טבעו המגדרי, הוא בעייתי מבחינה נפשית. כי הפרידה שלה מהאוניברסיטה היא התנתקות ממערכות היחסים שלה, מההתקשרויות המקצועיות והחברתיות, מהמעורבות האישית עם הסטודנטים, וכמובן מההעצמה שלה כאישה בין גברים, שמילאה תפקידים ניהוליים ומקצועיים כמותם. במילים אחרות, הלא באמצעות העשייה שלה באוניברסיטה (במשך שנים), המרצה היבנתה את עצמה, ועיצבה את הזהות הייחודית לה, כך שעם הפרישה – ההתנתקות הזאת מהאוניברסיטה היא למעשה גם התנתקות מעצמה ומהזהות שלה. ולכן היא 'כלום'.
אבל היא "כלום" גם בשל ההצעות המשפילות שהאוניברסיטה מחליטה להציע לה. במה דברים אמורים? ובכן, לא פעם קורה, שהאוניברסיטה פונה למרצות ולמרצים פורשים בבקשה להמשיך את הקורסים שלהם, וללמד – אבל בהתנדבות, כלומר ללא שכר. במילים אחרות, מרצים ומרצות, שהם בשיא הידע והנסיון העצום שלהם, פתאום בשל הגילנות של שישים ושמונה, אומרת להם האוניברסיטה: 'רבותי, הלא עכשיו אתם כבר לא שווים בשוק, לא כספית ולא מקצועית, אז בואו תעבדו אצלנו קצת בהתנדבות, להעביר את הזמן'. אבל בינינו לבין עצמנו, כולנו יודעים עד כמה האוניברסיטאות זקוקות לידע ולניסיון העצום של הגמלאים, ובעיקר כדי שישמשו מנחים ומנחות לסטודנטים לתארים גבוהים. הלא מן המפורסמות היא, שככל שאוניברסיטה מייצרת יותר ויותר בוגרים בעלי תואר שני ושלישי, התקציב שהיא מקבלת עבורם מהמועצה להשכלה גבוהה, רק הולך וגדל.
אז במקום לתגמל כראוי את הפורשות והפורשים (שהיא מעוניינת בהם כמנחים), היא ממשיכה להעמיד פנים שהיא עושה להם טובה, כשהיא מעניקה להם את האפשרות ללמד אצלה בהתנדבות. יותר מזה. כאשר פנו אלי בבקשה להמשיך להנחות סטודנטים לתארים גבוהים, לא רק שהייתי אמורה להתנדב, אלא הייתי צריכה לקבל מעלי משגיח – מרצה מהמחלקה שלנו שישגיח עלי. למה להשגיח? אז כמו שאמרתי: בגיל שישים ושמונה – אישה כבר לא אחראית למעשיה, ונראה שהיא זקוקה להשגחה: אולי פתאום היא תברח לחוץ לארץ, או אולי סתם תפקיר את הסטודנט באמצע התיזה שלו. כך או כך, עם הצעות עולבות כאלה, נפרדתי סופית מהאוניברסיטה.
ולסיכום אני שבה ואומרת: אנחנו ב"אגודה ללימודים פמיניסטיים וחקר המגדר", נצא להילחם לביטול חוק גיל הפרישה לנשים וגברים כאחד. אנחנו מקימות עכשיו באתר שלנו פורום בשם: "נשים לא-פורשות", ואני מזמינה את כולכן, גימלאיות ולא-גימלאיות, להצטרף אלינו".
__________________________________________________________________________________________
