אבי היה עבורי הורה משמעותי ביותר: אבא נוכח, אוהב, שלוקח אחריות על גידולי ועל רווחתי. היום גם אני אבא, וגם אני משתדל להיות משמעותי עבור שלושת ילדי. מהרגע שנולד בני הבכור הרגשתי שההורות שואבת אותי לתוכה בעוצמה אדירה. כאשר אני קורא את הטיעונים להתנגדות לחוק, אני גם שומע לצידם קול עמום, אך חזק, שבוקע מרובד עמוק הרבה יותר: קול הרחם שזועק ממעמקי נפשן של נשים, קול שמחפש את זהותו.

אפתח בהערה: התנועה לגבריות חדשה טרם גיבשה עמדה סדורה ומוסכמת בנושא חזקת הגיל הרך, ולכן הדברים שלהלן הם על דעתי ועל אחריותי בלבד, אם כי הם משקפים גם מחשבות של חברות וחברים אחרים בתנועה.

זה קרה בסתיו 1967, זמן לא רב אחרי מלחמת ששת הימים. הארץ היתה באופוריה, אבל עלי חשך עולמי: זה עתה הודיעו לי שני הורי שהם החליטו להתגרש. הייתי רק בן 5, אך הבנתי מייד את משמעות המילים, ופרצתי בבכי. את השנתיים שחלפו מאז ועד היותי בן 7 לערך אינני זוכר כלל. גרנו אז בקיבוץ, והורי החליטו שהכי טוב יהיה להשאירני בתוך חברת הילדים שעימם גדלתי, למרות שאמי עזבה את הקיבוץ זמן לא רב אחרי הגירושין. למעשה, נשארתי עם אבי. החיים בקיבוץ של אז, בתקופת הלינה המשותפת, אינם מודל אופייני של חיי משפחה עירונית "ממוצעת". למרות זאת, אני יכול לומר היום בלב שלם שאבי היה עבורי הורה משמעותי ביותר: אבא נוכח, אבא משתדל, אבא אוהב שלוקח אחריות על גידולי ועל רווחתי. כשהייתי בן 7 התחתן אבי בשנית עם אשה מקסימה, שהיתה לי כאם.

היום גם אני אבא, וגם אני משתדל להיות משמעותי עבור שלושת ילדי. מהרגע שנולד בני הבכור, ואחריו עוד בת ובן, הרגשתי שההורות שואבת אותי לתוכה בעוצמה אדירה. אני מנסה להיות שם עבורם ביחד עם אמם – רעייתי, בכל עת שאני יכול: לחבק ולנשק בכל עת שמתחשק, לתמוך בשעת משבר או כעס, לעודד ולתת חיזוקים, לנזוף ולהציב גבולות כאשר צריך, ובעיקר – להיות נוכח. רעייתי היא רופאה במקצועה. השאיפות של שנינו להמשיך ולהתפתח אישית ומקצועית הניעו אותנו לנסות לחלק את המטלות בבית בצורה פונקציונאלית וגמישה ככל האפשר: מי שפנוי ויכול – עושה: וכך מצאתי את עצמי קם בלילה לתת בקבוק או להרים מוצץ שנפל, מבשל ומכין ארוחות, לוקח ומחזיר מהגן ומבית הספר, לוקח ימי חופשה מהעבודה בעת מחלה או בזמני חופשות בית הספר,מסיע לחוגים ולחברים, משתתף בתכנון ימי הולדת ופעילויות של בילוי והנאה, וכן הלאה. כל הדברים האלה מתחלקים ביני לבין רעייתי, אבל דבר אחד לא חילקנו: את תחושת האחריות המשותפת. כי הילדים האלה הם של שנינו! איני יודע מה יגידו עלי ילדי בעוד שנים על ספת הפסיכולוג, אבל אני יודע שאני אוכל להגיד לעצמי שהשתדלתי.

היה לי חשוב לספר לכן משהו על  ילדותי (שמן הסתם יש קשות ממנה), ומשהו מסיפור אבהותי (שהוא רחוק מלהיות מושלם), על מנת לתת לכן הצצה למקום שממנו אני בא אל הדיון הזה, כי נדמה לי שכולנו כאן באים אליו ממקום מאד אישי ונוגע ואני סבור שחשוב להבין ולהרגיש את המקום הזה. מהמקום הזה שלי אני רוצה להתייחס לחוק חזקת הגיל הרך, אבל גם לומר כמה מילים בהקשר חברתי מעט יותר כולל. בשבועות האחרונים קראתי ושמעתי לא מעט מטיעוניהן ונימוקיהן של חברות שונות בקואליציה הפועלת כנגד שינוי החוק. אני מוכרח לומר שמצאתי את עצמי מסכים ומזדהה עם רבים מהטיעונים: גם אני לא רוצה משפטיזציה מיותרת של הליכי הגירושין שתפגע קשות בילדים, גם אני מתנגד לנסיונות סחיטה למיניהם ושימוש בילדים ככלי להשגת הטבות כלכליות שונות, וגם אני חרד מכך שנשים רבות עלולות להיפגע כלכלית ונפשית ממאבקים משפטיים ארוכים: הרי הנשים האלה הן האמהות של ילדינו! הנשים האלה היו בנות זוגנו תקופה ארוכה, ואולי יהיו בנות זוגם של אחרים בעתיד. הנשים האלה הן בנות אדם שוות ערך אנושי לי ולכל גבר אחר. זכותן לחיות ברווחה נפשית ולהתקיים בכבוד אינה נופלת במאום מזכותי ומזכותם של גברים אחרים! ודווקא בגלל שאני מזדהה כל כך עם הצורך להגן על הילדים ועל אותן נשים מוחלשות, שמתקשות לעמוד מול גברים חזקים כלכלית וחברתית, אני מרגיש שאני נקרע מבפנים. כי בד בבד עם התחושות האלו גואה בקרבי גם זעקת האבא. הזעקה הזאת עולה כי חזקת הגיל הרך אינה סתם סעיף נוסף בספר החוקים. החוק הזה הוא גם הצהרה חברתית הנושאת בחובה מסר חזק שמרחף מעל כל הדיון שלנו כאן היום. המסר שמשודר אלי מהחוק הזה הוא שאבהותי לילדי חשובה פחות מאימהותה של רעייתי. המסר הזה הוא מסר קשה עבורי לא רק בגלל שאני אוהב את ילדי ורוצה לגדל אותם, ולא רק בגלל שכל חיי אני משתדל לדבוק בשותפות הגורל והאחריות שבתוך התא המשפחתי שלנו, אלא גם בגלל שבמקביל למסר הזה אני – וגברים אחרים –  מקבלים כבר שנים לא מעטות מהנשים שלצידנו ומסביבנו מסרים כמעט הפוכים, אשר קוראים לנו להיות אבות טובים יותר, לקחת אחריות מלאה על אבהותנו, ולא רק על הקריירות שלנו, להיות שותפי אמת לנשותינו בגידול הילדים. את הסתירה הזאת קשה לי ליישב ואני חושב שלא ניתן – ואסור –  להתעלם מהמסר החברתי החזק הזה שהחוק נושא עימו לכלל הנשים והגברים בארץ.

אני מניח שמייד יהיה מי שיקפוץ ויאמר: "טוב, אבל אתה שונה. אתה באמת לקחת אחריות על גידול ילדיך מתחילת הדרך, אבל רוב הגברים אינם כמוך". נכון, רוב הגברים (אולי) עדיין אינם כמוני, והמצב הקיים כיום באמת מחייב את כולנו לחשוב איך לא מענישים את האם פעמיים: פעם אחת כנושאת העיקרית בעול גידול הילדים בזמן הנישואין, ופעם נוספת בלקיחת הילדים ממנה אחרי הגירושין. אבל אני בכל זאת רוצה להתווכח קצת עם הטיעון הזה. ראשית, איני בטוח שהמיעוט שאני נמצא בתוכו היום כל כך קטן. השינוי כבר כאן, ויהיה חבל מאד אם נפספס אותו. לפני 10 שנים, כשהייתי הולך עם אחד מילדי לקופת חולים, או כשהייתי מחכה להם מחוץ לגן בשעה אחת בצהריים, הייתי שם כמעט הגבר היחיד. ואילו היום, אני רואה סביבי במקומות האלה גברים רבים שאינם מתביישים באבהותם, וגם לא בגילויי הרוך שהם מרעיפים על ילדיהם קבל עם ועולם. שנית, כאשר אליס מילר הגישה לפני יותר מ- 10 שנים את הבג"ץ המפורסם שלה שבו תבעה לאפשר לה להצטרף לקורס טייס בחיל האוויר, היתה אחת מהטענות שהושמעה נגדה שלא יתכן לשנות את כל מערך האימונים ולספק למילר מגורים ומקלחות נפרדים רק בגלל שהיא, ואולי עוד קומץ "משוגעות", החליטו פתאום ללכת לקורס טיס. והנה בא בג"ץ וקבע שעובדת היותה בודדה אינה סיבה למנוע מנשים את זכותן הבסיסית לשוויון הזדמנויות. וגם אני הייתי רוצה היום להניף את הדגל הזה: בואו נשים את ביצת האבהות באינקובטור, ולא נחכה עד שתהיה לנו תרנגולת מן המוכן. ובהערה קטנה אומר עוד משהו: התביעה לקבוע את נקודת ההתייחסות שלנו לנושא ההורות והמשמורת לפני קו הגירושין היא תביעה צודקת מבחינה חברתית, אבל גם תביעה שחוסמת שינוי. לעתים דווקא משבר מביא את האדם לחשיבה מחודשת, לשינוי דרך, לחיבור מחודש לרגשותיו, ולעתים דווקא לאחר הגירושין מגלים גברים את אבהותם מחדש, ויש מקום לחשוב כיצד מאפשרים להם זאת.

ואחרי שאמרתי כל זאת, אם הייתם שואלים אותי ב"סיון בתי הקטנה", מה היית עושה במצב של גירושין שבו אתה ורעייתך לא מצליחים להגיע להסכמה על משמורת משותפת, אני משער שגם אני הייתי מסכים שרעייתי תקבל משמורת על ילדי, כי גם בתוכי טבועה בחוזקה התפיסה שהאם חשובה יותר לילדיה מהאב. תחושתי היא שהתפיסה הזאת היא העומדת בבסיס תביעתן של נשים רבות למנוע את שינוי החוק, אך משום מה היא אינה נאמרת בגלוי ובאומץ. אולי הסיבה לטשטוש הזה היא הסתירה הקיימת בין אמירה שכזו, לבין הקריאה המתמשכת לגברים לממש את אבהותם במלואה. אני קורא לכולנו להתמודד עם המשמעויות של התפיסה הזאת, לשים אותה על השולחן ולבחון את תקפותה: האם באמת יש הבדל בין הורות של גבר להורות של אשה לאחר סיום תקופת ההנקה, או לאחר שהילד הופך מתינוק לפעוט? ונדמה לי שבכך לא ירדנו עדיין למלוא עומקה ומורכבותה של הבעיה, כי כאשר אני קורא את הטיעונים ההגיוניים והסדורים להתנגדות לחוק, אני גם שומע לצידם קול עמום, אך חזק, שבוקע מרובד עמוק הרבה יותר: קול הרחם. קול הרחם הוא קול שזועק ממעמקי נפשן של  נשים, כי הוא קול שמחפש את זהותו. מזה אלפי שנים היתה האימהות אחד המרכיבים החשובים ביותר, ואולי המרכיב העיקרי, של הגדרת הזהות הנשית. ואילו היום נמצא מיתוס האימהות ומשמעויותיו החברתיות והפסיכולוגיות בליבו של השיח הפמיניסטי. לא במקרה נכתב בהזמנה לכנס הזה ששני הדוברים הראשונים יהיו: "רחל – אמא, ואביב יהלום – יו"ר משותף של התנועה לגבריות חדשה". כי להיות אמא זו זהות נשית שנתפסת כעומדת כמעט בפני עצמה, וההיפך – לא בטוח… נדמה לי, שהמטען הרגשי העמוק שמביאות איתן הנשים למאבק הזה מהווה, במודע או שלא במודע, חלק מהדיון על הזהות הנשית: כי ביטול ההכרה האוטומטית, הקדמונית, בזכותה של האשה לממש את אימהותה על ילדיה הרכים כמוהו כאובדן מרכיב בסיסי ומהותי בהגדרתה. כאשר הדבר נעשה בשעה שהאשה מאבדת מרכיב אחר בזהותה – את היותה בת זוג – הדבר קשה וכואב שבעתיים…

ואני שואל: למה אנחנו לא מדברים על זה? במכתב של קואליצית הארגונים למען אמהות וילדים אל משרד המשפטים מצאתי את הנושא מובלע בסעיף ז', לאמור: "בביטול החוק קיים חשש מפני פגיעה בזכותן של נשים לאימהות, זכות הנתפסת כמרכזית בהגדרתן העצמית של נשים רבות בישראל ובמיקומן החברתי". ניסוח זה מקפל בתוכו את כל הקושי, מכיוון שהוא מנסה לכרוך יחדיו שני מרכיבים אשר לכאורה עומדים בסתירה זה לזה: הגדרה עצמית ומיקום חברתי. הרי רעיונות השינוי החברתי שאותם מנסה להגשים המהפיכה הפמיניסטית מדברים בדיוק על הצורך להעצים נשים על ידי הרחבת גבולות ההגדרה העצמית שלהן, כך שלא ייראו את עצמן רק כאימהות ועקרות בית, וזאת במטרה מוצהרת לשפר את מיקומן החברתי!
אני סבור, שכדאי לנו, נשים וגברים כאחד, לשים את הנושא הזה על השולחן לדיון גלוי, אמיץ וכואב, שייגע בתפיסת הזהות של נשים ובמשמעותה של האימהות עבורן, אך גם יצור דיאלוג עם גברים במטרה לברר איתם מהי משמעותה של אבהות עבורם כיום. במקביל, תידון השאלה מהי טובת הילד מבחינת נוכחותם של שני ההורים.
אני סבור, שכדאי לנסות להפריד בין הדיון החשוב הזה בסוגיית ההורות לבין הדיון החשוב לא פחות בשאלה כיצד יוצרים מנגנונים חברתיים וחוקתיים שיגנו על נשים מוחלשות בעת גירושין, וכיצד מונעים את השימוש בילדים ככלי במאבקים כלכליים.
אני סבור, שיש מקום וצורך להימנע מהיתקעות בשאלת חזקת הגיל הרך – כן או לא, ולבחון בהקשר זה רעיונות יצירתיים נוספים, כגון: חיוב ההורים בתהליכי גישור ו/או בקבלת הדרכה כלשהי בנושא ההורות לפני ואחרי הגירושין; בדיקת האפשרות להחלפת מושג המשמורת במושג של "הורה עיקרי"; חיוב בן הזוג שמשכורתו גבוהה יותר בהפקדת סכום כסף לכיסוי הוצאות המשפט של בן/בת זוגו במקרה של תביעת משמורת על הילדים; ורעיונות נוספים שמן הסתם יכולים לעלות.

במקביל, אני סבור שיש לקיים בחינה רצינית של האפשרות להוריד את גיל מתן המשמורת האוטומטית לאם לגיל רך יותר, למשל שנתיים או שלוש, ולחשוב על פתרונות עבור אותם אבות שמגלים מעורבות אמיתית בגידול ילדיהם ורצון כן להישאר במקום הזה. לסיום, אני רוצה לומר משהו על הפחד. כשהתכוננתי לכנס הזה, חשתי איך הפחד מפני הופעה בפרלמנט הנשים, מפני עמידה על הבמה אל מול קהל אחר, שונה, גורם לי להקצין עמדות, מעלה בי את סף התוקפנות, ויוצר סביבי חומה של קשיחות וחוסר רצון להתפשר. היה לי קשה מאד להלחם בתחושה הזאת, ואיני יודע אם הצלחתי. נדמה לי שמה שקורה סביב נושא חזקת הגיל הרך בשבועות ובחודשים האחרונים הוא מאבק בין אנשים מפוחדים עד אימה: בין נשים שחרדות לגורלן ובין גברים שמרגישים שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם. החופש מהפחד לא יושג על ידי צעקות ותוקפנות, ובודאי שלא על ידי ביטויי שנאה כלפי  המין השני. הוא יושג רק על ידי דיאלוג כן, ישיר ואמפטי, דיאלוג שיאפשר לכולנו לראות שכולנו הורים, כולנו ילדים, וכולנו בני ובנות אדם וחוה. התנועה לגבריות חדשה, ואני בתוכה, מוכנה ליטול חלק בדיאלוג הזה.

אביב יהלום הוא יו"ר משותף של "התנועה לגבריות חדשה" (ביחד עם רקפת גינסברג)