ברצוני להביא את הסיפור האישי שלי כדוגמא לסיפורן של נשים רבות אחרות. היעדר יום לימודים ארוך, מהווה לעיתים קרובות חסם בדרכן של אמהות עובדות לממש קריירה. בגיל 29 מצאתי את עצמי, כאם גרושה לשני ילדים בני 6 ושנתיים. מתמרנת כלוליינית. בית הספר הסתיים בין השעות 12.00 ל-13.00. הגן הסתיים בשעה 13.00. עלי, כמפרנסת יחידה הייתה האחריות לעבוד במשרה מלאה. תמיד בשעות הצוהריים, הייתי מקבלת מעין "מיגרנה" ומתחילה לדאוג מי יוציא את הילד מהגן ואת הילדה מבית הספר. הייתי צריכה לסמוך על חסדי קרובים, שכנים וכיו'ב. העלויות של המטפלת, בנוסף לעלות הגן, הייתה גבוהה יותר משכרי. לכן, כאשר קיבלתי הצעות עבודה, בשנים האלה, במקומות מרוחקים ממקום מגורי, שנדרשו שעות נסיעה אליהם, סירבתי. הקושי להתמודד עם המשרה הנוספת של הוצאת הילדים והטיפול בהם מנעו ממני לקבל משרות אטרקטיביות. וכך בשנים הרבות והמשמעותיות האלה מנעתי מעצמי קידום מקצועי.
זהו סיפורן של מרבית הנשים שבשל היעדר יום חינוך ארוך מעדיפות לעבוד בקרבת הבית, ובמשרה חלקית, עד שהילדים יגדלו. הן מוותרות על התפתחות מקצועית של ממש. אני מאמינה שבעתיד, עם יישום מסקנות דו"ח דוברת, נשים יוכלו לממש את עצמן במישור המקצועי. כל אם שתדע שילדיה נמצאים במסגרת תוכל להתפנות ולהשקיע את כל מאמציה בעבודתה המקצועית וכך להתקדם.
