במשרד החינוך רוצים שמורה תהיה אישיות אוטונומית, מודעת לעוצמותיה, תציב לעצמה יעדים. אך בו בזמן המערכת משדרת למורה מסר הפוך: אנחנו שיושבים במגדלי-השן יודעים טוב יותר ונגיד לך מה תלמדי ואיך. אנחנו גם נעריך אותך. כך הורידו את המורות לרמה הכי נמוכה. החלטנו לנתב את המורות להצעת יוזמות חינוכיות. שהרי מורה יוזמת תהיה מורה טובה יותר, מחוברת יותר לעוצמותיה. טיפחנו סביבה מעודדת יזמות.
אם אנחנו רוצים מורות חושבות, שהן מנהיגות קהילת לומדים, הרי שעלינו להתייחס אליהן כך.

כשעליתי לארץ ב-1973 כנערה, שיכנו אותנו בבת-ים. בימי שישי הנוער בעיקר ישב על הברזלים ולא היה לנו מה לעשות. החלטתי להקים ארגון שמארגן לנוער ערבי-שישי עם תוכן. הייתי תלמידת כיתה י’. ניגשתי למנהל מחלקת תרבות בעירייה. פרסתי את תכניתי וביקשתי מקום לקיום המפגשים ופרסום על לוחות המודעות העירוניים וקיבלתי. אחת לשבועיים, התקיים ערב כזה, הצגנו תערוכת בולים, תערוכת ציורים וכו’, אחריו הייתה הקצאה, סרט וכו’ ואח"כ מסיבה. כיבוד הבאנו מהבית.

30 שנה אחרי – אני מנהלת אגף החינוך בקצרין. איך משנים את המצב? את הדימוי של מורה בעיני עצמה? איך היא תהפוך בעיני עצמה למנהיגה של קהילה? (שהרי הילדים והוריהם הם קהילה). במשרד החינוך רוצים שמורה תהיה אישיות אוטונומית, מודעת לתגובתיות שלה, לעוצמותיה, להודות בטעות, להציב גבולות, להציב לעצמה יעדים, לתת לעצמה דין וחשבון. אך בו זמנית, המערכת משדרת למורה מסר הפוך: אנחנו שיושבים במגדלי-השן יודעים טוב יותר ונגיד לך מה תלמדי ואיך. אנחנו גם נעריך אותך. כך הורידו את המורות לרמה הכי נמוכה. החלטנו לנתב את המורות להצעת יוזמות חינוכיות. שהרי מורה יוזמת תהיה מורה טובה יותר. היא תהיה מחוברת יותר לכוחותיה, שהרי תזוהה עם תחום היזמות שלה ויצפו ממנה. טיפחנו סביבה מעודדת יזמות. בתחילה נשמעו כל מיני סטריאוטיפים: "לא כדאי להתבלט"; "אני לא שפוטה של אף אחד"; "לא רוצה להיות מזוהה עם המערכת"; אני עושה את העבודה מבלי שיתמרצו אותי"; "אגיש משהו קטן – כי חשוב לי להיות בסדר"; "אגיש רק אם מישהו יעזור לי לכתוב את הבקשה".

בכל זאת יצאנו לדרך. בשנה הראשונה הוגשו 7 יוזמות. בשנה השניה – היו 12 יוזמות. בשנה השלישית – המספר עלה ל-15, כולל יוזמות מבי"ס ממלכתי-דתי, שקודם לבן הסתייג בתוקף מהמהלך. בשנה הרביעית הגענו ל-25 יוזמות חינוכיות. כל יוזמה מוגשת לאישור מראש. בשלב ההגשה, המורה מתארת את היוזמה ובסוף השנה עליה לתאר מה קרה ולמה.

דוגמאות ליוזמות: לימוד מתמטיקה באמצעות בישול; יוזמת אב בית של בי"ס – ייצור שולחנות-עץ בנגרות עם נערי ביה"ס; ליגת כדורשת של בנות מבני-עקיבא; קבוצת כדורשת של בנות מ"ברנקו וייס", בי"ס לתלמידים על סף נשירה מהמערכת.

ישנה אמרה שהתחנכנו עליה "כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו"[1]. ואנו מפרשים אותה ברוח של… הנה אנחנו (המושיעים) הולכים להציל מישהו אחר (דמיינו את האדם אחוז מוטיבציה ועזוז המחפש להתנפל על איזה "מטופל"… "נו, איפה, איפה הנפש הזו שאני הולך להציל?"), כאשר בעצם, העניין הוא שכל אחד הוא הנפש האחת שעליו להציל, את נפשו שלו, ובעניין הדגש המגדרי: את נפשה שלה עצמה. אנחנו רוצים לראות מורה שהיא אדם אוטונומי. דהיינו, אישה המציבה לעצמה יעדים, מגבשת לה סולם ערכים, מודעת לחולשותיה, ערה לתגובתיות של עצמה, מפתחת ומייצרת לעצמה כלים כשרים, הגונים, מקצועיים לנתב את דרכה. אנחנו רוצים לראות בית ספר שיש בו אווירה כזו שכל אחד מפתח את הערכים שחיים בו וכך נוצר הכוון הכללי, ואולי אפילו הפלורליסטי, במובן שאנשים שונים מובילים סט ערכים על פי חייהם והילד סופג את הסינתיזה של כל הערכים הנספגים. מכאן גם שהמילה "מחנכת" היא בעייתית, מאחר שהיא יוצרת התמקדות במי שאנו אמורים לחנך במקום ליצור את המיקוד בעובדה שהמחנכת כמו כל אדם בעמדה ניהולית, בעבודה עם בני אדם אחרים, אמורה קודם כל לעבוד על עצמה. הרצון שלנו, כמו בכל ארגון מתקדם המושתת על עוצמת אנשיו, הוא ליראות קבוצת אנשים שעובדים על עצמם, אשר ביחד בונים מקום, בונים תהליך, בונים ארגון ומטפחים אווירה. אלא שעלינו לשים לב למצב האבסורד: איננו יכולים להחזיר את הגאווה המקצועית של המורה בעוד אנו ממשיכים להגיד לה מה לעשות וממשיכים לחשוב בשבילה מה טוב. אנחנו – האנשים החכמים, יושבים באקדמיה או במשרד החינוך או במשרדי ייעוץ או עושים עסקים – כותבים תוכניות עבורך בשטח, שאת המבצעת שלהן, את המורה, המוציאה לפועל שלהן. אנחנו, האנשים החכמים בראמ"ה, נחליט איך נעריך אותך, איך המנהל יעריך אותך, איך נעריך את הישגי התלמידים. דהיינו, את, המורה בכיתה, פועלת בפס הייצור התעשייתי של החברה. אנחנו דורשים ומצפים ממך להיות אדם אוטונומי אך מתייחסים אליך כאל אדם תלוי לחלוטין. כאל פקידה שמקבלת הנחיות מה, איך ומתי עושים. עלינו להבין שכאשר רוצים לשים מישהו במרכז צריך לתת לו את האוטונומיה לפעול בתוך מרחב עצמאי. אלה אמנם מילים גדולות אבל הן אומרות דברים מעשיים. למשל, האם יש למורה תקציב להחליט איזה פעולות הוא יבצע במהלך השנה? האם יחליט המחנך איזה אנשי מקצוע יפגשו את הילדים, מתי, באיזה נושאים?

כלומר, אפשר לשים כותרות שונות "המורה במרכז" או ה"אדם במרכז" אבל אם אין ביטוי קונקרטי לאוטונומיה של המורה, מה שווה להגיד לו/ה ששמים אותו/ה במרכז?

בנוסף, אם העושים במלאכה אינם מחוברים לתכנים מתוך אמונה ומחויבות, אז שום תכנית לא תצליח לאורך זמן. פשוט, לא תהיה המוטיבציה או האנרגיה על מנת להתגבר על המחסומים שבדרך, שתמיד יהיו, בדמות הורה צועק, מפקח שמרן או חוזר מנכ"ל. איננו רוצים לדלג על המורים כדי להגיע אל הילדים. קצרין ישבה לפני ארבע שנים וגיבשה את החזון החינוכי שלה "מתווה שבע האבנים" – האבן השנייה מתוך השבע: אבן היוזמה. ישבה ועדה נרחבת של אנשי ציבור, קהילה, מורות, מנהלים, אנשי רשות, הורים והחליטה שהבוגר של מערכת החינוך במאה ה-21 מוטב יהיה פרו-אקטיבי ולא רה-אקטיבי, שיהיו לו הכלים והאנרגיה ליצור, לעשות יש מאין. לא לחכות שיעשו לו. לא להגיב לאג’נדה של מישהו אחר. אלא לחשוב חיובית, לתכנן, לחלום ולהגשים. כדי שהבוגר יהיה כזה המורה צריכה להיות כזו. אם אנחנו רוצים מורות חושבות, שהן מנהיגות קהילת לומדים, הרי שעלינו להתייחס אליהן כך. בפאנל תוצג בקצרה תכנית היוזמות החינוכיות של קצרין תוך מתן דוגמאות אחדות, בפרספקטיבה של ארבע שנות יישום.

לסיום מוגשת בקריצה הצעה לאמרות חדשות (ריפריימינג של אימרות קיימות) ברוח היזמות החינוכית:

• מאחורי כל אישה מנהיגה ישנו גבר בעל חירות פנימית.
• אתה יפה כשאתה בוכה.
• לא על הפוטושופ תחיה המנהיגה.
• גבר הוא מי ששולט ביצריו.
• מאחורי כל שינוי ישנה אישה שיודעת מה היא רוצה.
• יזמית חינוכית משמע מנהיגה חברתית.

[1] במסכת סנהדרין מאת הרמב"ם הפסוק הוא: "כל המאבד נפש אחת, מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת, מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא".

עדית קמחי היא מנהלת אגף חינוך וחברה במועצה המקומית קצרין