לזכרה של ד"ר נעמי נבו (1924-2015)
(תקציר מתוך ויקיפדיה)
נעמי נבו נולדה בלונדון לבלה ושמואל בן נון. היא למדה באנגליה וקיבלה תואר אקדמי בסוציולוגיה מבית הספר לכלכלה בלונדון. נעמי עלתה לישראל בשנת 1946 לקיבוץ רמת יוחנן. ב-1947 עברה לירושלים ובמאי 1948 התחתנה עם יוסף נבו(ראש עיריית הרצליה בשנים 1969–1983). באותה תקופה היא שירתה בשירות הידיעות של "ההגנה" (ש"י) בתפקיד בקונסוליה הבריטית. במסגרת עבודתה הצליחה להעביר ל"הגנה" מידע רב ובראשו את הידיעה על המועד המדויק של עזיבת הבריטים את ארץ ישראל.
בתחילת שנות ה-50 החלה נעמי נבו לעבוד כאנתרופולוגית וסוציולוגית במחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית. מ – 1959עד 1961, היא עבדה בחבל הנגב במושבי עולים מארצות האסלאם. במהלך עבודתה עקבה וסייעה בקליטתם והתפתחותם של עולים ביישובים: שקמה, רמת רזיאל, אדרת, כוכב, נווה יחייא ועוד. מ- 1961עד 1964 עבדה כסוציולוגית של חבל ההר בירושלים. מ- 1964עד 1965 עבדה במדור הקליטה במחלקה להתיישבות. מ- 1965עד 1970 עבדה במרכז לחקר ההתיישבות הכפרית והעירונית, ברחובות. מ -1970עד 1985 הייתה סוציולוגית באגף לתכנון אזורי כולל במחלקה להתיישבות. במסגרת תפקידה האחרון הייתה אחראית מטעם הסוכנות להקמתו של היישוב "הר גיבורים", לימים גן נר.
בשנת 1970 החלה נעמי להכין את עבודת הדוקטורט שלה בנושא "שינוי חברתי במושב ותיק – נהלל". במהלך הכנת הדוקטורט שהתה באוניברסיטת מנצ'סטר באנגליה והמשיכה וסיימה באוניברסיטת תל אביב בהנחייתו של פרופ' עמנואל מרקס. במהלך הכנתו גם לימדה והרצתה בנושא סוציולוגיה כפרית בבית ספר לעבודה סוציאלית של אוניברסיטת חיפה. את תואר הדוקטור קיבלה בשנת 1979. ב-1988 הייתה נעמי נבו שותפה להקמת שדולת הנשים בישראל. במהלך השנים הייתה חברת ההנהלה ושימשה אף כסגנית וממלאת מקום יושבת הראש פרופ' אליס שלוי.
בג"ץ ד"ר נעמי נבו נגד בית הדין הארצי לעבודה
בשנת 1984 התבקשה ד"ר נעמי נבו לצאת לפנסיה מעבודתה בסוכנות היהודית, על פי החוק התקף באותה עת (בגיל פרישה 60 לנשים ו-65 לגברים). נבו פנתה בתביעה לבית הדין האזורי לעבודה ואחר כך לבית הדין הארצי לעבודה לאפשר לה להמשיך בעבודתה עד גיל 65. בדצמבר 1986 דחה בית הדין הארצי לעבודה את בקשתה. בעקבות זאת עתרה לבג"ץ נגד בית הדין הארצי לעבודה, באמצעות עורכי הדין פרופ' פרנסיס רדאי ועו"ד אביגדור פלדמן, בבקשה לקבוע גיל פרישה אחיד לנשים ולגברים. ב-1990 פסק בג"ץ (בראשות השופט גבריאל בך, והשופטים שושנה נתניהו וחנוך אריאל)) שגיל הפרישה השונה יבוטל. עוד לפני פסיקת בג"ץ, אך בעקבות מאבקה של נבו, נחקק חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד, התשמ"ז-1987, שקבע כי עובדת אשר בהסדרה קיבוצית נקבע לה גיל פרישה נמוך מזה שנקבע לגבר עובד, רשאית לפרוש בכל גיל שבין גיל הפרישה שנקבע לעובדת וגיל הפרישה שנקבע לעובד.
במוזיאון בית המשפט העליון, ישנו חלון תצוגה קבוע עם סיפור תביעתה לבג"ץ וההישג המשפטי שבעטיו.
הצלחת המאבק האישי של ד"ר נעמי נבו למען גיל פרישה גמיש | פרופ' פרנסיס רדאי
השופטים בבתי הדין לעבודה הראו בהערותיהם שהם הפנימו את הסטריאוטיפים לגבי נשים בכלל ונשים מבוגרות בפרט.
בשנת 1982 התחלתי במאבק בבתי הדין לעבודה לפסול את ההפליה בגיל הפרישה של נשים. את התביעה הראשונה הגשתי בשם שתי פרופסוריות בבית החולים "הדסה", תרצה כהן ואליין ברמן. אחרי מאבק של שנתיים בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים התברר, מהחלטות ביניים של השופט גוטמן, שאין בדעתו להיענות לתביעה. הפעלתי לחץ על נשיאת "הדסה" בניו יורק (שעד אז לא היתה מעונינת לשמוע את טענות הפרופסוריות) באמצעות בטי פרידן וליז הולצמן והתוצאה היתה הסכם פרישה חדש המכיל שוויון בגיל פרישה, שהוכתב מניו יורק.
בשנת 1984, פניתי לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, בשמה של ד"ר נעמי נבו, בתביעה נגד הסוכנות היהודית. התביעה נדחתה על ידי השופטת עדנה גבריאלי, מהטעם שאין בית הדין לעבודה המקום המתאים לחולל מהפכות. בערעור לבית הדין הארצי, קבע השופט גולדברג: "אין השעה בשלה לשוויון בגיל פרישה". קביעה זו דרבנה פעילות של נשים, ביניהן חברות כנסת, היועצת למעמד האשה ומשפטניות במשרד המשפטים, שהצליחו לנסח חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד. אולם, החוק לא חל רטרואקטיבית על נעמי נבו ולכן פניתי לבג"צ בעתירה נגד פסיקתו של בית הדין הארצי. ביקשתי מהאגודה לזכויות האזרח להצטרף לעתירה, היות וזו היתה העתירה הראשונה לבג"צ בעניין הפליה נגד נשים בתחום הכלכלי. בשנת 1990, נתן השופט בך, בהסכמת השופטת נתניהו והשופט אריאל, פסק דין תקדימי בו הוא התריע נגד סטריאוטיפים ודעות קדומות. הוא קבע שבמקרה של הבחנה בין קבוצות, על בתי המשפט לבחון בשבע עיניים האם אין הפליה. המאבק המשפטי הארוך בעניין גיל הפרישה מדגים ומסמל את המכשולים שעמדו ועדיין עומדים בדרכנו במאבק החברתי לשוויון. להמשך קריאה >>
מושב 76: האם הפרישה הורגת?
תקציר ההרצאות במושב
המושב ה-76 של פרלמנט נשים התקיים ב-28 במאי 2013 ברמת גן, בשיתוף עם גב' בריל ברגמן, יועצת ראש העיר לקידום נשים. אביהוא בן משה, סגן ראש העיר בירך את משתתפות הכנס, שהתקיים בבית דורון. פרופ' רות בן-ישראל ז"ל נשאה הרצאת פתיחה על הנושא "מחובת פרישה לפרישה תפקודית" ובה פרשה את משנתה באשר לצורך לביטול חובת הפרישה ומעבר לפרישה הקשורה לרמת התפקוד של העובד.ת.
את הדיון על חוק חובת הפרישה הנחתה העיתונאית בילי מוסקונה לרמן. פרופ' יפה ברלוביץ, חוקרת ספרות, הציגה זווית אישית בנושא. היא תיארה את חווית ההשפלה שלה מהפרישה מהמערכת האקדמית, בעוד שהיא ממשיכה לצבור ידע, להתפתח ולתרום בתחום התמחותה. עירית זהבי, יועצת תנאי עבודה ופרישה עמדה על כך שחוק חובת הפרישה הקיים אינו מתאים לזמננו ויש לבטלו. ד"ר לינדה עפרוני, כלכלנית ומשפטנית, עמדה על אי השוויון בהתנהלותו של האוצר בנושאים הקשורים לפנסיה ולפרישת נשים משוק העבודה. גילה קליין, יו"ר סיעת נח"ל בהסתדרות המורים תיארה את קשייהן של המורות הפורשות לאור הכוונה להעלות את גיל הפרישה לנשים. שיר-אל נקדימון, חברת הנהלת שדולת הנשים, עמדה על ההיבט הגילני בבסיס חוק חובת הפרישה.
במהלך הכנס הדגימה גלית ליס, הכוריאוגרפית, את עבודתה "גילה – בתנועה ואמנות הבמה לנשים בגיל הבוגר", באמצעות מופע קצר של חמש נשים המשתתפות בסטודיו שלה.
בדברי הפתיחה לדיון אמרה פרופ' אסתר הרצוג, יו"ר פרלמנט נשים: "בעבודתו האנתרופולוגית מבחין פרופ' חיים חזן בין "מוות חברתי" ל"מוות ביולוגי", המתרחשים באופנים ובזמנים שונים בתרבויות שונות. נראה כי בחברה הישראלית הפרישה מייצגת את המוות החברתי המתרחש שנים רבות לפני המוות הביולוגי שלנו. במובן הזה לפחות, הפרישה הורגת. נושא הדיון היום נוגע בי באופן אישי יותר מכל דיון אחר שקיים פרלמנט נשים: חובת הפרישה. בסוף שנת הלימודים הנוכחית, כשימלאו לי 67, אני נכפית לפרוש מהוראה. ובשנה האחרונה הולכות וגוברות בי תחושות התסכול מחד והכעס מאידך ותחושות אלו דוחפות אותי לצאת למאבק: נגד העלבון, נגד ההשפלה, נגד האפליה. אני שואלת: במה אהיה פחות טובה בשנה הבאה ממה שאני היום? היום אני נמצאת בפסגת הישגי המקצועיים, כוחי במוחי. מתוך התסכול הבנתי על בשרי את משמעות האמירה הפמיניסטית "האישי הוא הפוליטי", ומתוך הכעס למדתי שאת הביטול של החוק המפלה בארה"ב השיגו הפנתרים האפורים במאבק ממושך, ואני רוצה להיות חלק מהפנתרות האפורות פה בישראל, שיביאו לביטול חובת הפרישה המבזה ומפלה אצלנו".
תכני ההרצאות
מחובת פרישה לפרישה תפקודית | פרופ' רות בן-ישראל
ההשפלה שבפרישה | פרופ' יפה ברלוביץ
חובת הפרישה: חוק ארכאי מעבר למגדר | עירית זהבי
איפה השוויון? האוצר והעלאת גיל פרישה לנשים | ד"ר לינדה עפרוני
