הענקת מתנות נמצאת בכל מקום: באוויר שאנו נושמים, בריח הפרחים, המורה המחייכת אל התלמיד וגם זו המדריכה אותו מה לא ראוי, החברה התומכת בי ברגעי משבר או גוערת בי על שטות שעשיתי, וגם הידע האצור והנגיש לכל בוויקיפדיה. התפוצה העצומה של הענקת מתנות מעידה שהיא מהווה חלק משמעותי באינטראקציות האנושיות שלנו והיא חלק בלתי נפרד מהקהילות שתומכות בנו ועושות אותנו למה שאנו. הענקת מתנות היא בעצם עניין נורמטיבי לחלוטין, המחזיק בנו יחד, המאפשר ומשמר יחסים – והיא שונה לגמרי מהתפיסה המכאניסטית והרציונאלית של עצמנו, זו המצמצמת את עצמנו למי שעוסקים כל העת בחשבונאות של אינטרסים.
וכמו שאני מדברת כאן היום בגלל מתנותיהם של רבים, כך אני חולמת להעניק, במגבלות היכולות שלי, את המתנות הלאה, לנשים ולגברים אחרים, לדורות אחרים, ולהיות חלק ממחזוריות של מתנות, לא מעגלים סגורים אלא תנועה ספיראלית וחופשית, בלתי ידועה מראש.
כשרצה יעקב אבינו לשבור את החומה שבנה מול אחיו עשיו לאחר שגנב לו את הבכורה – הציע לו מתנות: "וישא יעקב עיניו וירא והנה עשו בא, ועמו ארבע מאות איש….וישתחוו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו. וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו ויבכו" יעקב רצה לתת לעשו את כל מחנה הבהמות שלו כדי לפייסו. "ויאמר למצוא חן בעיני אדני. ויאמר עשו: יש לי רב, אחי, יהי לך אשר לך". כך, הנה הענקת מתנות מובילה לפיוס ולשלום בין אחים, אולי אפילו משקפת לקיחת אחריות לעוול.
הענקת מתנות היא חלק בלתי נפרד מהעולם הפמיניסטי שלי: כל פעולה פמיניסטית, כל פעולה לתיקון עולם – היא חלק ממחזוריות המתנות. לדאבוני, לא תמיד אני יודעת להעניק מתנות: לפעמים אני בונה או משמרת מחיצות – ביודעין או בלי משים. בעצם, העולם הפמיניסטי שלנו בנוי גם מהרבה מחיצות, אולי נכון אפילו לומר חילוקי דעות עמוקים, שסעים וקונפליקטים. אין זה בהכרח דבר רע: כדי לתת ביטוי לחוויות הייחודיות שלי, למיקומי ביחסי הכוח החברתיים, לפוליטיקה של מצבי האישי, אני זקוקה להתכנסות יחד עם נשים שחוויותיהן דומות לשלי. הפוליטיקה והתיאוריה הפמיניסטית רק מתעשרת מכך ומתקדמת צעד אחד נוסף. אך יחד עם רוח הזמן הפוסט מודרניסטית ובמיוחד הכלכלה הניאו-ליברלית, הדוחפת למיגזור החברה, התכנסות זו גם הופכת אותנו לרשת של קבוצות אינטרס צרות. כל קבוצה עוסקת בנושא שמעניין אותה ופועלת בצד, לא עם, הקבוצה שלידה. קואליציות, שלא לדבר על בריתות, הן עניין יוצא דופן. אנו במידה רבה מגדירות את עצמנו לא רק דרך תחומי העניין שלנו אלא גם דרך ההפרדה בינינו לבין אחרות. חשוב לנו הייחוד שלנו אולי יותר מאשר הדיבור מעבר לקווי הגבול. למרות שאנו מדברות הרבה על שלום, סובלנות , חמלה, דאגה, אהבה, אנו מייצרות בייננו הפרדות והבחנות ומגזרים.
המחיצות הללו הטרידו אותנו, הפעילות הפמיניסטיות, מזה שנים. לפני כעשרים שנה, עיצבנו ביוזמת הפמיניסטיות המזרחיות את מדיניות הרבעים, שהיא בעצם שיטה לייצוג סימטרי של זהויות שונות. שיטת הייצוג הסימטרי נראית על פניה כעניין טכני. אבל היא צמחה בראש ובראשונה מן הרצון להציע חזון פמיניסטי שיאפשר חצית גבולות ויצירת חיבורים חדשים. שיטה אחרת מציעה קציעה עלון. כמי שעוסקת רבות בבודהיזם ורוחניות, היא מציעה לבחון את נקודות המגע בין הפוליטי לרוחני, דבר שהוא קריטי ליצירת התנהגות אקטיביסטית מוסרית, במיוחד פמיניסטית. יש להכיר בכך כי אלו המוטענות והמוטענים בתחושת עוול, מוצדקת ככל שתהיה, והפועלים להכרת האפליה, הדיכוי, המחסור, העינויים, ליבתם המוסרית כבני אדם חשופה להשחתה לא פחות מאלו "העומדים בצד", אדישים או מותשים. לעיתים, דווקא תחושת צדק חזקה עלולה לגרום בבלי דעת, מצוקות ועוולות חדשות. כשם שאמר המשורר יהודה עמיחי: במקום שבו יש צדק, לא פורחים פרחים. רק כוליות השוזרת באורח דיאלקטי ומודע, התבוננות אינטרוספקטיבית רוחנית-מוסרית יחד עם פעולות-לתיקון-עולם, יכולה לרקום חזון מאחד, כלל אנושי – מסכמת קציעה עלון. ניסיוני כאשכנזייה מול הביקורת הבוטה של מזרחיות, שהובילה אותי ועוד חברות לתהליך רפלקסיבי כואב וממנו לשינוי בפוליטיקה שלנו – יכול לשמש דוגמא להצעתה של קציעה. אני רואה בביקורתן של המזרחיות מתנה שקיבלתי שהאירה בקרבי פינות חשוכות, אבל גם הובילה אותי להעניק מתנות בצורה של תמיכה, גיבוי, אמירה לאחרים ולאחרות.
ספר שמות מתחיל במחזוריות נתינה בין נשים – אימהות, אחיות, זרות, עבריות ומצריות, כובשות ונכבשות – כשכולן רואות את דאגת הילד שלפניהן: בפרק א מסופר על שפרה ופועה, המיילדות העבריות, ויש אף הטוענים שהיו מצריות, שנצטוו על ידי פרעה להמית את הבנים ולהחיות את הבנות "ולא עשו כן כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים". כשנקראו לסדר על ידי המלך הן מצאו תירוץ מעניין: העבריות קוראות למיילדות לאחר הלידה ובכך הן שונות מהמצריות הקוראות למיילדות לקראת הלידה. לכן לא היה באפשרותן לבצע את מצוות המוות של המלך. באופן סימבולי בפרק הבא, שמות פרק ב, נולד משה ונשלח על תיבת גמא כדי להצילו כשאחותו שומרת עליו מרחוק. בת פרעה מצילה את משה וקוראת לאימו לבוא להניק אותו. ראו כאן את מחזוריות הנתינה העוברת דרך המיניקות, האימהות העבריות, אם משה ואחות משה, בת פרעה ואמתה, ראו כאן את המחיצות שלא היו, את ההיענות לצרכיו של הילד הזר ולחייהם של ילדים בכלל – כרמז ליכולת לראות את האחר ולהיענות לצרכיו שעליו נסב העיקרון האימהי. ולכן אין זה מקרה שספר שמות, שהוא ספר בריאת העם העברי, פותח בסיפור על אימהות ועל שבירת מחיצות. ואפשר לראות את סיפורי האימהות האלו גם כאיזון להעדרן של נשים מסדרת שמות הגברים בני ישראל המפורטת בפסוקים הראשונים של הספר, איזון הבא לחשוף את אלו הנמצאות ברווחים שבין שמות הגברים.
אני רוצה להציע כי מחזוריות הנתינה מציעה לנו יחסים מעבר למחיצות. זאת למדה כל אחת מאיתנו כבר מהאימהות שלנו שהן אלו שנתנו לנו את המתנות הראשונות – של מגע, אהבה, יחסים, שפה. שפה היא המתנה הנפלאה שלא במקרה נקראת "שפת אם". היא המאפשרת לנו התחברות, אמירה, התייחסות, הבעה. אימהיות כזו עומדת בניגוד לעיקרון הרווח של חברות קפיטליסטיות. בעוד עיקרון הרווח הוא ממוקד באגו ובתועלת ליחידים, הרי עיקרון האימהיות הוא אלטרואיסטי ובמרכזו – ה well being , ההוויה הבריאה של כולם. זהו גם עיקרון רוחני, אותו למדו בני ובנות האנוש מהטבע. כשם שאימא טבע דואגת לכל הברואים עם כל שונותם, כך אם טובה דואגת לכל ילדיה עם כל שונותם. אין זה רעיון רומנטי, כפי שהפטריארכיה שוב ושוב מנסה לטעון וכך להוריד בערכו ולהעלימו מהעין. אין כאן הכחשה של המקרים הרבים של האם שפגעה בילדיה, שנכשלה, שלא רצתה בהם. נשים אלו, כמו שמראה למשל זוכת פרס נובל הסופרת טוני מוריסון, מנותקות מהמורשת המטריארכאלית. קשייהן מלמדים אותנו עד כמה קשות האימהות ומלאכת האימהות. הסבל והאובדן של ילדים שלא זכו לדאגת אם והאימהות שפוגעות בילדיהן מאשרים ומאמתים דווקא את החשיבות של אימהות ומלאכת האימהות. למרות שזו עבודה מורכבת ומסובכת הדורשת משאבים מרובים, מלאכת האימהות אינה "נספרת" ואינה נחשבת בחברה קפיטליסטית. היא מוגדרת כ"טבעית" לנשים, ומה שניתן מהטבע – ניתן חינם. כלומר, מלאכת האם היא מתנה שניתנת לילדים, למשפחה, ולקהילה אך לא נחשבת כלל כמתנה. חברה קפיטליסטית, מהצד האחר, מתקיימת על אינטרס, רווח, אנוכיות. העומדים ביסוד עיקרון החליפין (exchange) אך מתחת לכלכלת החליפין מוסתרת היטב ובמכוון, כלכלת הנתינה, בראש ובראשונה של האם אך לא רק שלה – מתנות מן הטבע, מתנות של ידע, תקשורת ושפה ומתנות מהעולם העני לעולם השבע, מהפועל למעסיק, מסתם אנשים טובים באמצע הדרך הנותנים מרכושם לכל דכפין באתר "אגורה" באינטרנט. כול המתנות הללו, בעיקר זו של האם, ניתנות ללא ציפייה למתת בחזרה, למהלך של חליפין, אלא ראשית, מתוך תגובה אנושית לצרכי האחר והאחרת – כמו האם המזינה את ביתה משום שללא כך הבת לא תשרוד. ושנית, מתוך הכרה שהמתנות השונות מסתובבות בעולם במעגלים שונים וחלקם יגיעו אלי כשאזדקק לכך.
כלכלת המתנות הממוקדת באחר בלי לבטל את האני, קיימת כל העת בחברה שלנו. גברים ונשים, ילדים וקשישים מיישמים אותה – הרי היא אינה ממלכתה הבלעדית של האם וכל גבר, אישה, ילד, מעסיק, סוחר או חברה יכולים להשתמש בה כל העת – אך היא מוסתרת היטב ואינה מדוברת מאחר שהיא מציעה אלטרנטיבה ברורה לעולם התחרותי, המוכוון לטיפוח האינדיבידואל והאגו של כלכלת החליפין הקפיטליסטית. העיקרון האימהי כעיקרון מארגן של קהילה ושל יחסים קיים כל העת אך הוא נחשף במיוחד בזמני משבר: ב-2001 עברה ארגנטינה משבר כלכלי גדול, המצב היה נורא, אנשים ונשים רעבו ללחם אך כלכלה אחרת התגלתה ושימשה את הכול. כשהיא מעוררת אנרגיה עצומה בקרב גברים ונשים. דרכים אחרות לשרוד, דרכים אחרות לדמיין את המרקם האנושי, החלו להתגלות. נשים וגברים וילדיהם בנו קהילות של שותפות וחלוקה במזון ובמחסה כדי לשרוד את המשבר. הקהילות הללו סיפקו לכל את הסולידאריות שאיפשרה לכולם לחיות. מקרים דומים של כלכלת הנתינה, אולי מוגבלים יותר, מוכרים מבנק הזמן, מפעילות פמיניסטיות המגנות על נשים בזנות ונשים שהממסד מעוניין להוציאן מהבית או להוציא את ילדיהן מחזקתן, מבעלי הבאסטות בשוק המחלקים בסוף היום את סחורתן לנזקקים. לשון אחר, כשהלוגיקה השלטת נמצאת במקומה, כלכלת הנתינה הכפויה מנוצלת עד קצה גבול יכולתה. אך כשכלכלת חליפין מתמוטטת, כלכלת הנתינה החופשית פורחת. מכאן, כלכלת החליפין היא חלשה יותר מאחר שהיא מפעילה מאפיין אנושי אחד – האינטרס העצמי – ולעיתים קרובות עם השלכות שליליות, בעוד כלכלת הנתינה מפעילה מנעד רחב של יכולות אנושיות והיא צומחת באופן טבעי מהיענות הורית לצרכי ילדיהם, מהיענות אנושית אחת לשני ומדרישות אקולוגיות. הכלכלה הקפיטליסטית, עם הרבה עזרה מאיתנו, אולי הצליחה לשחרר לא מעט נשים מעבדות לגברים, עתה הגיע הזמן שנשים ישחררו את כולם, גברים ונשים, מהקפיטליזם ומהפטריארכיה. ככל שנשתמש בנתינה, נחשוף את האימהות לא רק כהתנהגות מבודדת המכוונת לילדה ולילד, אלא כעיקרון אנושי נפוץ.
עשרות הקבוצות הפמיניסטיות שפועלות בירושלים ובארץ פועלות כל אחת למען אינטרס חשוב: תעסוקה לנשים, שמירה על איכות הסביבה, פיקוח על שאיבת ביציות מנשים, נשים באקדמיה, נשים בצבא, תרבות אתיופית, מעונות יום והרשימה עוד ארוכה. הייחודיות הזו ראויה, אך כדי לשבור את המחיצות שבינינו, כדי ליצור דיאלוג שוטף בינינו שרק יעשיר את אופני הפעולה והחשיבה שלנו, הייתי מציעה לכל קבוצה כזו להתחיל לאמץ את העיקרון האימהי של נתינה הן בהתנהלות הארגונית שלה והן ביחס לקבוצות אחרות בסביבתה. בפשטות, הכוונה היא להבין מה הצרכים של קבוצה אחרת, ולהגיב אליהן בנתינה. זה קשה ומפחיד במיוחד – כמו שסיפור יעקב מעיד – בין קבוצות יריבות פוליטית כמו מתנחלות והפלשתינאיות ופעילות שמאל, בין נשות ש"ס לשכנות שלהן כמוני בקסטל, זה קשה לנוכח פערי הכוח בין תושבי אנדרומדה ביפו לתושבי פלורנטין – אך מתנה מהלב שעונה על צרכי השנייה – כמו שמלמדות אותנו המיילדות העבריות – פותחת את הלב, משחררת את הדמיון מקיבעונו בתוך מערכת הצדק הסגורה שלו, ומתחילה ליצור מעגלים חדשים של יחסים, דיבורים, מעשים שלא ייגמרו לעולם. כך נוכל גם לכנס את כל הכוחות הללו יחד לברית פוליטית אחת שיכולה לשנות את העולם שייבנה על העיקרון האימהי של נתינה במקום העיקרון האנוכי של חליפין. ניתן לעצמנו לעצב את היחסים בינינו מתוך נתינה אמיתית – או אז נראה שדות של פרחים ממלאים את עולמנו.
