ההתגוננות מפני הטרור מבוססת על כלל, שהוא מיסודות האדם על חייו: "הבא להורגך, השכם להורגו" – אומרת ד"ר אילה גליקסברג, הסבורה, כי אם מותר לאדם להגן על עצמו מפני גניבה או שוד, הרי מפני טרור – קל וחומר. את הטרור אין לקבל כמובן מאליו ויש לחפש דרכים למנעו, אולם, גם לגורם ההרתעה יש משקל במניעתו.
בגילוי לב אמיתי אומר, שנושא הטרור נראה לי רחב מימדים מכדי שאפשר יהיה לצמצם אותו לדיון ב'פרלמנט הנשים', שזמנו מוגבל. טרור משמעו, לפי הגדרתי, פגיעה בחפים מפשע. אם מלחמה היא מעשה מוצהר, ויש לו כללים טקטיים, אסטרטגיים, פוליטיים ואף הגדרות מוסריות, הרי שטרור הוא יוזמה של הבלתי מאוגדים, לכאורה. למלחמה יש כללי התנהגות ומוסר, המובנים במקרא ובהלכה. המלך אינו יכול לצאת למלחמות בהתאם לגחמות לבו. עליו להיוועץ בסנהדרין – האגף הרוחני של ההנהגה. איש הרוח – הכהן, נושא דברים בטרם יציאה למלחמה: "כי תצא למלחמה על אוייבך… והיה כקרבכם אל המלחמה, וניגש הכהן ודיבר אל העם" (דברים כ' 2,1). לאחר מכן באה הקריאה לשלום: "כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה שלום, והיה אם שלום תענך ופתחה לך, והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך, ואם לא תשלים עמך ועשת מלחמה – וצרת עליה" (דברים כ' 12-10).
הלכה היא תמיד אמירה מוסרית; מוסר אינו תמיד הלכה.
פגיעה באוכלוסייה אזרחית
מה דינה של אוכלוסיית אויב אזרחית בעת מלחמה ? האם יש מצד הדין היתר לפגוע בה כדי למנוע פגיעה אפשרית בחיילי צה"ל ? כל עוד אין סכנה ממשית לחיילינו, אין היתר לפגוע בנפש ואף לא ברכוש. אולם, כאשר הסכנה מוחשית, יש לזכור, שעל כף המאזנים לא עומדת רק היחידה הלוחמת מול האוכלוסייה האזרחית. אובדנה של יחידה אחת, או חלק ממנה, עלול לפגוע במערכה כולה. על כן, כאשר נדרש, וכאשר הסכנה גלויה לעין, אין מקום למדוד את מספר החיילים שלנו, העלולים חלילה להיפגע, כנגד מספר אזרחי מדינת האויב משונאי ישראל, העלולים לשלם את מחיר המלחמה. יש בזה הלכה ברורה של הרמב"ם בהלכות מלחמה של הרמב"ם: "וחייבים להציל את חייו של כל חייל יהודי" (הרב שפירא, הרב הראשי לשעבר, בראיון, תחומין ד' תשמ"ד עמ' 182, 181).
השמירה על חיי אדם, גופו וכבודו מופיעים בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו (תיקון תשנ"ד): "אין פוגעים בחייו, בגופו או בכבודו של כל אדם באשר הוא אדם." נושא החברה האזרחית, הצבא והמלחמה מהווים אצלנו חטיבה אינטראקטיבית, והערכים נושקים ושזורים אלה באלה. השאלה המהותית כיום היא, אם אנחנו כל הזמן במצב של מלחמה, ומה בין מלחמה לטרור.
'פגיעה בחפים מפשע', כהגדרת נושא הרצאה זו, היא חלק מהגדרת הטרור. ההתגוננות מפני הטרור מובנית על העיקרון: "הבא להורגך השכם להורגו" (ברכות נ"ח ע"א). כלל זה הוא מיסודות הגנת האדם על חייו. מתי מותר להפעיל כלל זה ? יש אומרים, שהכלל חל על כל הבא אליך במחתרת, כשהוא מסכן את האחר, וגם במצב כללי מסוכן.
בהלכה מופיעות 2 תפיסות:
השיטה האחת אומרת: אם ברור לך כשמש, שאין לו שלום עמך – הורגהו, ואם לא – אל תהרגהו (כלומר, רק אם ברור שאין פניו לשלום).
הדעה האחרת אומרת: אם יש לו שלום עמך – אל תהרגהו, אם לאו – הרגהו. כאן בא דיון מדיני על בעית ההגנה העצמית (הרב חיים דוד הלוי, תחומין א' עמ' 343, תש"ם).
הרב הלוי מסתייג מראייה כוללנית של מיליון וחצי ערבים, שרובם המכריע והגדול חי את חייו הפרטיים בשקט ובשלווה, אם כי תוך עוינות לישראלי, אותו הוא רואה ככובש. למרות זאת יש לראות רק מיעוט קטן הפוגע בנו בבחינת "באים להורגנו". לכן אין פסק דין כוללני על האוכלוסייה.
הגנה עצמית
הרמב"ם (בהלכות גניבה פר' ט הל' ז') אומר: "הבא במחתרת… אין לו דמים אלא אם הרגו בעל הבית או שאר האדם – פטורים. ורשות יש לכל להורגו בכל מיתה שיכולים להמיתו שנאמר: אין לו דמים."
מכאן, שיש רשות להרוג גם גנב או שודד שבא במחתרת, כי יש כאן מצב של הגנה עצמית. אולם, אם הציבור העוין זומם להרוג – מותר להשתמש במכת מנע בתור אמצעי הגנה.
המסקנה הנלמדת מכאן: אם מותר לאדם להגן על עצמו מפני גניבה או שוד, הרי בפני טרור –קל וחומר.
ההלכה היהודית מדברת על הפרט בלשון של הגנה עצמית ולא בלשון של מתקפה. תיאורי מתקפה של יהודים על זרים נוכל להביא מתוך המקרא, אם כי התיאורים שבמקרא מתאימים לתקופתם – התרבות שונה והפסיכולוגיה אחרת. לדוגמא: התנפלות בני יעקב על בני שכם. לאחר שאלה אנסו את דינה אחותם הודיעו בני יעקב לבני שכם שיסכימו להשלים עמם אם יתגיירו. למעשה, ביקשו להחלישם. לאחר משא ומתן נאותו בני שכם למול את עצמם, ומשעשו זאת והיו חלשים תקפו אותם שמעון ולוי – והרגום. יעקב אביהם ביקר את התנהגותם, ופרידתו מילדיו טרם מותו אמר: "שמעון ולוי כלי חמס מכרותיהם, בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי, כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור, ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה – אחלקם ביעקב, ואפיצם בישראל" (בראשית מ"ט 7-5).
שמעון ולוי היו לכאורה נמהרים, ואולי גם סיכנו את חיי יעקב ובניו, אבל למעשה, הביאה התוצאה לכך שהעמים שמסביב החלו לפחוד מהם: "ויסעו ויהי חיתת אלוקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב" (בראשית ל"ה 5).
את הטרור אין לקבל כמובן מאליו. יש לחפש דרכים למנעו, אולם, גם לגורם ההרתעה יש משמעות במניעת טרור.
