היעדר קונצנזוס ביחס למשמעות הגזענית בביטויים סקסיסטיים הוא בעוכרי המאבק הפמיניסטי נגד פורנוגרפיה. תפקידנו הוא להנכיח את פגיעתה הקשה, לצד סוגי הדיכוי וההשפלה האחרים.

תמונת מצב של הפורנוגרפיה בישראל 2003

הקואליציה של הארגונים הפמיניסטיים והחברתיים נגד פורנוגרפיה, אותה אני מייצגת, נאבקה בשידורי פורנוגרפיה בערוצי הכבלים והלוויין. עד שנת 2000, עם כניסת חברת הלוויין "יס" לשידור, לא שודרו בישראל שידורי פורנוגרפיה בטלוויזיה. עד אז לא ניתן היה לעשות שידור מפולח ומקודד ואף אחד לא חשב להכניס ערוצים פורנוגרפיים לשידורים הנקלטים ללא אבחנה בכל בית ובכל מקום. "יס" בידלה את עצמה מחברות הכבלים שאז שלטו בשוק, ע"י אפשרותה לשדר ערוצים ייעודיים ומוצפנים שייקלטו רק על ידי מנויים ששילמו עבורם. חברות הכבלים, מצדן, הכניסו את הממיר הדיגיטלי שאפשר להן לעשות אותו דבר וגם הן התחילו לשדר ערוצים פורנוגרפיים.

בשנת 2000 עלו לאוויר ארבעה ערוצים פורנוגרפיים, ביניהם ערוץ פלייבוי. הכנסת התחילה ביוזמות חקיקה. נחקק תיקון ראשון שאסר על שידורים פורנוגרפיים במסגרת ערוץ, ואז המשיכו לשדר בשיטת התשלום על פי צפיה שבעקבותיה צמחה חקיקה מחודשת כדי להשיג את המטרה. לתהליך החקיקה הצטרפה קואליציית האירגונים הפמיניסטיים והחברתיים נגד פורנוגרפיה. התוצאה הייתה סעיף חוק חדש, חוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 [תיקון אחרון 1/6/03]:

6כה. שידורים אסורים [תיקון: תשמ"ו(2), תשס"א(2), תשס"ב(2)]

בעל רישיון לשידורי כבלים לא ישדר שידורים –

(1) שהם סרטים או מחזות שהמועצה לביקורת סרטים ומחזות, כמשמעותה בפקודת סרטי הראינוע, לא אישרה את הצגתם על פי כל דין;
(2) שיש בהם חומר תועבה כמשמעותו בחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובכלל זה משדרים שעניינם אחד מאלה:

(1) הצגת יחסי מין שיש בהם אלימות, התעללות, ביזוי, השפלה או ניצול;
(3) הצגת יחסי מין עם קטין או עם אדם הנחזה לקטין;
(4) הצגת אדם או איבר מאיבריו כחפץ זמין לשימוש מיני;

והכל כשהמשדרים המנויים בפסקאות משנה (1) עד (3) אינם, באופן מובהק, בעלי ערך אמנותי, מדעי, חדשותי, חינוכי או הסברתי, המצדיק, בנסיבות העניין, את שידורם.

יש לשים לב שהסעיף, כשהוא עוסק בשידורי מין, אינו משתמש כלל במושגים כמו "פורנוגרפיה" או "אירוטיקה", שאין לגביהם הגדרות המקובלות על הכלל. הסעיף מתאר במילים את התכנים האסורים לשידור על ידו, ולא על ידי הגדרות תיאורטיות. הסעיף אינו אוסר שידור של עירום או של יחסי מין כשלעצמם, אלא רק שידורים המשלבים יחסי מין עם אלמנטים אחרים, כמו אלימות, התעללות השפלה וניצול, שלדעת המחוקק השילוב שלהם עם מין הוא בעל נזק חברתי כזה המצדיק את הגבלת השידורים. אחד מהאלמנטים הוא איסור ההחפצה, המצויה בסעיף קטן 3. כדי להשלים את תמונת המציאות: ערוץ פלייבוי עתר לבג"צ נגד החוק. במהלך הדיון הוצע שהם יפנו למועצת הכבלים והלווין, הם פנו ונדחו על ידה בהחלטה מפורטת המעלה על נס את ההתנגדות להחפצה של נשים ולפגיעה בשוויונן. הדיון נקבע לפני 11 שופטים, ואז פנו שוב חברות הכבלים והלווין למועצה והיא אישרה את השידור וטענה שסעיף החוק אינו חל על פלייבוי. אנחנו עתרנו לבג"צ נגד החלטה זו, אך בינתיים ערוץ פלייבוי עלה לשידור ומאז יוני הוא משודר במתכונת שידורים לילית ובמגבלות שהוטלו עליו.

העתירה שלנו ועתירה נוספת של 53 חברי כנסת מכל המפלגות נקבעו לדיון בפני 11 שופטים. וכרגע הן ממתינות להחלטה או לדיון. בכל העתירות ובכל הבקשות לשידור חזר וטען הערוץ שאין כוונה לשלב הפקות מקןר, אולם מספר חודשים לאחר שעלו לשידור הצהירו בראש חוצות על בחירתה של "נערת פלייבוי הישראלית", עריכת אודישנים והעלאת תכנית מקורית נוספת של "סרטי חובבים" שנשלחים מצופים ומשודרים בתכנית מיוחדת עם מנחים של הערוץ. בכך התחילה גם תעשיית פורנוגרפיה מקומית לצד ערוצי הטלוויזיה.

על ההתנגדות הפמיניסטית לפורנוגרפיה

ההתנגדות הפמיניסטית לפורנוגרפיה נובעת מראיית הפורנוגרפיה כפרקטיקה של אפליה נגד נשים. ככזו, היא פוגעת בשוויון שלהן וגם בכבודן כאדם, בזכותן לכבוד האדם. נעשו מחקרים רבים על פורנוגרפיה ונכתבה כתיבה אקדמית רבה, בעיקר בארה"ב, שהראתה כי הפורנוגרפיה אינה מציגה מין שהוא נייטרלי מבחינת ההתייחסות המגדרית שלו. היפוכו של דבר:

  • הפורנוגרפיה נעשית על ידי גברים, למען גברים. כלומר גם הצרכנים וגם הספקים הם גברים
  • היא אינה מציגה נשים באותו אופן בו מוצגים גברים. נשים מוצגות כנתונות לאלימות, השפלה, אונס, ומעשים מכאיבים אחרים, כמו חדירה על ידי חפצים, נתונות לשימוש מיני של חיות, נקשרות, מוכות, נחבלות וכו'. בחלק ניכר מהסרטים נשים מוצגות כנהנות מן היחס הזה, הכאב, הכפיה של מין, מוצגים כחלק מההנאה המינית של האישה וכמימוש פנטזיה שלה. בפורנוגרפיה "רכה" יותר נשים מוצגות כאובייקטים לשימוש גברים, כרוצות ונהנות ממין בכל עת, עם כל מספר של גברים, כסחורה המחכה להילקח ולהימסר לשימוש מיני בלתי מוגבל.
  • הפורנוגרפיה כתעשיה משתמשת בנשים תוך כפיית ההשתתפות בסרטים עליהן, אונס בפועל, כליאה של נשים על מנת שישמשו בסרטים האלה, הכנסתן לשימוש בסמים על מנת שימשיכו לעשות את הסרטים וכד'. מחקרים הראו שחלק גדול מן הנשים המשתתפות עברו ניצול מיני בילדותן והוכנסו לתעשיה הזו בעודן ילדות או צעירות מאוד, או מתוך מצוקה כלכלית שלא השאירה בידיהן ברירה. נשים שחושבות שזה הדבר שלשמו הן נועדו, שזה הדבר היחיד שהן יודעות ויכולות לעשות.

הדברים האלה דומים למוכר לנו מתעשיית המין גם בהקשר של זנות וסחר בנשים: הכפיה והכליאה מוכרות לנו מנושא הסחר בנשים ותופעות הדימוי העצמי הנמוך, חוסר היכולת הכלכלית, ההתמכרות לסמים וכד', מוכרות מתופעת הזנות. שתי התופעות הללו נוצרות על ידי ולמען גברים. מה שמיחד את הפורנוגרפיה הוא אלמנט המסר, התוכן, המוצר אינו מין כשלעצמו אלא סרט, שבו המסרים הם באופן ברור מסרים הפוגעים בנשים.

הפורנוגרפיה כהסתה נגד נשים

על התיאור שתיארתי את הפורנוגרפיה, אין מחלוקת, במקומות הקובעים. הוא גם מאוד מתיישב עם הניסיון האנושי – הצגה משפילה מביאה להשפלה וכו'. הוא מבוסס על מחקרים, ועדות ציבוריות של משרד המשפטים ובתי המשפט העליונים בקנדה ובארה"ב, שדנו בנושא וקיבלו את תמונת המצב הזו. הם קבעו שהוכח בעיניהם במידה מספקת שפורנוגרפיה היא אכן פרקטיקה של אפליה נגד נשים ומביאה לפגיעה בהן, גם פגיעה מינית ופיסית וגם פגיעה ביתר תחומי החיים, כלומר פגיעה בדימוין הקולקטיבי ולכן הפחתת מעמדן וסיכוייהן להגיע למעמד שווה, להשתכר שכר שווה וכו'. תיאור זה של הפורנוגרפיה יוצר, למעשה, הקבלה בין פורנוגרפיה לבין פרקטיקות גזעניות, כאשר כאן מדובר באפליה ויחס שונה ומשפיל בשל מין ולא בשל גזע. לעניין ההסתה יש לציין כי נערכו מחקרים גם על השפעת הצפיה בפורנוגרפיה. תוצאות מחקרי מעבדה מראות שחשיפה לפורנוגרפיה אלימה מפחיתה, בבירור, עכבות חברתיות לפגיעה בנשים, מעודדת נטיה לפעול באלימות כלפי נשים ומגבירה דעות קדומות נגדן. רוצחים ואנסים שהודו במעשיהם, הודו פעמים רבות שהיו מכורים לפורנוגרפיה וכי נהגו לצפות בפורנוגרפיה לפני ביצוע מעשיהם ושהשתמשו בה כהכנה לביצוע העבירות (יגאל אקסלרוד, הרוצח של תמר ברז על גג ביתילי, כדוגמא מישראל).

בסקירה של פסקי דין שערכה עו"ד תמר סנונית-פורר, עבור הקואליציה, היא מצאה פסקי דין רבים בהם הפרטים הפורנוגרפיים הוזכרו כחלק ממהלך של עבירת מין – אונס או מעשים מגונים. הסרט שימש במקרים אלה לא רק את העבריין לפני הביצוע, אלא במהלך ביצוע העבירה עצמה הוקרנו לקורבן סרטים פורנוגרפיים. במקרים רבים היו אלו עבירות מין נגד ילדות, קטינות, שהסרטים שימשו על מנת ללמד אותן מה הן צריכות לעשות.

לא מוכרים לי מחקרים בנושא הסתה גזענית. גם אם קיימים כאלה הם אינם מוזכרים בפסקי הדין שדנים בהגבלת חופש הביטוי ואינם משמשים כבסיס להצדקת ההגבלה. נראה לי שבגזענות יש הנחה בסיסית המתבססת על הניסיון האנושי, שביטויים גזעניים מביאים להסתה, כלומר, לפגיעה. ההנחה הזו משום מה לא עוברת לתחום הסקסיזם, למרות שהפגיעות בנשים כבר מזמן הוכחו היטב והן נפוצות הרבה יותר מפגיעות על רקע גזעני. רק אנחנו צריכות לטרוח ולהביא מחקרים ואז גם להתווכח על המחקרים הסותרים וכו'. כלומר, בפורנוגרפיה יש גם גזענות – סקסיזם, וגם הסתה. גם סעיף החוק יוצר הקבלה בין שתי התופעות, כאשר הוא אוסר גם על משדרים פורנוגרפיים וגם על הסתה גזענית או לאומנית. ככל הידוע לי, בכל מקום שבו היה דיון בנושא (בארה"ב ובקנדה) נערכה הקבלה בין הגבלת ביטויים גזעניים לבין הגבלת פורנוגרפיה). גם בארה"ב וגם בקנדה כאשר בית המשפט העליון דן בחוקיות האיסור על פורנוגרפיה, הוא השווה זאת לאיסור על גזענות. בארה"ב המשקל שניתן לחופש הביטוי הוא מוחלט, אין הגבלה גם על גזענות, הסתה לגזענות, ובאופן מקביל אין הגבלה על פורנוגרפיה. בקנדה המצב שונה – קיימת הגבלה על ביטויים גזעניים, חופש הביטוי מוגבל והגבלתו מוצדקת מטעמים של איסור גזענות, כלומר של פגיעה בשוויון של קבוצת מיעוט ובכבוד שלה, ויצירת סכנה פוטנציאלית כלפיה. במובן זה בלבד אנחנו לכאורה במצב טוב. תפיסת חופש הביטוי אצלנו דומה לתפיסה הקנדית ולא לתפיסה האמריקאית. אצלנו מוכרת הגבלת חופש הביטוי ככל שמדובר בביטויים גזעניים. בכל זאת, הגבלת פורנוגרפיה על יסוד פגיעה בנשים הרבה פחות מובנת מאליה, גם למשפטנים וגם לציבור הרחב.  גם נאורים, לכאורה, לא מקבלים את ההגבלה הזאת – לדוגמה, הדו"ח של המכון הישראלי לדמוקרטיה שהמליץ לא להגביל צפייה בפורנוגרפיה בשידורי הטלוויזיה כשזה בתשלום למנויים בלבד. אני בטוחה שאם היה ערוץ גזענות, שבו היו מציגים השפלות גזעניות של ערבים, או יהודים, או כל קבוצה אחרת, בתשלום, רק לבגירים ולמי שרוצה, הם היו מתנגדים לכך בתוקף. שאלת זכות הבחירה לראות פורנוגרפיה, שמועלית באופן בולט בהקשר הפורנוגרפי פשוט לא עולה בהקשר הגזעני. כמו כן לא עולה שאלת "מי יקבע" לנו מה זה פורנוגרפיה שאסור ומה זה פורנוגרפיה שמותר, המשקפת את החשש מצנזורה. חשש זה עולה הרבה פחות כשמדובר בהסתה גזענית (למשל נגד ערבים), שגם היא מוגבלת באותו סעיף חוק.

קיים קונצנזוס רחב יותר השולל ביטויים גזעניים מאשר לגבי ביטויים סקסיסטיים

סיבות שונות להיעדר קונצנזוס ביחס למשמעות הגזענית בביטויים סקסיסטיים:

  1. גזענות היא תופעה שגם גברים סובלים ממנה – מאחר והם הקובעים את סדר היום הפוליטי, הציבורי, זכתה הגזענות להכרה כפגיעה בזכויות אדם יותר מהפגיעות בנשים.
  2. חוסר מודעות – אנשים רבים לא מודעים לאופייה של הפורנוגרפיה כפגיעה בנשים ולכן רואים בה בידור שאינו מזיק. המעבר לראיית הפורנוגרפיה נזק חברתי, אפליה, השפלה, הוא הכרחי על מנת לאמץ את נקודת ההשקפה הפמיניסטית, ההומניסטית. הטיעון הזה לא עלה מספיק בדיון הציבורי ולא הגיע למודעות הכלל.
  3. עקרון העונג – פורנוגרפיה מענגת אנשים וזו מטרתה. מתפישתה כבידור נעשה מעבר לזכות – לא ניתן להגביל את זכותו של הציבור לראות דברים שהוא נהנה מהם. כחלק מתפיסה ליברלית, לשלטון אסור להגביל זכות זו. גזענות אינה עונג, אינה הנאה. בקשר לגזענות אין טוענים שיש זכות להיחשף אליה. היא לא מקושרת לתענוג, ואין מי שירצה להיחשף כמגן עליה.
  4. הניסיון ההיסטורי המר עם הגזענות – לא היו מעשי טבח של נשים כפי שהיו בסכסוכים גזעיים ולאומיים. מובן שהיו מעשי אונס, למשל, קבוצתי ושיטתי, כמו בבוסניה, או האוטובוסים האדומים שהביאו נשים לחיילים בחזית לסיפוק צורכיהם. יש רצח של נשים על ידי גברים במשפחה. אך אין מדובר ברצח והרג שיטתי ומאורגן. זה נתפס כפחות חמור. גם מעשי אונס לא נתפסים בחומרה רבה. אך שנאת נשים והפגיעה בהן אינה פחות חמורה מהפגיעה הגזעית. יש לה מאפיינים אחרים והיא אינה מתרחשת בממדי טבח. קשרי התלות בין גברים לנשים אינם מאפשרים מלחמה של גברים בנשים. שנאת נשים ופגיעה בנשים כתופעה היא נפוצה יותר ומקובלת יותר. אם כי, במבט הסטורי ייתכן שמשמעותם הנוראה של רצח נשים ומעשי הפשע על כל גווניהם כלפיהן בעולם, אינה נופלת מזו של אירועי טבח מפורסמים. אפשר להוסיף לכך, שהניסיון ההסטורי של הגבלת פרסומים העוסקים ביצריות מינית עומד בעוכרי המאבק הפמיניסטי להגבלת הפורנוגרפיה. מקובל לראות היום יצירות כמו "יוליסס" ו"מאהבה של ליידי צ'טרלי", שהוגבלו מסיבות של פוריטניות, כיצירות מופת שאין לאסור על הצגתן. כך גם קובע סעיף החוק שהזכרתי קודם, המסייג את ההגבלה על יצירות בעלות ערך אמנותי.
  5. ההרגלים החברתיים – בגלל שתופעות השנאה לנשים כל כך נפוצות, מקובלות, זוכות פחות לגינוי חברתי, ונקשרות פחות לזיכרונות היסטוריים נוראיים, אנחנו רגילים לראות אותן כלגיטימיות, ולכן הן נתפסות פחות בחומרה. כמו שאנחנו רואים נשים בפלייבוי, אנחנו רואים נשים גם בפרסומות, בסרטים. זה לא אותו דבר אבל זה דומה מאוד. קל לנו לדמיין את הפורנוגרפיה כי היא קיימת. נסו לדמיין משהו מקביל בקונטקסט גזעני: סרטים נאציים על יהודים המנהלים את העולם, סרטי פעולה המציגים את המוסלמים הטרוריסטיים האלימים, הפרימיטיביים, הטיפשים. נסו לדמיין סרט שבו משפילים שוב ושוב פלסטינים במחסומים והם נהנים מזה, מבקשים עוד, מתאהבים בחיילים. ההצגה הסטריאוטיפית, המעוותת, המשפילה, מייד מקפיצה אותנו. היעדר של המין עושה את זה פשוט וישיר. המין, ההנאה לכאורה, וההרגלים החברתיים שלנו, עושים את הגזענות הטמונה בפורנוגרפיה לפחות מובנת מאליה.

התפקיד שלנו הוא להנכיח את הפגיעה בפורנוגרפיה, לצד סוגי הדיכוי, השנאה וההשפלה האחרים והקשים בחברה שלנו.


עו"ד סמדר בן-נתן היא נציגת הקואליציה נגד פורנוגרפיה ויו'"ר הועדה למעמד האישה בלשכת עורכי הדין