עד לשנים האחרונות התבססו רוב תכניות הטיפול בנשים אסירות על ההבנה הקיימת לגבי גברים עבריינים ומכורים לסמים. הנשים האסורות לא הוכרו כקבוצה בעלת גורמי מצוקה יחודיים, המחייבים התייחסות שונה. הדרך נפרצה בזכותם של מחקרים פמיניסטיים, שהכשיר את הקרקע ליצירת תכניות שיקום ייחודיות לנשים אסירות. ענת גור, אחראית על שיקום אסירות ברשות לשיקום האסיר, מנתחת את הסוגיה ומתארת תכניות להוצאת נשים מהמעגל הסגור של זנות, סמים, פשע וכלא וחזרתן לתפקוד בריא ויצרני בקהילה.

נשים אסירות הן קבוצה קטנה וייחודית, הנמצאת בצומת של מספר גורמי מצוקה קשים. עד לשנים האחרונות לא הוכרה קבוצה זו בספרות המקצועית ובקרב אנשי טיפול, וסבלה מהזנחה והתעלמות, שנבעו, בין היתר, מחוסר הבנה של גורמי מצוקה ייחודיים של אוכלוסייה זאת. בתי הכלא לנשים מהווים, עקב כך, 'דלת מסתובבת' לנשים במצוקה שלא נמצאו להן פתרונות טיפול מותאמים בקהילה. רוב תכניות הטיפול הקיימות מתבססות על ההבנה הקיימת לגבי גברים עבריינים ומכורים לסמים, ואינן מציעות פתרונות הולמים לנשים. כיום יש הסכמה בספרות המקצועית, כי דרכי הכליאה והענישה של נשים, המתבססות על המודל הקיים להתמודדות עם פשיעת גברים, אינן מתאימות לנשים, מזיקות להן, ואינו מתאימות עצמן להבדלים בין נשים וגברים עבריינים.
קבוצה זו נחשבת כחסרת סיכוי לשיקום, ואף סבלה מהסטיגמה לפיה אישה עבריינית היא 'קשה' או 'רעה' יותר מכל גבר עבריין. נוצר מעגל סגור: עקב הסטיגמה לא ביצרו תכניות טיפול לנשים. חוסר ההצלחה שלהן בתכניות השיקום, שלא התאימו לצורכיהן, תרם להנצחת הסטיגמה. עם עליית הפמיניזם בשנות ה־60 וה־70, נכנסו נשים מומחיות לתחום של נשים עברייניות – חוקרות באוניברסיטאות ועובדות טיפול. יחד פרצנו את המעגל הסגור והגענו להישגים טיפוליים בתחום שנחשב עד לאחרונה לחסר סיכוי.

הקמת ההוסטל הראשון בישראל

בשנת 1983 התחלתי לעבוד כעובדת סוציאלית בכלא נווה תרצה. שמעתי מהנשים שם על התעללות קשה בילדותן ובבגרותן. רוב הנשים בכלא עברו התעללות פיסית, מינית ונפשית, התעללות הקשורה לעצם היותן בנות או נערות בחברה המשמרת את שליטת הגברים באמצעות אונס, גילוי עריות, זנות, סחר בנשים וכדומה. כעובדות טיפול בכלא הנשים היחיד בישראל הבנו, כי סיפוריהן של הנשים בכלא משקפים כבמראה את מצבנו כנשים בחברה פטריארכלית.
לפני 13 שנים הקמנו את ההוסטל הראשון לשיקום אסירות בישראל. הקמת ההוסטל לוותה בידע התיאורטי הפמיניסטי העכשווי על נשים עברייניות ובניסיון המקצועי שנצבר בעבודה עם נשים אסירות בכלא. התכנית הטיפולית בהוסטל התבססה על הבנת צורכיהן הייחודיים של נשים אסירות וניסיון לתת מענים טיפוליים מותאמים.
מהר מאוד הבנו, כי ההוסטל במתכונת הקיימת, הדומה להוסטלים מקבילים לגברים, אינו מסוגל לספק את המענים המורכבים הנדרשים כדי לשקם אוכלוסייה ברמת סיכון כל כך גבוהה. בזיהוי הצרכים המיוחדים של הנשים עלו שני כיוונים מרכזיים: האחד היה הצורך בהערכות טיפולית-שיקומית ייחודית בתחום התעסוקה, והשני – הצורך לתת מענה לצורכי האמהות וגידול הילדים. לאור זאת הוקם ההוסטל לאמהות אסירות וילדיהן כצעד ראשון למתן מענים לאסירות האמהות. כמו כן הוקם מרכז תל"ם – מרכז יום המספק הכשרה מקצועית וליווי תעסוקתי.

פרופיל האישה האסירה:

מאפיינים ייחודיים וצרכים ייחודיים

לאוכלוסיית הנשים האסירות מאפיינים ייחודיים וצרכים ייחודיים. נשים אסירות, בשונה מגברים אסירים, נמצאות בצומת של מספר גורמי סיכן אופייניים לנשים: היסטוריה של קרבנות מינית ופיסית בילדותן ורה-ויקטימיזציה בבגרותן, בעיות קשות של בריאות נפשית, התמכרות לסמים ולאלכוהול, עיסוק בזנות, קשיים בתעסוקה והכשרה מקצועית, עוני, אימהות חד הורית, בעיות בריאות, לידות והפלות חוזרות ונשנות, מחלות מין ועוד. בנוסף, האישה העבריינית סובלת מסטיגמה קשה יותר מגבר עבריין.
גורמים אלה הופכים אוכלוסייה זו למורכבת וקשה לטיפול ולשיקום. כל תכנית טיפולית חייבת להתאים לאופי הייחודי של האוכלוסייה. בישראל כלא נשים יחיד – נווה תרצה – ובו כ-180, אסירות לעומת כ-8,000 אסירים גברים במספר בתי כלא. הנשים האסורות מהוות בסך הכל כ-2% מכלל אוכלוסיית האסירים. נשים עברייניות שונות מגברים עבריינים באופי העבירות ובחומרתן. רוב הנשים אינן מבצעות עבירות חמורות, וכמעט שאינן מבצעות פשעים אלימים. על רקע זה נכנסות רוב הנשים לכלא לתקופות מאסר קצרות, וקיימת תחלופה גבוהה בכלא.

נשים בכלא

בעולם כולו קיימת כיום ביקורת נוקבת כנגד כליאת נשים בבתי סוהר הדומים במתכונתם לבתי הסוהר שמשמשים לכליאת גברים. פט קרלן, אחת החוקרות הידועות בתחום עבריינות נשים, קוראת לספרה, Sledgehammer (הקורנס), שמשמעותו, לדבריה, "מכשיר ענישה המוחץ את אלה שכבר נמחצו, ושעקב הענישה האכזרית שבו הוא חרפה לחברה התרבותית." בספרה, הדן בכליאת נשים בתקופת המילניום, כותבת פט קרלן: "כליאת נשים בסוף המאה העשרים מאחדת בתוכה ומעצימה את כל הצורות האנטי-סוציאליות של פיקוח המדכא נשים גם מחוץ לכלא. זה קורה משום שמעולם לא פותחה מדיניות הוליסטית ומותאמת לצרכים של נשים אסורות. מדיניות מותאמת ואפקטיבית כלפי נשים במערכת השפיטה והענישה תפותח רק לאחר שהמערכת תכיר בכך, שפשיעת נשים מתרחשת בנסיבות שונות מפשיעת גברים. שכקבוצה, נשים העוברות על החוק הן שונות באופן מהותי מגברים העוברים על החוק, ולכן התגובה לגברים ולנשים העוברים על החוק צריכה להיות שונה, ומותאמת להבדלים המגדריים בין גברים לנשים. נשים סובלות יותר מכאבי המאסר, או שהן סובלות בדרכים שונות, שלטונות הכלא צריכים להתאים את המשטר בכלא לאופי המיוחד של הנשים."
בהצהירה זאת מצטרפת פט קרלו לשורה ארוכה של מחקרים וועדות חקירה שבדקו את נושא כליאת הנשים במדינות שונות בעולם. חוקרים רבים מדגישים את העובדה, שרוב הנשים בכלא נמצאות שם עקב ביצוע 'פשעים' שהם בעצם בעיות חברתיות לא פתורות כמו שימוש בסמים, מרידה כנגד גברים מתעללים, זנות וכדומה. כליאת הנשים נראית כפתרון, משום שהן נתפסות כעברייניות המשלמות את חובן לחברה, ומתוך מחשבה כי ילמדו לקח מהמאסר ויחזרו לחיים נורמטיביים ויצרניים. לאור הבנת ההיסטוריה הטראומטית של הנשים, ברור כי כליאתן, ללא מתן אמצעים לשבור את מעגל הסמים, הזנות והעבריינות, תחזיר אותן שוב ושוב לכלא.
המתכונת הקיימת של כליאת נשים, המקבילה לכליאת גברים, אינה מתאימה לנשים, ואף מזיקה להן ולילדיהן. למעלה מ־90% מהנשים הכלואות הן בעלות היסטוריה של התעללות מינית בילדות וסובלות מקשת של הפרעות נפשיות פוסט-טראומטיות. המעגל הסגור אליו נקלעו, התמכרות לסמים, עיסוק בזנות והעבריינות הוא תוצאה ישירה של ההתעללות בילדות. כליאת הנשים מהווה רה-אקטיביזציה של טראומות הילדות מעצם כך שהחיים בכלא משחזרים את ההתעללות בילדות: אין פרטיות, המשטר נוקשה ושרירותי, קיימת חוויה של חוסר אונים, חוסר שליטה על החיים, סטיגמה, חיפושי עירום חודרניים וכדומה. פעמים רבות מתמודדות הנשים באמצעות מנגנונים שסיגלו לעצמן בילדות כשעברו את ההתעללות בבית: ניתוק, אדישות, קהות רגשית רה־ויקטימיזציה ביחסים עם אסירות אחרות ועם הסגל וכדומה.
בדוח של הקונגרס השמיני של האו"ם בנושא 'מניעת פשע וטיפול בעבריינים' משנת 1990 נכתב: "השימוש במאסר לקטגוריות מסוימות של עבריינים, כגון נשים בהריון או אמהות לתינוקות, או לילדים צעירים, חייב להיות מוגבל. מאמץ מיוחד צריך להיעשות כדי למנוע את השימוש המתרחב בכליאה כסנקציה עבור קטגוריות אלה."
אנשי מקצוע וארגונים הפועלים למען זכויות אדם, ממליצים לבטל את בתי הכלא לנשים, ולכלוא את הנשים בקהילות טיפוליות קטנות, הקרובות למקום מגוריהן, בהן יינתנו מענים טיפוליים הולמים לנשים. כליאה זו תהיה אפקטיבית הרבה יותר הן כלפי הנשים, שתוכלנה להשתקם ולצאת ממעגל הסמים, הזנות והפשע, הן כלפי משפחותיהן, בעיקר הילדים, והן כלפי החברה, שכן עלות אחזקת אישה בכלא ואחזקת הילדים בסידורים חלופיים גבוהה יותר מעלות שיקום האם עם הילדים, וחזרתה למעגל יצרני הן בעבודה והן בתפקודה כאם.

אמהות בכלא

אחד ההבדלים החשובים בין הנשים האסירות לעומת גברים אסירים הוא המרכזיות של הילדים בחיי הנשים בכלא. למעלה מ־70% מהאסירות הן אמהות לילדים. רובן אמהות חד-הוריות, לרוב ליותר מילד אחד. באחרונה החל להצטבר בעולם גוף ידע מחקרי על אמהות בכלא ועל ילדים של נשים שיושבות בכלא.
כשאשה נשפטת למאסר, יחסיה עם ילדיה הופכים למוקד מרכזי של צער, כאב, אשמה ובושה. בו בזמן הם מהווים גם מקור של תקווה, ומוטיבציה לשינוי חייה. משבר זה מכיל בתוכו את הפוטנציאל לצמיחה והתפתחות אישית שלה ושל הקשר עם ילדיה. בזמן המאסר יש לרוב האמהות יחסים מורכבים עם הילדים. למרות שחלק מהאמהות לא טיפלו בילדים לפני המאסר, הילדים מאוד חשובים להן במהלך המאסר. פעמים רבות המאסר מהווה מעין התפכחות מחיי הסמים, הזנות והכאוס שאפיינו את חייהן בחוץ, והן מתפנות לעשות חשבון נפש נוקב ומכאיב לגבי היותן אמהות 'רעות', והסבל שהן גורמות לילדיהן. לעתים קרובות גורם הדבר לדיכאון ותחושות חוסר אונים נכלא ותורם לפנטזיות, לעיתים לא ריאליות, על החיים בחוץ לאחר השחרור.

תכנית טיפול ושיקום לנשים אסירות

בשנים האחרונות פותחו צורות חדשות של טיפול בתגובה לכישלון של נשים במערכות הטיפול המסורתיות. תכניות אלו משקפות דרך מחשבה המתמקדת בכוח של האישה ומשתמשות בניסיונה בעבר ובהווה כמקור של כוח, ולא רק של בושה ואשמה. פילוסופיה זו מתבססת על התיאוריה הפמיניסטית המכירה בכך, שהעלאת המודעות של נשים לדיכוי של נשים בחברה משיגה אפקט תרפויטי. מודלים אלה תופסים את ההתמכרות לסמים ואת חיי העבריינות והזנות כמנגנון התמודדות. נשים בטיפול לומדות לזהות את מרכיבי הדיכוי בסביבתן שדחפו אותן להתמכרות לסמים ולעבריינות, ולומדות דרכי התמודדות חלופיות שיהיו בטוחות ולא הרסניות.
ההיערכות הטיפולית למניעה, לטיפול ושיקום של נשים ונערות שהתדרדרו לשימוש בסמים, זנות ועבריינות, מורכבת, ויש צורך בהקמת מערכות טיפוליות מורכבות כדי לתת מענה בו זמני למספר סוגי בעיות כמו גמילה מסמים, הפרעות נפשיות, טיפול בטראומה של התעללות מינית בילדות, הריון לידה ואמהות, שיקום מקצועי ועוד.
כדי להביא את הנשים לטיפול יש חשיבות רבה ל-Out Reach. הן אינן פונות, בדרך כלל, לטיפול מיוזמתן, עקב קשיים כלכליים, דימוי עצמי נמוך, ייאוש וחוסר אמון. אולם, ביכולתן לפרוץ את מחסומי הבידוד והבדידות, חוסר האמון במערכות הפטריארכליות, ואת היעדר התמיכה המשפחתית. יש לפתח מודעות בקרב גורמים מטפלים בקהילה הנמצאים בקשר עם נשים עברייניות כדי להכיר בחשיבות הטיפול בנשים, וכדי שיוכלו לקשר בין האישה למשאבים הנדרשים ולהפנותה לטיפול. פעמים רבות מהווה בית הסוהר נקודת זמן שבה ניתן להגיע לנשים ןלהתחיל תהליך של טיפול ושיקום. לרוע המזל, בתי הסוהר לנשים אינם ערוכים לאתגר הטיפולי הייחודי שנוצר בזמן שהנשים כלואות בתוך מסגרת.
נקודת זמן נוספת שבה מתעוררת מוטיבציה לשיקום היא במהלך הריון. כיום, לאור המדיניות שלא ניתן לגמול נשים בזמן הריון עקב הסיכון העלול להיגרם לעובר, אישה הפונה לטיפול וגמילה מסמים במהלך ההיריון איננה מקבלת מענה מתאים. אין כיום שום מסגרת טיפולית הנותנת מענה לאשה עבריינית הרה מכורה לסמים, כך שהנשים נאלצות לקבל תחליפי סם וללדת תינוק מכור, שרוב הסיכוי שהוא יילקח לאימוץ דבר המרחיק את הנשים משירותי הרווחה.
עקב הקשר הבולט שנמצא במחקרים בין התעללות מינית בילדות והתמכרויות בקרב נשים, קוראים חוקרים רבים כיום לשלב טיפול בהתעללות מינית בילדות בו זמנית עם הטיפול בגמילה מסמים. במהלך תהליך ההחלמה והגמילה מסמים, יכול הניקיון מסמים לגרום להתעוררות הזיכרונות הקשים של ההתעללות המינית בילדות, זיכרונות שההתמכרות טשטשה. חשיפת זיכרונות הילדות עלולה להוביל לסיכון גבוה של מעידות, או חזרה לשימוש בסמים. לכן מתן מענה לבעיית האינססט חיוני למניעת השיעור הגבוה של חזרה לשימוש בסמים בקרב נשים בטיפול. בנייה של סביבה בטוחה ותומכת מאפשרת לנשים לשוחח על בעיות של ניצול מיני, בזמן, בעוצמה ובאינטנסיביות הנכונים לכל אישה. הכרה ביכולתן של הנשים לשרוד לאחר התנסויות מחרידות, נותנת להן את היכולת להתקדם מעבר להתעללות, וליצור סביבה שבה לא ינוצלו שוב.
מרכיב נוסף חשוב בגישה הטיפולית לשיקום נשים עברייניות הוא ההבנה, כי הסימפטומים של עבריינות, זנות, התמכרות לסמים, אגרסיביות, פגיעות עצמיות ועוד, המאפיינים אוכלוסייה זו הן אסטרטגיות הישרדות של קרבנות התעללות מינית בילדות. בתוך הסביבה הטיפולית יש שימוש בטכניקה של דה-פתולוגיזציה של הסימפטומים באמצעות הסברה למטופלות ולצוות, כי ההתמכרות לסמים, כמו גם הרבה סימפטומים פסיכופתולוגיים אחרים, שימשו באסטרטגיה של התמודדות עם טראומות קשות של אלימות ולחצים נפשיים וחברתיים. הדגש בטיפול הוא על ההעצמה של המטופלת וסיוע בלמידת אסטרטגיות הישרדות חדשות ויעילות יותר בדרך להגשמה עצמית.
טיפול אלטרנטיבי משתמש בגישה של עבודת צוות רב מקצועי עם מגוון של גישות, כולל בריאות הנפש, שירותים חברתיים, רפואה ותזונה. יחסי הצוות מתבססים על מודל לא הירארכי של קומוניקציה ישירה ופתוחה ושיתוף באחריות. הדבר מספק מודל חיובי של יחסים הדדיים ושוויוניים. נוכחות נשים חזקה בצוות ובהנהלה מעודדת מודל נשי של קומפטנטיות. חינוך לאוטונומיה מינית מאפשר לנשים לזהות ולבטא את הרצונות שלהן, ודיון על העדפות מינית. כל אלה הם אמצעים לנתב ולרפא את ההשפעות של ההתעללות המינית.
מתן שירותי טיפול בילדים במקום, או הפניה לשירותי טיפול בילדים, הם אמצעים חיוניים המאפשרים לנשים להקדיש זמן ותשומת לב להחלמתן. חינוך להורות בתוך הטיפול, מסייע להעלות את תחושת היכולת של האמהות. קיימת חשיבות רבה בעידוד קשר בריא בין האמהות לילדים והדבר מסייע להעלאת ההערכה העצמית של האם. שירותי טיפול ושיקום המיוחדים לנשים מכורות, צריכים לכלול:

1. יכולת לתת בו-זמנית מענה למספר בעיות. הדבר מחייב עבודת צוות רב-מקצועי, המיומן לתת מענה למכלול הבעיות;
2. ידע בנושאי פסיכותרפיה עם נשים;
3. ידע ומיומנות בטיפול בקרבנות התעללות מינית ופיסית;
4. שילוב של ילדים בתכניות, וידע בתחום טיפול בקשר אם-ילד;
5. מתן מענים למצוקות הקיומיות של הנשים: פתרונות דיור מוגן, סיוע כלכלי לאמהות עם ילדיהן;
6. מומחיות בנושא תעסוקת נשים – הכוונה מקצועית לנשים;
7. טיפול וחינוך לבעיות בריאות, בריאות האישה, מניעת הריון ומחלות מין ואמצעי מניעה;

הרשות לשיקום האסיר הקימה מגוון של שירותי שיקום לנשים לאחר המאסר הכוללים: הוסטל לאסירות משוחררות, מסגרת יום לשיקום אסירות משוחררות בתעסוקה, ותכניות טיפוליות לשיקום אמהות אסירות וילדיהן בשיתוף עמותת 'אשלים' של הג'וינט. תכניות טיפול אלה הביאו לפריצת דרך בשיקום אסירות. כיום נפרץ המעגל הסגור של זנות, סמים, פשע וכלא להרבה נשים שעברו שיקום במסגרות אלה, והן מתפקדות באופן בריא ויצרני בקהילה.

ענת גור היא אחראית על שיקום אסירות ברשות לשיקום האסיר