הביטו סביבכם. הסתכלו עמוק לתוך נפשותיכם. האם יש כאן אדם אחד שיכול להגיד בביטחון: לי זה לא יקרה. לבנותיי זה לא יקרה. אחיותיי ונכדותיי מחוסנות מסכנה זו! אם יש אדם כזה בקרבכם, אני מקנאה בו. אני לא יכולה להגיד דבר זה בביטחון. בשנים האחרונות, עקב עבודתי הציבורית, נפגשתי, לעתים, עם נשים צעירות שהועסקו בזנות בכפייה. ברוב המקרים היו אלה נשים צעירות, בגילאי 19-32, שלא עסקו במקצוע הזנות בארצות מוצאן, מדינות חבר העמים. תרגום דבריהן התבצע בידי חברה לעבודה, ילידת רוסיה, ולעתים הדברים דווחו בנוכחות נציגות המשטרה, או נציגי השגרירות הרוסית. נשים אלה זכו לתמיכה והגנה, עד לעוזבן את הארץ בתמיכת ובלוויית נציגי ממשלותיהן.

נטשה: הופנתה אליי מהפורום הציוני, כאשר היא מוכה וחבולה קשות. היא נמכרה לזנות על ידי חבר, שמכר אותה תמורת 10,000 דולר לכנופיית דוברי רוסית יוצאי גרוזיה, שהעסיקו אותה בדירת מסתור באזור מרכז הארץ (היא לא ידעה היכן). יום אחד הצליחה לברוח, הסתתרה במקלט סמוך לבית והחלה ללכת לכיוון תל-אביב. היא הלכה בלילות בלבד. תוך יומיים מצאה את משרדי הפורום הציוני. לאחר שהבאתי אותה לבית החולים שוחררה לאחר מספר שעות. התברר, כי במהלך החודשים של שבייה הצליחו החוטפים להופכה לנרקומנית כבדה, והיא הייתה בקריז קשה. נוצר קשר עם שגרירות רוסיה, ולאחר אשפוז קצר שוחררה והובאה ישירות לשדה התעופה. נטשה הייתה בת שלושים, וחששה מאוד למה שיקרה לכשתחזור למולדתה, משום שהחבר שהביאה ארצה הכיר את משפחתה ומקום מגוריה. בתקופה בה הועסקה בזנות היו מרבית לקוחותיה ערבים מהמשולש, והיא נאלצה לשרת 10-15 גברים ביממה.

סבטלנה: הגיעה לישראל כתיירת עם חברתה. שתיהן מורות. כשיצאה ממשרד הנסיעות בעיר מגוריה פגש אותה מכר, והציע להן להיפגש עם חברו הנמצא בישראל והמוכן להראות להן את הארץ. מובן, ששתי הצעירות שמחו להצעה, ואכן, זמן קצר לאחר הגיען למלון בנתניה הגיעו שני צעירים ברכב. אחד מהם דיבר רוסית רהוטה, והם קבעו לצאת לבלות עמם למחרת. הצעירים הגיעו בבוקר ויצאו עם המורות לכיוון צפון הארץ, ושם, ביערות הכרמל, שילם האחד לחברו 12,000 דולר (סבטלנה ראתה את הכסף עובר מיד ליד). נמסר להן שעליהן להתחיל לעבוד מיד. לא היה להן מושג במה מדובר, והן ענו בתמימות כי הן תיירות, ולא יודעות את השפה, ואינן יכולות ללמד כאן. חיש מהר הוסבר להן שהכוונה היא לעבודה בזנות, והן נאנסו במקום. שתי החברות הופרדו. סבטלנה נלקחה לבית בתל-אביב, שם היו עוד מספר נשים דוברות רוסית, שיצאו לבתי מלון שונים. היא בכתה מאוד, ולכן לא נשלחה לעבוד באותו לילה. במקום הייתה גם צעירה בת 17, שהציעה לה להתחיל להתרגל ולקחת סמים, כפי שהיא עצמה עושה. למחרת בבוקר הצליחה לברוח לבית סמוך, שם לא הבינו אותה כלל, והיא הופנתה לשכנים דוברי רוסית. היא סיפרה להם את הסיפור בהתרגשות עצומה, הם לקחו אותה למשטרה, והיא הופנתה אליי. נוצר קשר עם שגרירות רוסיה, ולאחר שסודר עניין הדרכון (שנלקח על ידי הסרסור), ליווה אותה איש השגרירות למטוס. חברתה לא הגיעה לטיסה. המשטרה לא עלתה על עקבותיה עד היום. אגב, האדם שכלא אותה היה בארץ מוצאו רופא. כשנה לפני האירוע נחשד בהריגתה של צעירה שהועסקה בזנות וגווייתה נמצאה זרוקה באחת מהסמטאות האפלות בתל-אביב. האיש שוחרר מחוסר הוכחות…

אנה: צעירה יפהפייה מאחת הרפובליקות המוסלמיות, שנמכרה לזנות עבור 15,000 דולר, ולאחר מספר חודשים נמכרה שנית בסכום נמוך יותר. אנה עסקה בזנות בכפייה, ולעתים שירתה כ-150 גברים בשבוע – יהודים, ערבים, עובדים זרים. היא דיווחה על שיתוף פעולה של נהגי מוניות, שלקחו והחזירו את הבנות שהתגוררו עמה בדירה לבתי מלון; של רופאות שנתנו לצעירות גלולות למניעת הריון, אותן היו חייבות לקחת 30 יום בחודש, לבל תפסדנה ימי עבודה בגלל מחזור; רופאות אלה גם בדקו אותן לאחר שהוכו קשות, ונתנו להן תרופות נגד כאבים; בעלי הדירה שהושכרה לצורך מגורים; השומרים, שהיו אחראים לכך שאף אחת לא תברח; בעלי חנות המכולת שהיו מביאים מזון והרבה שתייה אלכוהולית לדירה. יום אחד הצליחה להגיע למשטרה ביישוב בו נמצאה, והופנתה לשוסר דובר רוסית. הלז הקשיב לדבריה, ולאחר פחות משעה הופיע הסרסור והחזיר אותה לדירה, שם הוכתה מכות רצח שלא אפשרו לה לעבוד ימים אחדים. היא הוכתה בנוכחות הבנות האחרות למען תיראנה ותיראנה. רק בעזרתו של תושב השטחים שהתאהב בה, ורצה להינשא לה ולנסוע עמה לארצה, הצליחה להימלט. אותו אדם היה נתון לאיומים ואלימות קשה מצד הסרסורים, והיא נאלצה לברוח שנית והגיעה לשגרירות ארצה. היא לא נשלחה לכלא נווה תרצה, ולאחר מספר שבועות חזרה לארצה.

השאלה הגדולה הנשאלת היא: האם הגברים, העושים רווח כלכלי עצום תוך שימוש ציני ונורא בנשים, אינם בנים לאמהות, אחים לאחיות, נשואים לנשים ואבות לילדות?
ומה עם הלקוחות? האין להם יחס של חמלה וזיקה אנושית לנשים המשמשות אותן? האין הם חוששים לבריאותם ולמחלות שהם יכולים להידבק בהן ולהעבירן הלאה?
ואיפה אנחנו, החברה הישראלית ה”נאורה", העומדת מנגד ואינה משמיעה זעקה מרה על החמרת דינם של סרסורים, משתפי פעולה וסוחרי העבדים?
איפה המחוקקים שחוקקו את החוקים בדבר כבוד האדם וחירותו? האם על אדם ממין נקבה שאינה תושבת ישראל לא חל חוק זה?

כאזרחית, כישראלית, כאשה, כפמיניסטית, ובעיקר כאדם, אני קוראת לציבור היושב כאן היום – די לשתיקה ולהשתקה. כל השותק נותן יד ושותף לפשע החמור המתבצע מדי יום, מדי שעה, במאות רבות ואולי באלפי נשים.


רות רזניק היא יו"ר ל.א.-מלחמה באלימות נגד נשים