מן המפגש בין מזרחיות ופמיניזם נולד אותו דבר שאנו קוראות לו 'פמיניזם מזרחי' ויש לו יכולת השתנות, עושר וגיוון רב. מי שסובר\ת שדיכוין של נשים מזרחיות הוא תולדה של דיכוי על רקע מגדרי בלבד, משתף\ת פעולה עם ההשתקה של ממדים נוספים בחייהן של נשים אלה
כדי להתחיל לדבר על פמיניזם מזרחי הלכתי למילון לחפש את משמעותן של המילים פמיניזם ומזרחיות. ובאבן שושן כתוב: פמיניזם – נשיות, תנועה למתן שיווין זכויות לנשים. מזרחיות – תכונת המזרח, אופיים של בני המזרח (בניגוד ל"מערביות"). ולמרות שלא ממש ברור לי מה היא תכונת המזרח ומה הוא אופיים של בני המזרח שלא לומר של בנות המזרח, אני אדרש פה לשאלה: האם כל אישה שהיא מזרחית ומאמינה בשוויון זכיות לנשים היא אכן פמיניסטית מזרחית? ומה זה בכלל הצרוף הזה פמיניזם מזרחי שהיו ימים שנראה כאוקסימורון כלומר שמתקיים בו דבר והיפוכו.
ז'קלין כהנוב, ממוצא תוניסאי- עירקי, נולדה במצרים ובאמצע שנות החמישים הגיעה לישראל, כתבה: "כשאני לעצמי הריני לבנטינית טיפוסית, במובן זה שאני מעריכה במידה שווה מה שקיבלתי ממוצאי המזרחי ומה שהוא עתה נחלתי בתרבות המערבית… זו המשולבת של שתי העדות בישראל". דברים אלה הם תגובה אחת מיני רבות למפגש של נשים מזרחיות עם הפמיניזם, שהיא תנועה מערבית ביסודה. מפגש שלטעמי הוליד משהו חדש, שבדומה לטענתה של אנדלוזוואה על המפגש בין שני זרמים גנטיים – שאינו מוליד מין נחות אלא צאצא כלאיים כזה שנהנה מיכולת השתנות והתאקלמות גבוהה והוא בעל מאגר גנטי עשיר. כך מן המפגש בין מזרחיות ופמיניזם נולד אותו דבר שאנו קוראות לו פמיניזם מזרחי ויש לו יכולת השתנות, עושר וגיוון רב.
הגדרת הפמיניזם כמאבק לשיווין זכויות לנשים מצמצם את הפוטנציאל של הפמיניזם להפוך לתנועה לשינוי חברתי באופן משמעותי, ומסרס את כוחה. העמקה וריבוד של משימות הפמיניזם כתנועה פוליטית מעבר לשיווין זכויות, מעלה את הרלוונטיות של רבדים נוספים בזהותן של נשים הפועלות במסגרתה ועל עצם היותן נשים נוסף מוצאן האתני-לאומי, מעמדן הכלכלי וזהותן המינית. כל מימד כזה בזהותה של אישה משנה את הפמיניזם שלה, מעבה אותו ומצריך ממנה לאחוז ביותר מכדור אחד בידיה הפעילות. כדורים שבדרך כלל הם בוערים וצורבים, וכמובן שככול שמספרם רב המשימה קשה יותר. במילים אחרות מי שסובר\ת שדיכוין של נשים מזרחיות הוא תולדה של דיכוי על רקע מגדרי בלבד למעשה משתף\ת פעולה עם ההשתקה של ממדים נוספים בחייהן של נשים אלה. ובוודאי שתפיסה זו לא מגלה הערכה וסולידאריות לקושי הרב לדבר ולפעול מכל המקומות יחד, זה הנשי וזה האתני-מעמדי-לאומי-מיני.
ועכשיו למזרחיות: צמצום המאבק המזרחי, זה שאינו פמיניסטי, למאבק מעמדי בלבד, מונע את היכולת של המאבק המזרחי להתקיים במסגרת השמאל האשכנזי, רדיקלי ככול שיהיה. לצמצום זה מתווסף גם התיוג החברתי של המזרחים כ"ימניים וציונים". משום כך נראה כי השינוי שהם מבקשים לעשות בחברה נוגע רק להיבטים כלכליים ולהם בלבד. תפיסה זו מעוררת בי התנגדות ומשאירה אותי שותפה למאבק המזרחי המבודד והמובחן ממאבקי צדק חברתי אחרים. בו בזמן היא שולחת אותי להתמודד בין היתר עם הפחדים של גברים מזרחים מפני מה שאלה שוחט מכנה: "אסרטיביות פמיניסטית מזרחית", שכביכול הורסת את מערכת החיים והסדר החברתי המבוסס על אתניות, כשנשים מזרחיות מקבלות על עצמנו עם הפמיניזם סדר יום אשכנזי מערבי. כאישה פמיניסטית מזרחית אני רוצה חברה צודקת ושוויונית שבה לא מתקיים חינוך פרטי אלא חינוך שווה לכל; חברה הפותחת את שערי האקדמיה בפני כול החברים בה; חברה שאינה ממסה את העבודה אלא את ההון; חברה שלא נלחמת במובטלים אלא באבטלה; חברה המאפשרת ביטוי אוטונומי לכל הזהויות השונות המתקיימות בה; חברה המשקיעה בתשתיות ובצמיחה בפריפריה; חברה בה המקום בו אתה גר לא קובע את החינוך שתקבל. נראה שעם הרבה מן הרצונות האלה שלי יכולים רבים להסכים אבל אז ה"פמיניסטית המזרחית" שבי קוראת את המציאות ומזהה את המקומות בהם מזרחים ומזרחיות סובלים מאי צדק כפול, כי כל מי שמסכים להביט במציאות נכוחה רואה את ההתאמה הקיימת בחברה הישראלית בין מעמד סוציו אקונומי ומוצא, בין אפשרות השתלבות בעמדות כוח משפיעות ומוצא, בין חינוך ומוצא. ואם כבר כמעט התעייפתי מיד שמתי לב שאם את אישה אז את מדוכאת במקומות נוספים. ולכן אני רוצה גם חברה שבה כשרוצים לפרסם מדיח כלים או מכונת כביסה לא משתמשים בג'וליה מהפיליפינים או מגאנה ובכך מסמנים את הגבולות בינינו הנשים, כאילו שנשים לבנות "רגילות" לא ממש רוחצות יותר כלים, רק מהגרות עבודה, מה שאומר שכנראה נשים העבירו את תפקיד ה"מנקות" מזו לזו? אני רוצה חברה שבה נשים לא צריכות למכור את גופן ובכך לשלם את מחיר הפגיעה המינית שעברו בילדותן בעוד אנו ממשיכים ומשאירים אותן שם בצד הדרך.
חברה בה נשים עובדות לא משתכרות שכר כל כך נמוך על עבודתן כמפרנסות שניות, ואשר משפחתן ממוקמת איפה שהוא מתחת לקו העוני. חברה בה נשים לא ייחשפו לחוויות קשות במפגש שלהן עם גברים בעלי שררה וסמכות. חברה שבה לא ירצחו כל כך הרבה נשים כי אמרו משהו שהיה אסור להן לומר, עשו משהו שאסור היה להן לעשות או רק רצו לעצמן משהו שאסור היה להן לרצות. חברה שבה לא יסחרו בנשים והנשים הנסחרות לא יקבלו יחס של פושעות בעוד הלקוחות והסוחרים יוותרו נקיים מאשמה. ואז הבטתי עוד קצת על כל העוולות האלה והבחנתי שלמרות שאני שייכת לקבוצה מודרת ומושתקת, יש מודרות ומושתקות ממני. אי הצדק הניבט אלנו חשוף וצורב מהמחסומים, הכיבוש האלים, העוני. האחריות והשותפות שלי בכל אלו, כשייכת לחברה הישראלית, היא עוד כדור בוער להחזיק בו. בכל יום שישי אני עומדת בנשים בשחור נגד הכיבוש. באחת הפעמים צעק לי גבר מאחת המכוניות העומדות ברמזור בכעס: "תגידי, את תימנייה? נכון שאת תימנייה? אני רואה, אז מה את עושה שם איתם עם אלה? אני חושבת שמלבד הכעס שלו על העניין עצמו שאני מתנגדת לכיבוש, והבוז המתלווה תמיד לעובדה שנשים מעיזות לנקוט עמדה ולבטא אותה בציבוריות הישראלית, הוא אמר גם משהו על הקושי שמערימה עלינו החברה לחצות גבולות, ועל האיסורים שהיא מטילה עלינו להיות גם וגם: מזרחית ופמיניסטית ולמעשה מקשה עלינו לנסות ולהחזיק בכל הכדורים גם יחד. ועוד לא דיברתי על עייפות להיות במקום הזה, אבל זו עייפות מהסוג שבא והולך, והנשים שאני שותפה להן לעשייה נותנות לי כוח. כמו ויקי שירן פעילה פמיניסטית מזרחית בשירה "שחף". (בספרה "שוברת קיר").