"הסבתא התומכת" היא מזלן של משפחות רבות, יוצאות בריה"מ לשעבר: נשים בשנות ה-70 לחייהן, לקחו על כתפיהן את התמיכה בכל המשפחה. המודלים של מנהיגות נשית, המלווים אותי באר. הם המודל של סבתא גולדה שלי והמורות שלי באולפנים. בעקבותיהן חשתי שגם אני מחויבת לסייע לנשים עולות להשתלב ולהסתגל בישראל
הסיפור האישי שלי די אופייני לעולות מברה"מ לשעבר שהגיעו בשנות ה-90. נולדתי לתוך מציאות בה נשים עובדות, פעילות חברתית ומסורות למשפחה. הן היו המודל שלי. אמא עבדה כרופאת ילדים וסבתא גידלה אותי וניהלה את הבית. לסבתא תמיד היו פונים אנשים לעזרה, לעצה. קיבלתי ממנה מסר שעם בעיות מתמודדים. מסר נוסף שגדלתי לאורו היה החינוך. חשוב להשקיע בלימודים ולקבל השכלה גבוהה ומקצוע מעשי. כך הלכתי ללמוד וסיימתי הנדסה כימית. היה חשוב לי גם הערך של הקמת משפחה. כך התחתנתי ונולדו לי שני ילדים. חשוב לציין שאף פעם לא הייתה שאלה: עבודה, קריירה או משפחה. תמיד היה ברור שחשוב גם החוג המשפחתי וגם עבודה וגם הפעילות הציבורית.
תחילת השינויים: עם תחילת הפרסטרויקה בסוף שנות השמונים התחילו שינויים חברתיים, עלייה באנטישמיות, חוסר בטחון ודאגה לעתיד ילדינו. התחלתי אז לחשוב על לעזוב את בריה"מ, על אף שבתקופה הסובייטית הייתי מאוד רחוקה מתרבות יהודית וידעתי על החיים בישראל בצורה די מעורפלת. משנת 1989 התחילו להגיע שליחים ושליחות מישראל והם פתחו בפנינו עולם חדש הקשור ליהדות ולמדינת ישראל ואנחנו חשבנו ברצינות על עליה לארץ. התחלתי להתכונן נפשית ומעשית לעליה, ללמוד עברית באולפן במוסקבה ולהתעניין במה שקורה בישראל.
התקופה הראשונה בארץ: באוקטובר 1991 עליתי עם משפחתי, אמי, בעלי ושני ילדי, ארצה. את מחצית השנה הראשונה לאחר העלייה לארץ ניתן להגדיר כתקופה פשוט נהדרת. הדבר שפתח עבורי את העולם החדש של הישראליות החיובית היו דווקא המורות שלנו באולפן. זה היה האולפן במכון וייצמן, שהוא אולפן לדוגמא. לימדו שם, נוסף לשפה, גם את ההיסטוריה של ארץ ישראל, גיאוגרפיה ומסורת יהודית. הנשים שלימדו אותנו הביאו את סיפורן האישי וכך חיזקו בנו את ההזדהות העמוקה עם החומר הנלמד. תקופה זו, שבה לא היינו צריכים להיכנס ל"חיים האמיתיים", אפשרה לנו ללמוד על ישראל היפה.
התמודדות עם החיים בישראל: ה"חיים האמיתיים", הקשיים, ההתמודדויות מתחילים מיד לאחר סיום האולפן. אם היינו קודם בחלום, כעת הגיעה ההתעוררות. נוכחתי לדעת שעל מנת לעבוד כמהנדסת כימיה אני צריכה לעבור קורס של הסבה מקצועית. אני רואה את עצמי כברת מזל, כי לנשים רבות, מהנדסות בתחומים אחרים, כלל לא עמדה בפניהן האופציה של הסבה מקצועית. לא סוד הוא שהסתגלות הבעל לסביבת עבודה וחיים חדשים היא גם התמודדות הנופלת על כתפי האישה. נקודה נוספת שהייתה קשה לי היא ההסתגלות של הילדים שלי למערכת החינוך. בבריה"מ לשעבר מערכת החינוך לקחה את הפיקוד על הילד באופן מלא. בישראל נוכחתי כי האחריות על תפקוד הילד בבית ספר נופלת על ההורים. כאן המקום לציין את תופעת "סופר – סבתא". אמא שלי, רופאת ילדים, אשת קאריירה בעבר, לקחה על עצמה את המטלות של טיפול במשק הבית ובילדים. תמיכתה היומיומית אפשרה לי להתחיל לפעול במישור החברתי נוסף להשתלבות בעבודה. "הסבתא התומכת" היא מזלן של משפחות רבות, יוצאות בריה"מ לשעבר, בהן הדור המבוגר, ובעיקר נשים בשנות ה-70 לחייהן, לקחו על כתפיהן את התמיכה בכל המשפחה.
פעילות ציבורית – חברתית: כפי שכתבתי, התמזל מזלי והשתלבתי בעבודה בתחום המקצועי שלי, רכשתי את השפה העברית אולם לא יכולתי שלא להסתכל מסביב ולראות אין ספור בעיות השתלבות של נשים עולות ולא רק נשים. הבעיות של הנשים מובנות: מתח ועומס יתר פיסי ונפשי. על מנת לתת מענה מקומי, קהילתי, החלטתי להקים מועדון – מקום שבו נשים יוכלו לחלוק את חוויותיהן, לספר על הקשיים – כל אחת על עצמה ועל דרכי ההתמודדות שלה. נוסף לכך יהיו במועדון הרצאות, סדנאות ומפגשים עם נשים שונות מהקהילה, עולות וותיקות. ד"ר מרה קנבל, סגן ראש העיר, תמכה ברעיון ומחלקת הקליטה נתנה את המבנה. וכך, משנת 1999 אנחנו התחלנו להיפגש. בהמשך התפתחה התארגנות נוספת שצמחה מקבוצת נשים זו. קבוצות של הורים, ובעיקר אמהות, הנפגשים כדי לדון בבעיות שלהם עם מערכת החינוך ועם הורות במעבר בין-תרבותי. קבוצה זאת חברה לארגון "פורום הורים – עולים", שהוא ארגון כלל ארצי. מפעילות זו התפתח מרכז חברתי בשם "אינכם לבד". המרכז כולל התארגנות של יוצאות רוסיה, שנקרא "כבוד עצמי לנשים". התארגנות זו צמחה על רקע שבו נשים רבות באמצע החיים, אשר אינן יכולות להמשיך בשום נתיב מקצועי אחר, פונות להיות מטפלות בקשישים. נשים אלו, שהיו בעלות מקצוע עתיר השכלה, נאלצו לעבוד כמטפלות כדי לתמוך במשפחותיהן. על מנת לתמוך האחת בשנייה ולדאוג לזכויות העבודה שלהן, הן התאגדו בהתארגנות זכלל ארצית. הודות לרשת של המועדון אנו מפעילות ברחובות את אחד התאים הפעילים. אני רוצה לציין, שנעמ"ת וישראלה ביז'ונר מסייעות תמיד בעצות מועילות. ודבר חשוב נוסף הוא הדיאלוג או הרב-שיח עם הנשים הישראליות. בשנת 2001 התחבר מועדון הנשים להתארגנות הנשים "קהילת שילוב", שארגנה אידה רוביני, על מנת ליצור מפגש עם נשים ישראליות, דוברות שפות שונות וכדי לתת אפשרות לדוברות רוסית להשמיע את דברן מול הנשים הישראליות.
לסיכום, אני רוצה לומר שבתהליך ההסתגלות שלי במשך השנים שאני בארץ מלווות אותי כמה דוגמאות, מודלים של מנהיגות נשית. המודל של סבתא גולדה שלי, שהייתה מאוד פעילה חברתית, המורות שלי באולפנים גם במוסקבה וגם ברחובות, שהביאו דוגמא של נשים מעורבות חברתית, מוכנות לתרום מעל ומעבר. מכאן חשתי שגם אני מחויבת לסייע לנשים עולות להשתלב ולהסתגל בישראל. כל מה שאני עושה עכשיו בא מתוך ההרגשה שבזמן שהמדינה התגבשה ונבנתה, אני לא הייתי כאן. אני לא השתתפתי בבניין הארץ. היום אני רוצה להיות פעילה, רוצה להשתתף ורוצה לתרום את חלקי.
