אני מדברת כמי ששרתה בעבר מורים באיגוד המקצועי וממשיכה לעשות כן היום, כמנהלת וכבעלת משרד פרטי לייעוץ פרופסיונאלי למורים. אחד השירותים אותו אני נותנת למורים, הפונים אלי לייעוץ, הוא עזרה בהשגת סעד אותו הם יכולים לקבל מן האיגוד המקצועי. ההתמקדות היא באותם דברים שניתן לדרוש מהאיגוד, אל מי בדיוק באיגוד כדאי או ניתן לפנות ואיך לעקוף סמכויות במידת הצורך. כל אלה על מנת למצות זכויות בעבודה המגיעות להם ושאותן ניתן להשיג לעיתים רק בסיוע האיגוד המקצועי. יש לזכור שלאיגוד המקצועי כוח לייצוג עובדים, הנובע מעצם מעמדו ולאו דווקא מתוקף סטטוטורי. האיגוד המקצועי יכול לעזור במקום שבית המשפט אינו יכול וכמובן בעלות נמוכה בהרבה. מטבע הדברים, כאשר המורה זקוק להגנה פרופסיונאלית הוא פונה אל האיגוד המקצועי.
מיהו האיגוד המקצועי? ברמת העיקרון הוא מורכב, לכאורה, ממורים שנבחרו על ידי ציבור המורים. כאשר אני מדברת על האיגוד המקצועי אני מדברת על שני ארגוני המורים מבלי להפריד ביניהם, כיוון שהדומה ביניהם רב מהשונה. התבוננו סביבכם וראו במי מדובר. הנבחרים הם מורים, חלקם מנהלים, מרביתם גברים.הם ראו כיתה לאחרונה לפני מספר שנים, אם לא עשרות שנים. הם מועסקים בעבודתם באופן חלקי כמורים או מקבלים אישור חופשה ללא תשלום למשך שהותם בתפקיד מאותו מעסיק שאצלו עובדים המורים הזקוקים להגנה. מטבע הדברים, עובד התלוי בחסדיו של המעסיק שלו, בין אם לצורך אישור חל"ת או לצורך רכישת זכויות פנסיוניות ואפילו לצורך יציאה לפנסיה, אינו חופשי לפעול מבלי להיות חשוף לנזק אישי. רוב הנציגים הם עובדי מדינה, קרי: עובדי משרד החינוך והם מגינים בעיקר על מורים שעובדים אצל אותו מעסיק. זה נכון יותר לגבי הסתדרות המורים מאשר לגבי ארגון המורים העל-יסודיים ויכול להיות שזו אחת הסיבות לשוני בתפקודם של הארגונים השונים. כמה זמן לוקח לאדם היושב במגדל השן של התפקיד, לשכוח שהיה פעם מורה? התשובה היא: מהר מאד. כאשר מסתופפים בצל קורתם של "שועים ורוזנים" (מפקחים, מנהלי מחוז, חברי כנסת, ממונה על שכר באוצר), חושבים הנציגים שהם בעצמים "שועים ורוזנים" ולא צריך לעבור זמן רב עד לעשיית יד אחת עם המעסיקים כנגד העובדים. וכך קורה שלאחר התבססות בשלטון, שיש בו אופוזיציה הולכת וקטנה עד כי אינה קיימת כלל, אין עוד סיבה לעסוק בעיקר.
יש לזכור כי בהכרזת סכסוך עבודה בעניינו של מורה יחיד או של חדר מורים יש טרחה רבה וגם סיכון מעמדו האישי של נציג המורה. גם פעילות של הסברה והדרכה, בחדרי מורים, גורמת לנציגים עבודה רבה יותר. הסברה גורמת למודעות ומודעות, מאידך, גורמת לפניה רבה יותר לבקשת סעד. כך קורה שמורה, הפונה לעזרה מקבל תשובות כמו: "אנחנו לא מבינים בנושא", כאשר הנושא מעוגן בתקשי"ר. אביא מקרה ספציפי, שבו נתקלתי לאחרונה, כדוגמא. המעביד סרב לשלם פדיון בגין ימי מחלה שלא נוצלו, בהתאם לחוזר ספציפי של משרד החינוך אל הבעלויות. למורה נאמר על ידי נציג הארגון כי "כל מעסיק עושה חישוב בדרך אחרת", על אף שבחוזר הנזכר נכתב במפורש כיצד לערוך את החישוב. האם לא היה על נציג הארגון ללמוד את הנושא ולדאוג להבין את שיטת החישוב ולדאוג לאכוף אותה, בהמשך? משפט אחר כמו "ראשון נכנס אחרון יוצא, זה כבר לא קדוש יותר", נאמר למורה מפוטר, לאחר שמורה שהגיע למקום העבודה אחריו המשיך להיות מועסק. זאת חרף העובדה שהדבר אינו כתוב בשום מקום. לא ידוע לי על כך שההסכם בנושא הזה שונה.
למורי מכללות, הבאים בדרישות המסתמכות על תקנות והסכמים, אומרים שבנושא המכללות הדברים שונים, בעוד שמעולם לא הייתה שום הסכמה האומרת שמורי מכללות שייכים לקטגוריה אחרת. אין לכך שום אזכור בתקנות שירות עובדי ההוראה או בהסכם הקיבוצי. דברים דומים נאמרים למורי אולפנים, כאשר כל עובדי ההוראה נמצאים תחת אותה קורת גג ומדורגים באותו דרוג ועל כולם חלים בדיוק אותם סייגים.
אנשי האיגוד המקצועי אינם חושבים שהאיגוד אמור להחזיק בעלי מקצוע שיודעים את העבודה, שיש להכשיר נציג מורים לתפקידו. אנשים מתמנים לתפקיד בלא כל השכלה. הם צריכים ללמוד את הנושא בשיטת הניסוי והטעיה. אין להם השכלה משפטית או חשבונאית ואין כל סיכוי שיוכלו למלא את תפקידם ללא הכשרה מתאימה. מחשבה אפיקורסית אולי אומרת שאם האיגוד יעסיק בעלי מקצוע יישאר פחות כסף לשכר עסקנים. זו גם אפשרות.
לעיתים, כאשר מורה מבקשת סעד משפטי לצורך תביעה ממעביד לשלם כנדרש התשובה הניתנת היא שהארגון אינו נותן סעד במקרים בהם התמורה היא כספית והיא ניתנת, בסופו של דבר, לעובד עצמו. כאילו אין תפקידו של האיגוד לסייע בתקבולים כספיים. הרי כאשר מדובר במעסיק שעושק עובד אין מדובר בעשיית עושר. האיגוד המקצועי צריך לתת סעד משפטי בכל פגיעה שהיא פגיעה ברמה העקרונית. מניעת עושק היחיד יכולה להיות מקרה תקדימי ולסייע לכל העובדים של אותו מעסיק בהווה ובעתיד. גם למורים בשטח לא ניתנת הכשרה מתאימה. בדרך כלל אין מי שירצה בפניהם על זכויותיהם או יעמוד לרשותם כאשר הם זקוקים להגנה. המורים צריכים הכנה לפרופסיה. הם זקוקים להסברים לפני כניסתם לעבודה, ערב סיום הלימודים, כמו גם הסברה עקבית ושוטפת בחדרי מורים. דוגמא לחוסר זמינות ונגישות למידע ולסיוע היא הדוגמא הבאה: ביום בו פיטרו מורים רבים אחרי תחילת שנת הלימודים התלוננה מזכירת סניף בפני מורים ששיוועו לעזרה וטלפנו אליה, על כך שהיה לה קיץ מאוד קשה נוכח הפיטורין והיא זקוקה לחופשה. היא כעסה מאוד על ההטרדה הטלפונית. באיזו זכות מתלוננת מזכירת סניף זו על קיץ קשה, כאשר באותו קיץ נכרת מטה לחמם של כל כך הרבה מורים, שהם המשלמים למעשה את שכרה? איך מרשה לעצמו איגוד מקצועי לצאת לחופשה ולא להשאיר אנשים שיטפלו בנזקקים בחופשות, שבהן מתרחשות עיקר הפגיעות במורים? אין כל הצדקה לכך שמורה, הנפגע על ידי המערכת, יקבל יותר סעד מנציב תלונות הציבור מאשר מהאיגוד המקצועי שלו. קרה לא פעם שמורה שלא קבל את ההגנה המתאימה פנה לנציב תלונות הציבור וזה התערב לטובת המורה ובעייתו של המורה נפתרה במקום שבו האיגוד המקצועי גילה אזלת יד מוחלטת. אין כל סיבה שמורה יאלץ לפנות לבית דין לעבודה ולממן עורכי דין במקום שבו האיגוד היה צריך לספק לו הגנה משפטית. לשם כך קיים האיגוד ולמטרה זו הוא גובה מיסי חבר.
הדבר הקל ביותר הוא "לגלגל עיניים לשמים" ולומר לציבור שמורה זה או אחר אינו ראוי להגנה בגלל אופיו, מעשיו או טיב עבודתו. לאמר דברים כאלה בטרם משפט זה הדבר החמור ביותר שיכול נציג איגוד לעשות. תפקידו של נציג המורה הוא כתפקידו של עורך דין, לא כשל שופט. המעסיק בוודאי ינסה למשוך את נציג האיגוד למקום הזה. כל מורה זקוק להגנה ולו בגלל ששלם לאיגוד המקצועי מיסי חבר. הוא ראוי להגנה כמו שראוי כל מי שעבר עבירה להגנה ואין זה תפקידו של האיגוד לחרוץ משפט. תפקידו לספק סעד ולשם כך הוא קיים. נציגי איגודים מקצועיים מצאו את עצמם לא פעם בתפקידי מפתח, אחרי שסיימו את תפקידם באיגוד. האם אין זה מעורר חשד כאשר חבר הנהלת ארגון מורים הפך להיות מפקח ואפילו ראש מפקחים במשרד החינוך, או בכיר במזכירות הפדגוגית ואחר-כך מנהל רשת חינוך? לכאורה, אין בכך פסול, אך מי שהשתלח במעסיקים והגן על מורים לא סביר שטיפס לתפקידי פיקוח אצל אותו מעסיק שמולו הגן קודם לכן על מורים.
ולסיום: איך מרשה לעצמו איגוד מקצועי למנוע פרסום שירותים פרופסיונאליים פרטיים, ממשרד כמו שלי, כפי שהוא עושה בשנים האחרונות? במדינה דמוקרטית קיים חופש הפרסום. כל עוד אין מפרסמים דברים אסורים בחוק כמו פורנוגרפיה, אלימות או סמים אין למנוע פרסום. האיגוד המקצועי לא חושב שהכללים האלה חלים גם עליו ובשרירות לב מונע פרסום שהיה יכול לתת סעד רב למורים ולהוריד מהעומס של האיגוד המקצועי. האם מה שמנחה את האיגוד זה הפחד בפני יעוץ שיתן למורים רעיונות כיצד לגרום לאיגוד המקצועי לשרת אותם טוב יותר? המפתיע ביותר הוא שאיש מנפגעי האיגודים המקצועיים למיטב ידיעתי עוד לא הגיש תביעה אישית נגד נציג מורים בבית משפט על אי-ייצוג הולם. מעניין לדעת האם תביעה כזו הייתה יכולה לזכות בהצלחה ואם כן, האם תקדים כזה היה משנה את דרך ההתנהלות של האיגודים.
