ניתן לחשוף את ההשפעה ההרסנית של סרטים פורנוגרפיים. לו הייתה נערכת "בדיקת צפייה", כדוגמת "בדיקת שיכרות", התוצאות היו מעידות על השפעת צפייה מתמשכת על עברייני מין. מאבק הארגונים הפמיניסטיים והחברתיים נגד פורנוגרפיה חשף את הנזק שנגרם מצפייה בסרטים פורנוגרפיים

בשנת 2001 עבר בכנסת תיקון לחוק שאוסר על שידורו של ערוץ שעיקר שידוריו הם שידורי מין. חוק זה נחקק בעקבות מאמצי חקיקה של קואליציה של ארגונים חברתיים פמיניסטיים, ששמו להם למטרה למנוע שידור של ערוצים המשדרים שידורים פורנוגרפיים בערוצי הכבלים והלווין, קרי: ערוצים המקבלים רישיון/זיכיון מהמדינה. בעקבות חקיקתו של החוק הגיש ערוץ "פלייבוי" עתירה לבג"צ, בה ביקש לבטל את התיקון. הארגונים הפמיניסטיים-חברתיים שביניהם תנועת ש.י.ן-לשוויון ייצוג נשים, הקשת הדמוקרטית המזרחית, ויצ"ו, התנועה לגבריות חדשה, תנועת אחותי-למען נשים בישראל ועוד, הצטרפו כמשיבים לעתירה במטרה לייצג אינטרסים ציבוריים, חברתיים ופמיניסטיים הקשורים למאבק בפורנוגרפיה, שאחרת לא היו מיוצגים בפני בית המשפט. את המאבק הובילו ד"ר ויקי שירן ז"ל וד"ר אסתר הרצוג.

בינתיים נמשכו תיקוני החקיקה וביולי 2002 עבר בחקיקה הנוסח האחרון של החוק, שעומד בתוקפו גם היום ואשר אסר על שידורים שיש בהם חומר תועבה כמשמעותו בחוק העונשין, תשל"ז – 1977, "… וכן משדרים שמציגים יחסי מין שיש בהם אלימות והתעללות, ביזוי, השפלה או ניצול; משדרים המציגים יחסי מין עם קטין או אדם הנחזה לקטין; ומשדרים המציגים אדם או איבר מאבריו כחפץ זמין לשימוש מיני". הייתי חלק מהצוות המשפטי שהוביל את ניסוח החוק בכנסת ואת המאבק המשפטי נגד הפורנוגרפיה, שבראשו עמדה עו"ד סמדר בן-נתן. הדיון בעתירה לבג"צ, שהוגשה על ידי "פלייבוי", התמקד בשאלה האם בסרטים נעשה שימוש באדם ובפרט נשים כ"חפץ זמין לשימוש מיני". כחלק מתשובתנו לבג"צ החלטתי לבדוק היכן בפסקי דין של אלימות במשפחה, עבירות מין ואלימות בכלל – קיים אזכור של צפייה בפורנוגרפיה. הבדיקה כללה חיפוש בכל מאגרי המידע הממוחשבים ובתוכנות משפטיות של מילות מפתח רלוונטיות, כגון: "סרט כחול", "סרט פורנוגרפי", "סרטים ארוטיים" וכו'.

אציין כי נמצאו עשרות רבות של פסקי דין מהם עולה תמונה קשה ביותר של צפייה בפורנוגרפיה המתקשרת לעבירות פליליות. פסקי הדין שנמצאו הם בעלי מספר אפיונים: על-פי רוב מדובר בקורבנות שהיו קטינים בעת ביצוע הפשע, רוב הנפגעות היו נשים, העבירות בדרך כלל בוצעו בתוך המשפחה או שהיה מדובר באדם קרוב ומוכר לקורבן, או שמדובר היה ביחסי מרות (מפקד-פקודה, מורה-תלמיד, מעביד-עובדת). כמו כן, מדובר היה בעבירות קשות במיוחד, אשר כללו לרוב לא רק עבירה אחת אלא סדרה של פשעים שבוצעו בו זמנית: אונס וגם חטיפה, כליאה וגם התעללות פיזית ונפשית ממושכת, גם תקיפה וגם רצח, אונס קבוצתי ועוד, ואלו מספר דוגמאות מייצגות שנמצאו בפסקי הדין:

1. "אני לא מסוגלת לחיות עמו עוד יום. האדם חי עמי באלימות, אילץ אותי לקיים עמו יחסים שלא כדרך הטבע, הכריח אותי 3 פעמים ביום. עשה אותי סמרטוט בפני הילדים. היה רואה סרטים פורנוגרפיים ומכריח אותי לעשות מה שבסרטים… הוא ערער אותי מבחינה גופנית ומבחינה נפשית, הוא אמר שיוציא לי את הנשמה". (מתוך: ת"א 17123/84 פבון נ' פבון מו 3 416 [לא פורסם]. הדברים צוטטו בע"א 2686/79 בבית המשפט המחוזי).
2. "מעדות המתלוננת עולה כי המערער היה מביא כל כמה ימים סרטים פורנוגרפיים בשעת לילה מאוחרת, צופה בהם ומאלץ את המתלוננת תוך שימוש בכוח לקיים עמו יחסי-מין דוגמת אלו שנכללו בסרטים אלה בסלון ביתם, במהלך הצפייה, וזאת למרות התנגדותה ומעבר ליחסי-המין שקיימו המערער והמתלוננת בהסכמה בחדר השינה". (מתוך: ע"פ 6274/98 פלוני נ' מ"י נה (2) 293).
3. "ואלו המעשים בהם הורשע הנאשם בהיות הקטינה בת 6-7, לפני גירושי הנאשם מאמה, ביקש ממנה הנאשם לשבת לידו על ספה בביתם, והציג לפניה סרט פורנוגרפי. הקטינה רצתה ללכת והנאשם אמר לה לשבת ולצפות בסרט. הצפייה ארכה כשעה וחצי, ולאחר מכן הנאשם הריץ את הסרט מתחילתו, הוריד את תחתוניו ונותר כשחולצה לגופו. הנאשם ביקש מהקטינה להוריד את בגדיה אולם היא סירבה. הנאשם ביקש מהקטינה לעשות לו מה שעשתה האישה בסרט, כשכוונתו לאישה שאוננה לגבר ולאחר מכן ליקקה את איבר מינו, והקטינה ליטפה את איבר מינו. הנאשם ביקש מהקטינה ללקק את איבר מינו, ומשסירבה, הנאשם אמר לה שזה בסדר שכן היא לא ממש גדולה לשם כך, אך ביקש ממנה לצפות בסרט הפורנוגרפי על מנת לראות וללמוד איך לעשות. הנאשם הגיע לפורקן מיני בנוכחות הקטינה, אמר לה שהיא ילדה טובה." (מתוך: תפ"ח (ירושלים) 5045/02 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם), תק-מח 2002 (3), 6773).

כמו כן היו פשעים שעלו לתודעת הציבור ובהם הייתה צפייה בפורנוגרפיה שקדמה לביצוע הפשע, דוגמת האונס והרצח המזעזע של תמר ברז ז"ל על גג "ביתילי", בו הנאשם עצמו הודה שרצה לממש את מה שראה בסרטים פורנוגרפיים. כך גם הייתה צפייה משותפת בסרט פורנוגרפי שקדמה לאונס הקבוצתי בפשע הזכור כ"אונס שמרת". אזכיר כי במקרה זה במשך כ- 10 ימים קטינה נאנסה ועברה התעללות על ידי קבוצה של נערים. מסתבר שקבוצה זו נהגה "לבלות" בצפייה משותפת של סרטים פורנוגרפיים, עד שהדבר נראה להם שמדובר בבילוי טבעי ורגיל. ניתן לראות בתגובת אחד הפושעים כיצד משפיעה הצפייה בסרטים עד כדי טשטוש נורמות מוסריות. וכך נכתב בפסק הדין: "שלום גם מתייחס בחקירתו הנגדית לאמרתה של המתלוננת כי "הסרט הכחול" הגעיל אותה. הוא אומר שדבריה קצת הצחיקו אותו מכוון שחשב ש"מה שהיא עושה וסרט כחול… חשבתי שזה הולך ביחד" (הציטוט מתוך: ע"פ 5612/92 מ"י נ' בארי מח(1) 302). הבעיה המרכזית באיתור פסקי הדין המאזכרים במפורש צפייה בסרטים פורנוגרפיים מתחילה קודם כל בהעדר מודעות, הן של רשויות אכיפת החוק עצמן (שוטרים, חוקרים, פרקליטים, שופטים) והן של קורבן הפשע ואפילו של הפושע עצמו. על מנת שבפסקי דין יופיע איזכור של צפייה בסרטים פורנוגרפיים יש לעבור מספר משוכות: כבר בזירת הפשע או בתלונה הראשונית נדרש כי יהיו ממצאים לצפייה או איזכור ברור של הקורבן לכך. במשוכה הבאה נדרש שהחוקר במשטרה ובעת לקיחת העדות יעלה את הדברים על הכתב וישים אליהם לב. לאחר מכן נדרש שהפרקליט התובע יחליט לאזכר זאת בכתב האישום. משוכה נוספת לתיעוד הדברים היא שהדברים יעלו גם במהלך הדיונים בבית המשפט. ולבסוף המשוכה האחרונה – שהשופט יחליט כי הדבר ראוי לאיזכור בפסק הדין. משוכות או "מסננות" אלה מעידות עד כמה התופעה, ככל הנראה, נפוצה ורחבה הרבה יותר ממה שעלה על פני השטח ובאה לידי ביטוי בפסקי הדין עצמם.

תוצאות הבדיקה שערכתי נערכו והוגשו לבג"צ. לצערי בפסק הדין שניתן בעתירה (בג"צ 5432/03) התקבלה באופן מסוים עתירת ערוץ פלייבוי. אך מעבר לכך לא היה ניסיון אמיתי להתמודד עם הטענות שהובאו על ידי הארגונים הפמיניסטיים-חברתיים, לרבות ניתוח מפורט שנערך לסרטי "פלייבוי". מהניתוח עלתה תמונה מפורשת של הצגת נשים "כחפץ זמין לשימוש מיני" (באופן שנאסר על פי החוק), עידוד והדמיה של סצינות בהן נעשה שימוש באלימות, אלימות בתוך המשפחה עד כדי אונס, מוטיבים הקשורים לכפיה של מין ועוד. בפסק הדין ההכרעה לא עוסקת בניתוח של התוכניות בערוץ ואופיין אלא מתמקדת בפן של הליכי החקיקה ובחופש הביטוי. אציין כי מצער הדבר בעיני כי עדיין בשנות ה- 2000 פגיעה אנושה בזכויות נשים נתפסת כמותרת בחסות חופש הביטוי.

אני סבורה שלו הייתה מודעות גדולה יותר ניתן היה לחשוף ביתר שאת את ההשפעה המזיקה וההרסנית שיש לסרטים הללו. לו הייתה נערכת "בדיקת צפייה" (בעבירות מין ואלימות) כדוגמת "בדיקת שיכרות" – התוצאות ככל הנראה היו מעידות על צפייה מתמשכת של חלק מהפושעים. לו היו הקורבנות נשאלים על כך באופן ברור, קרוב לוודאי שהיו עולות עדויות נוספות מהשטח והדבר היה בא לידי ביטוי בכתבי האישום. לו היו ניתנים תקציבים למחקר ולחינוך בתחום זה – פני הדברים יכלו להיות אחרת. אך כדי לא לסיים בנימה פסימית אדגיש כי אני סבורה שהמהפכה אכן יצאה לדרך ועובדה כי השידורים המשודרים היום אינם פתוחים ואינם משודרים באופן חופשי. מעבר לכך נראה לי שהצלחנו לתרום באופן ברור להעלאת המודעות ולחשיפת הציבור לנזק שעלול להיגרם (ונגרם בפועל) משידור וצפייה בסרטים פורנוגרפיים. מאבק חברתי שנראה בראשיתו בלתי אפשרי – בהחלט נשא פרי והשאיר חותם והשפיע.

עו"ד תמר סנונית-פורר הייתה חברה בקואליציה נגד פורנוגרפיה