מדוע השמאל לא מצליח למנף את תהליך ההתנתקות? מפני שמיגור הרעב, המחסומים, הכתרים, ההשפלה והכיבוש – נכונים מבחינתו רק עבור הפלסטינים בעוד שאוכלוסיות רבות במצוקה בתוך הקו הירוק, נשארות שקופות ומיותמות. אי-סימטריה זו מביאה רבים ורבות לחוש כלפי השמאל והאידיאולוגיה שלו ניכור, זרות, ריחוק וסלידה. השלום צריך להיות רב ממדי ולעסוק גם בתוככי החברה הישראלית.
סקרים רבים מדווחים על כך שרוב אזרחי ישראל תומכים בפינוי. ניתן לומר שרוב הסקרים מדברים על כ-65% תמיכה בהתנתקות מהשטחים. אין ספק ששיעור גבוה זה של תמיכה אינו עולה בקנה אחד עם שיעור מצביעי השמאל, שהוא נמוך בהרבה. כלומר, קיימים אזרחים רבים שאינם מצביעי שמאל אך תומכים בהתנתקות, שאותה מוביל, אמנם, הימין למרות שמהלך זה מזוהה עם השמאל. כיצד ניתן להסביר את הפער שקיים בין התמיכה הרחבה בציבור, לפחות על פי הסקרים, בפינוי ההתנחלויות, לבין העובדה שהשמאל לא מצליח ליצור תנועת המונים סוחפת, של כל אותם מאות אלפי האזרחים שתומכים בפינוי ובהתנתקות מהשטחים? מאחורי התמיכה הפסיבית של האזרח שמבטא בסקר תמיכה בפינוי משתררת דומיה. אנו רואים צעדות והפגנות של המתנגדים לפינוי אך איננו רואים פעילות ציבורית של התומכים. אם כבר יש כזו היא לא חורגת ממעגלי קבוצות שמאל וותיקות ומוכרות לעייפה ואילו נוכחותם וקולם של קבוצות חדשות, מעבר לאלו, נפקדות ונעדרות.
ברצוני "לדובב את שתיקתם" של התומכים בפינוי, אלו שאינם נמנים על השמאל המסורתי, ולטעון שחרף תמיכתם, הם אינם יכולים להצטרף לגוש השמאל המסורתי. כך, מפני שהאמפטיה בתפיסת עולמו של השמאל מוצגת אך ורק ביחס לסבלם של הפלסטינאים בעוד סבלם ומצוקותיהם של קבוצות חברתיות רבות נפקדים מסדר היום שלו והם לא זוכים ליחס דומה. האידיאלים היפים שבהם מחזיק השמאל האורתודוקסי – מיגור הרעב, הסבל, המחסומים, הכתרים, ההשפלה והכיבוש – נכונים מבחינתו רק עבור הפלסטינים בעוד שאוכלוסיות רבות במצוקה בתוך הקו הירוק, נשארות שקופות ומיותמות. אי-סימטריה זו מביאה רבים ורבות לחוש כלפי השמאל והאידיאולוגיה שלו ניכור, זרות, ריחוק וסלידה. בהקשר הזה אני רוצה לשתף אתכן באמירות שהפנו אלי כמה נשים נפלאות ממצפה רמון, שאיתן אני עובדת בפרויקט שנקרא "נשים יוצרות חברה של שלום". מדובר בקבוצה של נשים בגיל 35-55. לרובן המכריע אין השכלה פורמאלית מעבר להשכלה תיכונית חלקית ורובן מתמודדות עם קשיים רבים במציאת תעסוקה, שתאפשר להן לפרנס את עצמן ומשפחתן בכבוד ובאהבה. אנו נפגשות מידי שבועיים במשך כמעט שנה על מנת ללמוד ביחד את החברה הישראלית, תוך רצון משותף לבנות ביחד מודלים חדשים ליצירת חברה של שלום. שלום במובן העמוק של המילה. אלה הם הדברים שאני שומעת במפגשים:
"אני רק רוצה להגיד לך שאתם עושים יחסי ציבור חד צדדיים.. מה קורה איתם, כמה הצבא פוגע בהם, כמה הם מסכנים, כמה הילדים שמה זה….. אבל מה קורה כאן, את הצד שלנו אף אחד בעצם לא מראה…."
"אני רוצה באותה מידה שתנתחו מה שקורה פה….."
"… לא אכפת לי, אני בעד שלום. אני לא בחורה טיפשה לדעת שאין להם בית ספר, שאין להם מה לאכול, שאין להם את זה ואין להם את זה, אבל גם פה אצלי אין את זה… אני לא בחורה מפגרת לא להבין את זה … כי מקום שיש בו מלחמה יש בו רעב, יש בו עוני יש בו הכול, יש בו תסכול..אבל גם פה אצלנו יש את זה…".
דוגמא נוספת היא אמירה שנאמרה ביחס לשאלה: האם לראות או לא לראות את הסרט "הילדים של ארנה". "למה את חושבת שאני צריכה לראות את הסרט הזה? אני לא צריכה לראות את כל העוני וההרס שיש להם שם- יש לי את זה פה סביבי. אנחנו יודעות מה זה עוני – אלה שחיים טוב, שם בתל אביב, הם אולי אלה שצריכים לראות וללמוד איך זה לחיות ככה..אני לא צריכה, יש לי מספיק את שלי… אני לא נמצאת במצב שאני רוצה להזדהות עם הילד הפלסטיני …".
הקולות הללו מבטאים במידה רבה את החטאים הרבים של השמאל האורתודוקסי בישראל, שלא השכיל ולא משכיל לתת מענה להחלטות ההיסטוריות הפוליטיות הרות האסון של מייסדיו ושמעז לערוך חשבון נפש פוליטי רק אודות המציאות המתרחשת מחוץ לקו הירוק, אך לא כלפי המציאות החברתית בשוליים הפנימיים שלנו. הנשים האלה, שהן דווקא מצדדות בהתנתקות, לא יכולות וגם לא מעונינות להביע את תמיכתן הנחרצת בפינוי, מאחר והפינוי מזוהה עם אותם אלו שאחראים לגורלן המר ועתה אף מעדיפים לפתור את מצוקותיהם של אחרים ומפקירים את מצוקתן שלהן.
נקודה נוספת שאינה מאפשרת התעוררות פוליטית וציבורית ערה, סביב התמיכה בפינוי, היא המבט של השמאל כלפי מי שאנו מכנים מתנחלים. אמירות כמו "אני שונא את המתנחלים", "מתנחלים- מתנחבלים", "לא מוכן לדבר עם מתנחלים", "לא יושב באותו חדר עם מתנחלים", "לא רוצים לצאת שיישארו שם", הן אמירות נפוצות בקרב חוגי ופעילי שמאל. ההסתכלות על המתנחלים היא הסתכלות כהה המתייחסת אליהם כאל גוש מונוליטי, אחיד ולא מגוון, שמתבסס על ההיגיון ש"כל המתנחלים הם קלגסים, הופכי באסטות וחמדנים". מבט כזה מוציא קבוצות שלמות של אנשים אל מחוץ לגבולות החברה, מנדה אותם, לא מכיר בערכם, לא מעודד הזדהות עם מצבם, לא מקדם הבנה לאידיאולוגיה, לאמונות ולתפיסות עולמם, לא מזמין אמפטיה, לא מוביל דיאלוג ולא קורא לתומכים הפוטנציאליים בהתנתקות (שוב, אני לא מדברת על חוגי השמאל) להתעוררות פוליטית שתחזק את המהלך. הקולות שמגנים את השנאה והפחד שיש לנו כלפי ה"פלסטיני/ת" מעודדים, למעשה, ומלבים את השנאה כלפי המתנחל/ת. אותם קולות המבקשים לשכנע אותנו שהכיבוש משחית ומשסע את החברה הישראלית, משסעים אותה בעצמם, ביחס המחפיר והמדיר שלהם כלפי המתנחלים.
ברצוני לטעון שחוגים רבים בחברה הישראלית לא מסוגלים לעודד את ההתנתקות כל עוד ההתייחסות הזו כלפי המתנחלים היא זו שעומדת ברקע. ההתייחסות הזו היא זרה לאותם קבוצות וחוגים שמצדדים בהתנתקות אך לא שייכים לשמאל. לא רק שאינם מזדהים עם השנאה העיוורת הזו כלפי המתנחלים אלא שהם אפילו חשים כלפיהם חיבה והערכה עמוקה על מפעל חייהם. שנית, השנאה והזרות בקרב פעילי השמאל כלפי המתנחלים מחזקת גם את התחושה שלשמאל איכפת יותר מהפלסטינים, מאשר לאלו השייכים לחברה הישראלית. תחושה זו גורמת, כאמור, לרבים שלא לרצות להיות חלק משורות השמאל, חרף ההסכמה עם ההתנתקות. משתתפת אחרת מקבוצת הלמידה במצפה רמון, שהזכרתי קודם, אמרה בהקשר זה, ואני מצטטת אותה כי גם האמירה הזו מגלמת במידה רבה את קולותיהם של ישראליות וישראלים רבים:
"אני לא נגד ההתנתקות. די, צריך לצאת משם, ובגללנו לא בגללם (=פלסטינים) ולא בשבילם. אנחנו לא צריכים את זה. אבל לארגן או להשתתף בפעילות תמיכה למען ההתנתקות – מה פתאום! אם הייתי יכולה הייתי הולכת לצעוד עם תושבי שדרות, נראה אתכם, את השמאל, מצטרפים ומביעים סולידאריות איתם".
בהשראתה של האישה המצוטטת, אני מציעה לחוגים שמעוניינים לקדם את ההתנתקות מהשטחים, לערוך דיון פנימי עמוק ונוקב ולבחון היטב את גבולות מושאי ההתייחסות שלהם ובכך להתחיל בצעד ראשון לעבר ההתנתקות – ההתנתקות מהאליטיזם. כלומר, ראשית העקירה צריכה להתחיל מהשמאל שצריך קודם כל לעקור מעצמו את אותה התנשאות ואת הבעלות על נושא השלום, על מנת להצליח לראות את אותן קבוצות שהן לא הפלסטינים ולא הם עצמם. כמו כן, ניתן לראות ביחס שציינתי כלפי המתנחלים את אותו מאפיין שהצבעתי עליו בנקודה הקודמת, ההתנערות מהאחריות הפוליטית ההיסטורית. עובדה מצערת היא שממשלות ישראל לדורותיהן, הן אלו שנמנות על הימין אך גם אלו שעל השמאל, שלחו, תמכו, עודדו, מימנו ויזמו הקמתן של התנחלויות רבות. ממשלות השמאל אחראיות במידה רבה להבנייתו של האתוס הציוני-לאומי, הרואה במתנחלים את הציונים החדשים ולצמיחתה של האידיאולוגיה, הרואה בשטחים הכבושים חלק אינטגראלי ממדינת ישראל. הדברים הללו ידועים. אך גם כאן איננו שומעות חשבון נפש פומבי והמתנחלים ממשיכים להיות מוצגים כא-היסטוריים כאילו שאף אחד בעבר לא תמך בהם וכאילו שאף אחד בעבר לא נהנה מהפירות של ישיבתם שם.
החלום שלי הוא להיות חלק מתנועת שמאל שמחבקת את המתנחלים וקוראת להם ממקום של כאב, חמלה ואמפטיה עמוקים לקושי שלהם להתנתק מאמונתם וממושבם, להצטרף אלינו לתוך הקו הירוק, להיות שותפים לסדר יום שנאבק למען השלום. אני מדברת על שלום רב ממדי, שאינו עוסק רק בפתרון הקונפליקט הישראלי-פלסטיני אלא מעונין גם ביצירה של שלום בתוככי החברה הישראלית. הווה אומר: תיקון העיוותים, אי הצדק ואי השוויון החברתי, שאתם נאלצות להתמודד נשים ואזרחיות רבות בישראל. ליצור חברה בריאה, שבריאותה לא נמדדת רק בכך שהיא נטולת מלחמות אלא בכך שלאנשים בה יש אמון במערכת החינוך הממלכתית, במערכת הבריאות הלאומית, חברה בה לא רק לחלק מהאנשים יש כסף להאכיל את ילדיהם ולקנות להם ספר אלא חבר שבה לכולם תהיה נגישות לחינוך ולהשכלה גבוהה ונגישות לתעסוקה יציבה. אני מדברת על חברה שבה מתנתקים לא רק מהרג ילדינו ומהתורים במחסומים אלא מתנתקים גם מהתורים הארוכים בביטוח לאומי.
