קיימת תרבות נסתרת של תוקפנות נשית, בריונות מיוחדת והרסנית. בשונה מגברים היא לא נעשית בצורה פיזית או בצורה מילולית. התרבות שלנו מונעת מהבנות שלנו להגיע לעימות פתוח. היא מאלצת את תוקפנותן של הנשים לעבור לאפיקים לא פיזיים, עקיפים וסמויים.
כאשה בת 37, פעילה חברתית פמיניסטית מזרחית שנים רבות, אני רוצה, ברשותכם, לחלק לכל אחת ואחד משקפת נוספת. משקפת שדרכה תוכלו לראות ולהתחשבן, כל אחת בדרכה ובזמנה מה החלק שלה בבריונות. איפה היא אלימה ולמה אין לזה שם? המסגרות שהן, לכאורה, בטוחות כמו בית הספר והבית, הם המקומות אותם בדקה המחברת רייצ'ל סיימון בספרה תוקפנות נשית מול תוקפנות גברית ומשם אביא את רוב דברי. קיימים הבדלים רבים בין גברים ונשים. לנו יש רחם ושחלות ולכם פין ואשכים. האגן שלנו גדול יותר מהאגן שלכם, השדיים שלנו עשירים בבלוטות חלב שאין לגברים. במרבית המקרים אנחנו פחות שעירות מכם. המשקל שלנו והגובה שלנו נמוך משלכם. השרירים שלכם חזקים משלנו. המוח שלנו קטן בכ-5% משלכם, הוא שוקל פחות משלכם, לנו יש אסטורוגן ופרוגסטרון ולכם יש טסטסטורון. גם בצורה בה אנחנו תוקפות אנחנו שונות מהגברים. קיימת תרבות נסתרת של תוקפנות נשית, בריונות מיוחדת והרסנית. בשונה מגברים היא לא נעשית בצורה פיזית או בצורה מילולית. התרבות שלנו מונעת מהבנות שלנו להגיע לעימות פתוח. היא מאלצת את תוקפנותן של הנשים לעבור לאפיקים לא פיזיים, עקיפים וסמויים. בנות משתמשות ברכילות, בהחרמה, בהפצת שמועות, בשמות גנאי ובמניפולציות שמטרתן לגרום סבל פסיכולוגי. בשונה מבנים, שתוקפים או מתעללים במכרים רחוקים או בזרים, הבנות תוקפות לעיתים קרובות חברות קרובות, מה שמקשה את זיהוי התוקפת ומעצים את הנזק לקורבן. בנות נלחמות בשפת גוף וקשרים חברתיים במקום באגרופים ובסכינים. התוקפנות היא סימן ההיכר של הגבריות. היא מאפשרת לבנים לשלוט בסביבתם לטוב ולרע. הבנים נהנים מגישה חופשית לקשיים בחיים. הם זוכים לכבוד מצד חבריהם על הצטיינות בספורט, על התנגדות לסמכות, על מזג סוער, קור רוח וביטחון. מנשים מצפים לגדול ולהפוך למטפלות, תפקיד המנוגד לתוקפנות. מ"ילדות טובות" מצפים לא להביע כעס. התוקפנות מסכנת קשרים ומאיימת על יכולתה של הילדה להיות אוהבת ונחמדה. המחקר מראה שהורים ומורים אינם מעודדים את התוקפנות הפיזית והישירה בקרב בנות ואילו אצל בנים מעודדים קטטות או מתייחסים אליהם כמשהו טבעי. מחקר שנעשה במישיגן 1999 גילה שלבנות אומרים להיות שקטות, לדבר ברכות, או להשתמש בקול נחמד פי שלוש מבנים. התוקפנות העקיפה והתוקפנות החברתית הן קרובות משפחה של תוקפנות בתוך קשר. התוקפנות העקיפה מסייעת לתוקפת להתחמק מעימות עם הקורבן. התוקפת בתוקפנות סמויה נותנת תחושה שאין לה כל כוונה לפגוע. היא אכן מצליחה לפגוע. היא עושה זאת באמצעות שימוש באחרות, כמו בהפצת שמועות, העברת פתקים ועוד. הרעיון בתוקפנות סמויה היא לא רק לא להיתפס. חלק מהעניין הוא להיראות כאילו לא התעללת באף אחד או אחת, תדמית הילדה הקטנה והמתוקה חזקה יותר. הרבה לפני שבנות מתחילות לאהוב בנים הן אוהבות זו את זו בעוצמה רבה. בנות נהנות מאינטימיות לא מוגבלת. בשונה מבנים, שאמורים להיפרד מאימהותיהם ולאמץ עמדה גברית של איפוק רגשי, הבנות צריכות להזדהות עם ההתנהגות המטפלת של האימהות שלהן. בנות מתאמנות בילדותן בטיפול זו בזו עם חברותיהן הטובות היותר. הן מגלות את חדוות האינטימיות והקשר האנושי. אבל התרבות שלנו נהגה מאז ומעולם להתעלם מהקרבה בין חברות. אנשים מאמינים שבנות צריכות לשמור את רגשותיהם האמיתיים לבנים ושעליהן למקד את טיפולן בבעליהן ובילידהן. כל מה שקורה עד אז הוא רק אימון אם לא חסר משמעות.
קרול גיליגאן הראתה שבעיני בנות הסכנה העיקרית בחייהן היא הבדידות. לעומתן בנים פוחדים בעיקר שילכדו אותם או יחנקו אותם. בתי ספר מסרבים להתערב במאבקי בנות. לסכסוכים בין בנות אין חשיבות והם יצטמצמו ככל שהבנות תכנסנה למערכות יחסים עם בנים. כשהקשר הוא הנשק, הידידות עצמה יכולה להפוך לכלי של כעס. את יכולה להיות חברה של מישהי ואז להפוך לחברה של מישהי אחרת רק בשביל שהחברה תקנא. היחסים לא חייבים להיגמר או להיות מאוימים ישירות, די ברמיזה על האפשרות של אובדן. מאחר שבנות אינן יכולות לכעוס בקול, בשל הכללים נגד כעס של נשים, מחוות גוף ושפת גוף הן סימן היכר של התוקפנות בתוך הקשר. מבטים, נידוי מסוגים שונים ושתיקות רועמות. שפת הגוף הפוגענית היא בעת ובעונה אחת חסרת פרטים מזהים וגם ברורה ביותר. היא צורבת במדויק ועמוק. הילדה יודעת שכועסים עליה אבל אינה יודעת למה. כשמתעמתים איתן הבנות מכחישות את כעסן, גם כאשר הן מקרינות את ההיפך. כדי לשרוד בג'ונגל החברתי, הבנות לומדות לפקפק במה שהן רואות ושומעות ומחפשות שכבה נוספת של רגשות אמיתיים מתחת למעטפה החיצונית. זוהי תכונה בולטת באינטראקציה בין בנות. המילה "בריונות" מעלה בעינינו תמונה של אויבת, לא מישהי קרובה-אינטימית. אבל הרבה פעמים דווקא החברות הטובות ביותר נקלעות לאפיזודות ממושכות של התעללות רגשית. שליטה מכוונת בתנאי החברות היא היבט בולט של תוקפנות בתוך קשר. המילה "בריונות" אינה מתארת את מה שבנות עושות כדי לפגוע זו בזו. את התוקפנות היומיומית עדיין יש לחקור ולברר. בנות מתארות את הקבוצות החברתיות שלהן כעולמות שבהם קיימים מאבקים לא פתורים, היוצרים שטח רגשי מסוכן, שבו כמעט לא מבטאים את החיכוכים, אבל הוא יכול להתפוצץ על כל שביב קטן. שיחה פנים אל פנים היא מפחידה אמרה תלמידת כיתה ז' "כי אני לא יודעת מה היא תגיד, את לא רוצה להפסיד את הקרב כי את פוחדת שהחברות תיגמר. בגלל זה אני לא מדברת". כשבנות כועסות הן לא מקשיבות, וכשהן לא מדברות הן צוברות כעס ואף אחת כבר לא זוכרת למה היא רבה. כשהמריבה נגמרת זה אומר בדרך כלל שאחת הבנות נכנעה, התנצלה בעזרת פתק שנשלח, והשניייה ניצחה.
לין מייקל ואן גאליגן גילו שלבנות יש יכולת על-טבעית לומר "אני מצטערת", ולתת למאבקים סוף טוב כמו באגדות. רגשות כאב וזעם חזקים באים לקצם בבת אחת באירוע מתיש. בנות כועסות על החברות שלהן, והחברות שלהן כועסות עליהן, וכל אחת צריכה למצוא חברה חדשה לספר לה, וזה אולי יעזור לה לפתח חברות חדשה. בת אחת סיפרה: "אני מרגישה טיפשה להיות רעה כלפי מישהי בלי שהחברות שלי לצידי. מחקר מראה שבנות מרגישות פחות אשמות כשבנות נוספות יכולות לשאת איתן באחריות לאלימות שלהן.
הבנות המתווכות- או הבנות שבאמצע – כשלילדה יש שתי חברות וכשהחברות שלה יריבות, המתווכת מסתכנת בכך שהיא נמצאת באמצע. שתי החברות כל אחת בתורה מחפשת תמיכה מהמתווכת, המתווכת מבחינתה חייבת לנקוט עמדה וזה מסוכן. "אם תצדדי באחת מהן השניה תרכל עלייך. את מרגישה מובסת ורוצה לוותר". חשיבותה הגדולה של המתווכת שהיא מסייעת לסנן את הכעס ולהקטין אותו, כעס שבלעדיה היה זורם בחופשיות רבה. היא בעצם הכלי האנושי שהבנות משתמשות בו כדי להימנע מלומר משהו לא טוב או דברים שהן עלולות להצטער עליהן.
זו שחושבת את עצמה – הבנות המתבגרות במעמד הבינוני והגבוה מובלות למציאות שבה יש טייסת חלל, בנות משחקות כדורגל, מנהלות חברה, יש להן טייסת קרב. בעצם בנות יכולות, לכאורה, להיות הכל. ועם זאת, עדיין קיים המסר שצניעות וריסון הם מהות הנשיות. התרבות שלנו ממשיכה ללחוץ על הבנות להיות צנועות, רזות, מעניקות. הן צריכות להתעלם מצורכיהן המיניים, מרצונן להשמיע קול, מרצונן לאכול ולהתעניין בעצמן. בראיונות הרבים שעשתה המחברת היא שמעה לא אחת כי "אחד העלבונות הגדולים הוא להיות הילדה שחושבת את עצמה". ילדה זו הוגדרה כשחצנית, יהירה ומרגיזה. איך יודעים מי היא הילדה שחושבת את עצמה? בכל כיתה, בכל בית ספר, נוצרת ההגדרה של הילדה שחושבת את עצמה, הדברים שהיא חושבת בהם את עצמה משנים משמעות משבוע לשבוע. בבתי הספר העניים הדברים "שהיא חושבת את עצמה בהם" הם דברים שנחשבים כמותרות, כמו לק על הציפורניים, הארכת שיער ונעליים חדשות. בבתי הספר העשירים יותר מדובר בזו שתפלרטט או שתתנהג בשחצנות. כמעט כל דבר יכול להתאים להגדרה של זו שחושבת את עצמה. המפלרטטת, או "הזונה", מואשמת בזה שהיא דעתנית, לא יוזמת ופעילה, לובשת בגדים הדוקים וניגשת לבנים בלי חשש. לא ההתנהגות המינית מעוררת כעס אלא הסטייה שלה מנורמות הצניעות המינית הנשית.
קטי היא נערה שהתייחסה לננסי חברתה הטובה בבריונות. היא קינאה בה על תשומת הלב שהיא מקבלת. במבט לאחור אומרת קטי: "הרגשתי שיש כל כך הרבה אנשים מעלי והידיעה שאני יכולה לגרום לננסי להיות מתחתי הייתה מנחמת. בגדתי בה. שנים רבות אחר כך לא יכולתי להיות חברה שלה. בדקתי את הנאמנות שלי לאנשים דרך הסיפור עם ננסי". למעשה, אומרת קטי, מכרתי את ננסי. את מוותרת על הדבר האמיתי (החברות והאהבה) תמורת מה שנראה לך נחשק יותר, מעמד חברתי גבוה או משהו כזה. ציטוט ממכתב שכתבה קטי לננסי בדואר האלקטרוני אחרי הרבה שנים: "איבדתי את הידידות והאמון של האדם החשוב בחיי… לא האמנתי שאוכל להרוס את הקשר עם החברה הטובה ביותר שלי, וגם אילו ידעתי לא הייתי מתארת לעצמי שתהיה לזה השפעה חזקה כל כך על חיי".
יש בנות שאינן מודעות להתנהגותן האכזרית. דניאל רצתה להיות החברה היחידה של הבנות, למרות שגם לה היו החברות שלה. היא חששה שאנשים יאהבו את חברותיה יותר מאשר אותה. יותר מכל זוכרת דניאל את הצורך שלה לשלוט "לא רציתי שתישן אצל מישהי בלי שאהיה שם. לא רציתי שהיא תעשה דברים. רציתי להיות איתה כשהיא עושה אותם". כשם שהפחד מבידוד גרם לכמה בנות להישאר בקשרים גרועים, כאן הוא גרם לדניאל לשלוט בהתנהגות חברותיה. אדריאן ריץ' כתבה שמי שאינה מספרת את האמת חיה בפחד מפני אובדן שליטה. היא אינה יכולה לחלום על יחסים ללא מניפולציות, מאחר שפגיעותה נראית לה איבוד שליטה.
לסיכום – האמונה שאיננו יכולות להיות גם קורבנות וגם בריוניות שינתה וסילפה את זיכרונות הרשעות אצל בנות ואת הדיון בה. היא גם עזרה לרבות מאתנו להתייחס למורכבות ההתנהגות שלנו. בהתנערותנו מהיכולת שלנו לפגוע אנו מנציחות את הסטריאוטיפ שנשים אינן תוקפניות. אנחנו הופכות את התוקפנות לפתולוגית, פרטית וסמויה. אנחנו בוודאי מצליחות להשתיק גם את הדיון הציבורי בנושא רשעות הבנות זו כלפי זו.
