הכסף הגדול בעולם המשפט נמצא בשוק הפרטי ושם נמצאים הגברים. נשים נוטות להישאר שכירות, לרוב בשירות הציבורי, המשלם שכר צנוע למדי. "הארץ" סיפק לרזניק ודומיו במה לשנאת נשים.
שוביניזם ושנאת נשים בעולם המשפט?
צירוף זה נשמע בלתי אפשרי, ממש תרתי דסתרי, כמו שאומרים במשפטית. עולם המשפט נתפס כמקום שהצדק, השוויון וההגינות הינם חלק בלתי נפרד ממנו, והרי אלה הם בדיוק הערכים המהווים תשתית מוסרית לתפיסת עולם פמיניסטית, המחייבת מתן הזדמנויות שוות לנשים. גם הפרופסיה המשפטית נתפסת כחריג לתופעת הגטו הורוד, המאפיינת את שוק העבודה הנשי. בתחום עריכת הדין והשיפוט ייצוגן של נשים הוא שוויוני, ובבדיקת נתונים ביחס למשרות של משפטנים בשירות הציבורי – בשירות המדינה, בפרקליטויות האזרחית והפלילית, משרד המשפטים מהווה מקור גאווה. זהו אחד ממשרדי הממשלה היחידים שבהם ייצוג של נשים בדרגות הגבוהות בשירות הציבורי הוא ייצוג שוויוני והוגן, עד כדי כך שהאגף לשילוב נשים וקידומן בשירות המדינה נדרש לייצר שני נתונים נפרדים בדו"ח השנתי שלו, מכיוון שהנתונים האלה מעוותים את התמונה הכוללת של חוסר שוויון כלפי נשים. נתון אחד מתייחס לייצוג נשים בתפקידים הבכירים בשירות הציבורי, הכולל את משרד המשפטים, ונתון אחר המתייחס לייצוג נשים ללא משרד המשפטים, מניסיוני בצבא אני יודעת כי גם בפרקליטות הצבאית – לכאורה מעוז של עיסוק משפטי בעניינים צבאיים גבריים – נשים מקודמות, זוכות לייצוג נאות גם בקרב בעלי תפקידים בכירים ובקרב נושאי דרגות בכירות בפרקליטות הצבאית וביחידת בתי הדין הצבאיים.
האם מדובר בשוויון אמיתי או מדומה?
כדי לענות על שאלה זאת ולפני שמתלהבים מהנתונים, צריך להיזכר שהכסף הגדול בעולם המשפט לא נמצא בשירות הציבורי. הכסף הגדול נמצא בשוק הפרטי, ושם נמצאים הגברים. למעשה, מסלול הקידום של גברים משפטנים עובר לרוב דרך משרדים פרטיים, בתחילת הדרך כשכירים ומהר מאוד כעצמאיים. נשים, לעומת זאת, נוטות להישאר שכירות לאורך זמן, לרוב בשירות הציבורי, המשלם בשנות הקריירה הראשונות וגם אחריהן, שכר צנוע למדי. גם השכירים במשרדי עורכי דין פרטיים הם, לרוב, שכירות. כך שלמעשה מסלול הקידום למשפטנים בשירות הציבורי נעשה נוח ונגיש לנשים, כי נמצאים בו פחות גברים. אבל מה שמטריד יותר הוא, שגם ההישגים האמיתיים של פרקליטות מוכשרות ושאפתניות בשירות הציבורי, שהגיעו לעמדות מפתח כפרקליטות מחוז, פרקליטות המדינה ושופטות בבתי משפט השלום, המחוזי והעליון, אינם מוצאים חן בעיני "בעלי הדעה". הנה, עיתון רציני ומכובד כעיתון "הארץ", הרשה לעצמו להקדיש לפני כחודש מקום מרכזי בגיליון מוסף סוף השבוע, כולל שער המוסף, לשאלה החשובה והמטרידה: "איפה הגברים כולם?" תחת הכותרת התמוהה ניתנה במה לפרקליט לשעבר יהושע רזניק, לשפוך את מררתו על כך שיש יותר מדי נשים בפרקליטות, על כך שנשים הן רגשניות מדי, בוכות בסרטים ושומו שמיים, כשיש תיק חשוב הן מציעות לקנות פירות וענבים במקום לשבת ולהקדיש דיון רציני, שכלתני וגברי לתיק המשפטי שעל הפרק. שוב חזרנו לחלוקה הדיכוטומית המסורתית של נשיות וגבריות כקטבים שמתאפיינים ברגש – שכל, כאילו שנשים שהתמודדו עם אתגרים רציניים כמו תיק רצח רבין, או פרשיות רצח ופשיעה חמורות אחרות, לא ניחנו באינטליגנציה.
הפרקליטות היא מקום עבודה שמתאפיין בתחרותיות והישגיות, ואלה שאינם מגיעים להישגים ששאפו אליהם הופכים לעיתים להיות מרירים. מרירות מהסוג הזה בטח לא מעניינת את הציבור הרחב ולא תזכה לעניין במוסף הארץ. אבל במרירות של רזניק היה משהו, שגרם לשרה ליבוביץ-דר, עיתונאית דווקא, ולעורכים שלה, לחשוב שיש כאן תופעה חברתית מטרידה, שכדאי לתת מקום לדיון בה. כנראה שעוד מישהו, ואולי עוד הרבה מישהם, מודאגים מזה שנשים מקבלות החלטות בנושאים גורליים בפרקליטות. כך יצא שדווקא העיתון הנאור היחיד במדינה, סיפק במה לשנאת נשים טהורה ומזוקקת, שנוטפת כמעט מכל מילה של רזניק. איתרע המזל וזמן קצר לאחר מכן התפרסמה ידיעה מעניינת נוספת, על כך שנשיא בית המשפט המחוזי בת"א בחר לפרק הרכב של שלוש שופטות בבית המשפט שלו מהסיבה המדהימה ש"ההרכב סלחני מדי כלפי עברייני מין". ומה על הרכבים גבריים סלחניים מדי? האם פורק אי פעם הרכב כזה? או שאולי שלוש נשים עם דעות מוצקות, שמחליטות לבד בלי עזרה מגברים, הוא דבר מאיים, מאיים מדי על המערכת?
פסיכואנליטיקאים סבורים כי מקור התופעה הקרויה מיסוגניה, שנאת נשים, הוא בזעם העצור של התינוק כלפי האם המטפלת בו. הזעם הזה מתגלגל ומקבל ביטוי בחיים הבוגרים בשנאה טהורה כלפי נשים, שנאה המעניקה לגיטימציה לגברים להפעיל תוקפנות ואלימות כלפי נשים. זה הכל עניין של מינון. יש כאלה שהמיסוגניה נותנת להם לגיטימציה חברתית להרוג את בת הזוג שנפרדה מהם. המיסוגנים המעודנים יותר משתמשים בה "רק" כדי לסתום לנשים את הפה.
היטיב לבטא את התחושה המשורר אביגדור המאירי, בשירו המזעזע "שביינו האיום", שאצטט ממנו כאן את שני בתיו הראשונים:
"שווא תכני גאוות אנוש יום יום אלוהים ואישה, המצווים ונושים
האבק עם שמים וגאה לברכה המקור האפל ומחוז כל מחוז
יודע אני היטב את שביינו האיום אלוהים המסתיר את פניו הקדושים
ושביינו האיום: חיק אלוהים ויד אישה והאשה הגלויה: העליל המפריח
אלוהים ואישה. פרחי אושר ומוות"
נדמה לי שיהושע רזניק היה מזדהה.
