הצעת חוק פנסיה חובה לשכירים ולעצמאים – 2003, מגלמת בתוכה מעשה של רמייה.

פנסיה חובה דרושה כדי להבטיח כי א/נשים המגיעים לגיל פרישה מעבודה לא ידעו עוני או ירידה ברמת החיים. לפי הסקר האחרון של הלמ"ס רק כרבע מבני ובנות 65+ מקבלים קצבת פנסיה: 35% מהגברים ו–17% מהנשים. בקרב כלל בני/ות 20+, לכ–50% בלבד יש "תוכנית פנסיה" כלשהי. לכ-50% אין כל תוכנית פנסיה. ישראל היא הארץ המפותחת היחידה, להוציא ארצות הברית, שבה אין כיסוי פנסיוני לכל העובדים והעובדות. בעשור האחרון, בעקבות הזדקנות האוכלוסייה והמיתון הכלכלי, הפכו הסדרי הפנסיה לנושא לדיון אקדמי וציבורי. בעשור זה גם עשו מדינות שונות שינויים במערכת הפנסיה. על רקע הדיונים בנושא הפנסיה, קבע ארגון העבודה הבין-לאומי את ההמלצות הבאות:

–   מטרת הפנסיה היא לאפשר לכל עובד/ת, בעת פרישה מהעבודה מפאת גיל או נכות, תשלום חודשי מחליף  שכר, על מנת למנוע עוני וירידה ברמת חיים;
–   הסדר הפנסיה צריך לכלול מנגנון עידכון למקרה של אינפלציה או עלייה ברמת החיים הכללית. החסכון   לפנסיה חייב להיות חובה;
–   רצוי שהסדר הפנסיה יסייע ליצור אווירה של חיסכון פרטי;
–   על הסדר הפנסיה להיות אחיד לשני המינים כמו גם לאזרחים ולמהגרי עבודה;
–   רמת התשלום החודשי חייבת להיות מובטחת וניתנת לחיזוי;
–   רצוי שארגוני עובדים וארגוני מעסיקים יהיו שותפים לניהולה של מערכת הפנסיה;
–   רצוי שתהיה תקרה לשכר המבוטח;
–   האחריות הכוללת למערכת הפנסיה מוטלת על הממשלה.

על רקע ההמלצות הללו של ארגון העבודה הבין-לאומי, ברצוני לבחון את הצעת חוק פנסיה חובה לשכירים ולעצמאים – 2003, שהוגשה לכנסת בדצמבר 2003 על-ידי ח"כ אברהם הירשזון, בשיתוף עם משרד האוצר. חוק הפנסיה המוצע לא ימנע עוני. השכר המבוטח לצורך פנסיה הוא לא יותר מאשר 2,335₪ לחודש. ההפרשה של העובד/ת והמעביד היא לא יותר מאשר 13% מהשכר המבוטח, לעומת 17.5%-20.5% לפי ההסדרים הקיימים. לפי חישובים של מומחים לפנסיה, ההסדר המוצע יניב פנסיה בגובה של לא יותר מ-500 ₪ עד 800 ₪ לחודש. במקרה של עובד/ת שאין לה שום חסכון, ואשר כיום, כאשר היא פורשת מעבודה היא זכאית לקבל, בנוסף לקצבת הזקנה הסטנדרטית גם השלמת הכנסה, החוק החדש מגלם בתוכו מעשה של רמייה. כי מרגע שהיא חסכה כל החיים לצורכי פנסיה, לא מגיעה לה השלמת הכנסה מן המוסד לביטוח לאומי. מצד שני, כל הכספים שהיא חסכה במהלך שנות עבודתה יקנו לה תשלום פנסיה חודשי שלא יהיה גבוה יותר מהשלמת ההכנסה שהיתה מקבלת לו לא חסכה כלל. במלים אחרות, הצעת החוק היא חוצפה אדירה! הצעת החוק אינה כוללת מנגנון עדכון. הצעת החוק כן קובעת כי החסכון הפנסיוני יהיה חובה. הצעת החוק כן מתכוונת ליצור אווירה של חיסכון. הסדר הפנסיה המוצע בהצעת החוק הוא אחיד לשני המינים, למעט גיל הפרישה; מצד שני, הצעת החוק אינה חלה על מהגרי עבודה. הצעת החוק אינה מדברת על רמת מובטחת של תשלום הפנסיה החודשי. היא גם אינה מציעה ערבות ממשלתית לא לחוסנה של קרן הפנסיה או חברת הביטוח ולא לתשואה מינימלית על ההשקעה.

הצעת החוק אינה מתייחסת להשתתפות של ארגוני העובדים וארגוני המעסיקים בניהול המערכת. כידוע, הממשלה הדירה את רגלי העובדים והמעסיקים כבר ב"רפורמה" שאושרה בשנת 2003. בדו"ח השנתי של אגף שוק ההון במשרד האוצר נאמר במפורש: "[המטרה של הרפורמה היא] ניתוק הזיקה שבין ניהול הקרנות לבין ועדי העובדים". הצעת החוק קובעת תקרה לשכר המבוטח. אלא שהתקרה המוצעת היא כה נמוכה עד שאין בה שום בשורה לגבי אלה ששכרם גבוה משכר המינימום (וכבר ראינו כיצד הצעת החוק תזיק למקבל/ת שכר מינימום). מומחים רבים ממליצים לקבוע תקרה בגובה של פעמיים השכר הממוצע, כ-14,000 ₪. אין בהצעת החוק שום קביעה באשר לאחריות הממשלה למערכת הפנסיה.

לבסוף, ברצוני להתייחס לשני נושאים שאינם מוזכרים על-ידי ארגון העבודה הבינלאומי: הצעת החוק של משרד האוצר וח"כ הירשזון מכשירה את חברות הביטוח המסחריות לניהול קרנות פנסיה. החברות הללו גובות עמלות גבוהות, ועקב כך, תשלום הפנסיה החודשי צפוי להיות נמוך מזה של קרנות פנסיה הפועלות ללא כוונות רווח. בהקשר זה כתב פרופ' ג'וזף שטיגליץ, סגן מנהל הבנק העולמי לשעבר, כי סוגיית העמלות אינה טריוויאלית כלל וכלל. בדברי ההסבר להצעת החוק, נאמר כי מטרת הצעת החוק היא "להעניק הגנה פנסיונית מקיפה לעצמאים ולעובדים השכירים… תוך הפניית כספי החיסכון … לשוק ההון הישראלי." הצהרה זו, כאשר מצרפים אליה את השינויים שכבר נעשו בשנת 2003 בהסדרי הפנסיה בישראל, הופכת את הפנסיה מהסדר העומד איתן על שני יסודות, האחד בתחום החברתי והשני בתחום העסקי, להסדר העומד על יסוד אחד בלבד, היסוד העסקי. הבעיה העיקרית של החוק המוצע היא שהוא מאיים להעביר כספים מישראלים בעלי הכנסות נמוכות, אותם שכירים ועצמאים שלהם הוא נועד לסייע, כביכול, אל בעלי הכנסות גבוהות – בעלי העסקים. בו בזמן הוא משחרר את המדינה מן החובה לשלם הבטחת הכנסה לזקנים נזקקים.


ברברה סבירסקי היא מנהלת מרכז אדוה