"אני בקושי זוכרת את אמא שלי עוסקת בעבודות הבית, בכביסות, בניקיון, בגיהוץ וכו'. הבית תמיד היה נקי, מסודר, מצוחצח. בזמן המועט ששהיתי בבית, הייתה מקדישה את זמנה לי ולאחי"
כאשר אני שומעת על יום חינוך ארוך, אני נזכרת בילדותי, שעברה עלי במסגרת חינוך כזאת. נולדתי וגדלתי ברוסיה, במשפחה של רופאה ומורה. שני הוריי עבדו במשרה מלאה וילדיהם (אני ואחי) למדו ב"משרה מלאה". ברצוני לתאר את מערכת החינוך, שרווחה אז ברוסיה, ולמיטב ידיעתי, רווחת עד היום. אני אתאר את מערכת החינוך, שבה מונהג יום חינוך ארוך, משלושה היבטים: כילדת גן, כתלמידת בית ספר וכאמא, שילדה לומד במסגרת יום-חינוך ארוך.
גן ילדים
הרבה אנשים, ששמעו מפי את תיאור הגן, הניחו שמדובר בגן מיוחד, אליטיסטי, העולה כסף רב. לאחר שאני מסבירה להם שמדובר בגן רגיל לחלוטין, שכל הילדים בברית המועצות עברו דרכו, לפליאתם אין קץ. בגן, בו ארבע קבוצות גיל, יש מטבח, העובד תחת פיקוח רפואי צמוד, ובו מתבשלות שלוש ארוחות חמות ביום. יש בגן אחות קבועה, הנמצאת בו כל יום במשך ארבע שעות. היא אחראית על כל נושא החיסונים, על רישום מצב הבריאות של הילדים ובדיקת כינמת (ילד שנמצאו בראשו כינים נשלח הביתה, לצורך טיפול). ברור גם שאם ילד נפצע או עלה לו החום, יש בעל מקצוע, שיטפל בו. מספר פעמים בשבוע מבקר בגן רופא-ילדים, שאחראי על תפריט, על פיקוח המטבח, על בדיקה תקופתית של הילדים, ועל בדיקת הילדים שחזרו ממחלה.
יום החינוך בגן התחיל בשעה שבע בבוקר. בין השעות 8-9 הוגשה ארוחת-בוקר מלאה, הכוללת: דייסה חמה, לחם עם חמאה, ביצה, סלט, שתייה חמה. לאחר מכן הייתה פעילות, טיולים בחצר וכו'. בשעה 12 ארוחת צהרים חמה, המורכבת מארבע מנות: סלט, מרק חם, מנה עיקרית בשרית (או דגים), שתייה. לאחר מנוחת-צהרים, בשעה 16.00, ניתנה ארוחת ביניים: עוגיה, או כריך, או פרוסת פאי עם חלב. לאחר מכן הייתה פעילות וטיולים ובשעה 18.00 ניתנה ארוחה חמה. החל משעה 18.00, מגיעים ההורים ואוספים את הילדים הביתה. פנטסטי, נכון? כיצד הסתדר יום-עבודה של אמא, שילדה נמצא בגן כזה במשך כל היום? מובן מאליו וכמעט לא משאיר מקום לדמיון, אך לצורך המחשה, אתאר גם אותו בהמשך.
תיאור זה של סדר-יום בגן ילדים מעורר תכופות שאלה טבעית: "אם הילד נמצא כל-כך הרבה שעות בגן, מתי הוא בכלל נמצא בבית? האם הוא נהנה בכלל מהאווירה הביתית? האם הוא מכיר את האוכל של אמא והטעמים הביתיים?". תשובתי, הנובעת מזיכרונות ילדותי, היא: "בשעות הבודדות, שהייתי בבית, אני בקושי זוכרת את אמא שלי עוסקת בעבודות הבית, בכביסות, בניקיון, בגיהוץ וכו'. הבית תמיד היה נקי, מסודר, מצוחצח….זאת אומרת, שאת כל אלה הייתה מספיקה לעשות בזמן שהייתי בגן. בזמן ששהיתי בבית, הייתה מקדישה את זמנה לי ולאחי. הטעמים הביתיים, לעומת טעמי האוכל של הגן, שגם היה טעים, עדיין בזכרוני. כמובן שלעולם לא אשכח את האווירה המדהימה שרווחה בבית, את הצעצועים והמשחקים שהיו בו, ובהם שיחקנו עם אמא. מיעוט השעות ששהיתי בבית, לא הפריעו דווקא לאווירה הביתית להיחרת בזיכרוני.
בית הספר
בבית הספר הוגשו שתי ארוחות חמות, המגיעות ממטבח בית הספר: ארוחת בוקר חמה לכולם וארוחת-צהרים בשרית לאלה שהוריהם מעונינים בה (בדרך כלל קרוב ל-90% היו מעונינים). המחיר של ארוחת הבוקר לשבוע (שישה ימים) היווה 1.2% מהמשכורת הממוצעת של הורה אחד. מחירה של ארוחת הצהרים, גם לשבוע, היווה 2.1% מהמשכורת הממוצעת של הורה אחד. במידה וההורים היו מעונינים שילדם יישאר במסגרת לימודית עד השעה 18.00, הם יכלו להסדיר את נושא הצהרון ללא שום תשלום נוסף. בצהרון, המונחה על ידי מורה ( מורה-תורנית), הכין הילד את שיעורי הבית. אם זקוק היה לעזרה, הסבר, המורה הייתה לצדו. בשעה 16.00 הוגשה ארוחת-ביניים: שתיה חמה (חלב או משקה-קקאו) ועוגיות. לאחר שסיים להכין את השיעורים, היה מצטרף אל שאר הילדים למשחקים. כאשר הילד הגיע הביתה, היה פנוי למשחק, קריאה, טיול, צפיה בטלוויזיה או לחוגים במתנ"סים. החוגים, שהועברו בבתי-ספר מיוחדים: בתי"ס לספורט, בי"ס למוסיקה, בי"ס לציור וכו', היו מסובסדים ע"י משרד החינוך. משמעות הדבר שעבור ההורים החוגים ניתנו בחינם, או בתשלום סמלי, שכל אחד יכל היה להרשות לעצמו. דבר נוסף, שיגרום להלם אצל רוב ההורים: ספרי הלימוד סופקו חינם במשך כל שנות הלימוד של הילד בבית הספר.
תיאור יתרונות יום חינוך ארוך מנקודת הראות של אם עובדת
מערכת החינוך (חינם) לגיל טרום-בית ספר, פותחת את שעריה בפני הילד כבר מהיותו בן מספר חודשים בלבד. במידה והאם מעונינת לגדל את ילדיה בבית היא זכאית לחופשת לידה עד שלוש שנים. במשך כל התקופה הממושכת הזאת היא מקבלת קצבה, המהווה אחוז מסוים מהמשכורת, עד חזרתה לעבודה. מהרגע שהאם מכניסה את הילד לגן היא בטוחה כי אין עליה לדאוג לסידור כלשהו, למטפלת, סבתא וכו'. יום חינוך ארוך מתאים לרוב האוכלוסייה, מלבד אלה שעובדים עד מאוחר או במשמרות. דרך אגב, לאלה, שעובדים בלילות וחסר להם סידור בבית, קיים היה בכל עיר גן מיוחד (או מספר גנים, בהתאם למספר התושבים בעיר), המאפשר לינת ילדים. כאמור, הילד נמצא בגן עד השעה 18.00-19.00. ברור, שאלה הרוצים לאסוף את הילד מוקדם יותר, יכולים לעשות זאת.
כאשר חוזרת האם מעבודתה, ילדיה שוהים במסגרת החינוך. זהו הזמן להתפנות לענייני הבית. אם יש מספיק זמן, אפשר גם לנוח קצת, ולאחר מכן להתחיל בעבודות הבית הנדרשות. כך, שכאשר הילד חוזר הבית נקי, מסודר, הכביסה תלויה על החבל או מגוהצת, ארוחת הערב (להורים או לילדים הגדולים, שהרי הילד הקטן אכל את ארוחת הערב בבית הספר), מוכנה, והאם זמינה להקדיש את כל תשומת לבה לילד. אף-על-פי ששעות אלה מעטות אלה הן שעות איכות. האמא יושבת עם הילד, קוראת לו ספר, משחקת אתו, מקדישה לו את כל כולה.
האם זה לא חלום?
לצערי, דברים אלה נשמעים כמשהו סוריאליסטי, לא מהעולם הזה. מי מאתנו, הנשים העובדות הישראליות יכולה להתגאות בכך, שמעבירה שעתיים ביום נטו לצד ילדיה? וזאת, למרות שהוא נמצא בבית הרבה שעות, יחסית. מי מאתנו יכולה להרשות לעצמה לספק לילד יום-חינוך ארוך, הכולל העשרה, ארוחות, חוגים וכו', מבלי להוציא על כך חלק נכבד מהמשכורת? מי יכולה לשהות בעבודה, בשעת חזרתו של הילד מהגן או מבית הספר, ולהיות רגועה שיש מישהו בבית, שיקבל אותו ויעניק לו טיפול נאות, שוב, מבלי להוציא מכיסה סכומים עצומים? כיצד יכולה אישה להתקדם מבחינה כלכלית, או להתפרנס בכבוד, אם רוב המשכורת מופנית לצורך סיפוק סידור לילד, סידור בלבד, ללא הוצאות נוספות לדברים הנועדים לספק את צרכיו וגם להעשרה, חוגים וכו'? מי מאתנו, הנשים העובדות, יכולה לבנות קריירה, להמשיך להשלים את ההשכלה, להתעשר מבחינה רוחנית, אם בגיל המתאים ביותר לכך, אנו מכירות את העבודה ואת הבית בלבד, ובתוך כל אלה בקושי מקדישות זמן-איכות לילדינו?
ולסיום:
כאשר אני חושבת על כך שבעוד שנה ייכנסו שלושת ילדיי לכיתה א', אני, באופן פרדוקסאלי, במקום לשמוח, מתמלאת בתחושה של חוסר אונים, וחוסר ודאות. הסיבה לכך היא שאין לי מושג מה אעשה, כאשר אצטרך לדאוג ל"סידור" לקבלתם מבית הספר בשעות הצהרים המוקדמות. הרי לילדיי אין סבתא צמודה ולי אין כסף להוציאו על מטפלת. התקווה היחידה היא שמשרד החינוך יישם סוף-סוף את חוק יום חינוך ארוך, שקיים כבר עשור וחצי, ועדיין יישומו משתהה משום-מה. לא ברור לי מדוע אנשי משרד החינוך, שרי הממשלה, שהם משכילים, חכמים, והכי חשוב, גם הורים, לא מבינים שהשקעה בחינוך היא ההשקעה החשובה ביותר. התקציב למערכת החינוך צריך להיות בראש רשימת התקציבים. הרי כאשר משקיעים בחינוך, מספקים בו-זמנית מענה למספר מטרות חשובות ביותר, ואין צורך לפרט אותן. ואם לשרי הממשלה אין מספיק דמיון ורוחק ראיה לחישוב הנכון של התקציבים, שייקחו לדוגמה את המדינות המתקדמות ביותר בעולם, כמו, למשל, ברית המועצות לשעבר. עם כל העוני והפיגור שלה בשאר התחומים, את תוצאות השקעותיה בחינוך רואים כאן, בישראל, לאחר שדווקא העלייה האחרונה משם הצליחה להרים ולקדם את המדע, התעשייה והתרבות בישראל.
