אם אין פרנסה אין דו קיום – אומרת אשת העסקים מטירה, מהא עבד אלחי, הקוראת ליהודים לחזור לעשות עסקים בטירה.
כידוע, החברה הערבית היא חברה מסורתית, המקשה על הנשים לעבוד וללמוד מחוץ לתחום הבית. עד לאחרונה היה ברור, שהאשה צריכה להקדיש עצמה לטיפול בבית ובילדים. גם הבנות, שאבותיהן אפשרו להן להמשיך בלימודים, לא תמיד זכו בכך, בין אם משום שלא התקבלו לאוניברסיטאות על רקע של אי שוויון, ובין אם משום שלא היה הצע של מכללות כפי שקיים כיום.
לפני שנים אחדות חל שינוי. בעקבות הצורך שהתעורר בתרומת הנשים לפרנסת המשפחה, הגברים, שמנעו קודם לכן את יציאתן של הנשים מהבית, החלו לדחוף אותו ללמוד ולעבוד מחוץ לבית. בין הנשים שלא יכלו להמשיך בלימודים היו כאלה שהחליטו לפחות ולהקים עסקים, במיוחד בטירה.
אינתיפאדת אל אקצה שמה קץ לאופציה העסקית
שיתוף הפעולה בין יהודים לערבים ששרר לפני פרוץ אינתיפאדת אל אקצה, גרם לכניסת יהודים רבים לטירה וליצירת קשרים עסקיים רבים. בתחום העסקי בלטה נוכחותו של נשים. לפני כשנתיים החלו נשות טירה לקחת הלוואות מהבנקים. הן שיעבדו מכוניות, בתים ונכסים אחרים, ופתחו חנויות, מסעדות ועוד. באוקטובר, כאשר פרצה האינתיפאדה, הפסיקו היהודים להגיע. יש בהם שאמרו שהם פוחדים, אולם המרגיז מכל הוא, שיש בהם שאמרו שהם מענישים את אנשי טירה. ולמה? התקשורת קלקלה את היחסים בין היהודים לערבים. היא ניפחה דברים והפיצה שקרים. במו אוזניי שמעתי, כאשר ישבתי בתחנת הדלק בטירה, שמודיעים על יידוי אבנים ומהומות בטירה, ושהמקום סגור. בדקנו – ולא היה כלום. התקשורת גרמה לכך שאנשים חדלו להגיע לטירה. עד היום הדברים לא חזרו למסלולם.
אנחנו, אנשי טירה, רצינו דו-קיום בינינו לבין שכנינו. כל השכנים שלנו יודעים זאת. עשינו הכל. אני עצמי השתתפתי בכנסי דו-קיום לפני 25-20 שנים. לא אשכח, שתמיד הגיעו עשרים ערביות ושלוש יהודיות. עד היום ממשיכים היחסים שבנינו עם בית הספר בן-צבי בכפר סבא, ותמיד מגיעות ערביות, כמורות ואמהות ומגיעות פחות יהודיות. בעקבות האינתיפאדה, נסגרו עסקים ותשבונות הבנק של בעלי העסקים הוגבלו. גם בקניון ערים בכפר סבא מחכים שאנשי טירה יבואו לקנות בחנויות.
מה יקרה אם נמשיך להעניש זה את זה? כולנו גרים במדינה הזו, ואי אפשר שיהודים יקנו רק מיהודים. זה לא עוזר לאיש. אנחנו צריכים לחיות ביחד ולעשות עסקים ביחד, זה מה שעושה את הדו קיום. אם אין כלכלה ואין פרנסה, אין דו קיום.