עבודתן החשובה של נשים בגידול ילדיהן אינה נתפסת כשווה מבחינה כלכלית כשהיא מבוצעת על ידי האם הטבעית, והיא אינה נחשבת כחלק מהתל'ג. אולם, כאשר עבודה זו מתבצעת בידי מטפלות, גננות, שמרטפיות, טבחיות, אחיות, מחנכות ויועצות פדגוגיות, החברה מוצאת את הדרך לתת תגמול עבור העבודה.
הממסד מדבר רבות על חשיבות החינוך, הבריאות ועתיד הדור הבא. האם מישהו מעניק מחשבה על אלה המופקדות על עשייה מרכזית בתחום זה – האמהות? מרבים לדבר על קו העוני ועל שכר מינימום. מהו שכר המינימום לאם המגדלת את ילדיה?
יש לדאוג לחינוך מגיל צעיר ביותר לכל – לא כשירות לנשים היוצאות לעבוד, או חיות בדלות ובתנאי מצוקה קשה. יש להוציא את הזכאות לחינוך מידי שירותי הרווחה ולהופכם לשירות אוניברסלי, ללא כל התניה, שירות שרק מגיל מסוים הופך לחינוך חובה.
יש לבחון, אם חייבים לעבור את הפילטרים של עבודה סוציאלית ממלכתית, שמזמן הפכה להיות לכלי שרת של הממסד במקום לכלי עזר לכל אדם בשעת משבר, זאת על ידי ניתוק הקשר בין השירותים האלה לבין הממסד, והפרטתם, כדי לאפשר לכל אזרחית ותושבת לבחור את השירות המתאים לה. יש לאפשר לנשים להתארגן וליצור מרכזי למידה ותעסוקה בשעות ובמקומות המתאימים להן ולצורכיהן – לפי מצב משפחתי, גיל, גילאי הילדים, רקע תרבותי ודתי.
יש לאפשר לנשים נגישות למשכנתאות ולהלוואות לפתיחת עסקים עצמאיים, בתשלומים שניתן לעמוד בהם. חייבים לעודד יזמות של נשים בענפים רבים ומגוונים, התואמים את הידע וכישורי החיים של הנשים. כמו כן יש לדאוג לאפשרויות לפעילות פנאי לאוכלוסיות של אמהות צעירות, נשים קשישות ובעלות מוגבלויות שונות.
אנו דורשות לבחון מחדש את כל נושא קצבאות הילדים ולהעמידו על בסיס ריאלי דווקא להורים לילד הראשון והשני, החייבים בתשלומי משכנתא וברכישת ציוד ראשוני לפעוטות.
יש ליזום בדיקות רפואיות על ידי קופות החולים כחלק ממדיניות מניעה – דבר שיחסוך סכומי עתק בטיפולים יקרים ובחיי אדם.
יש לתת לאמהות חד הוריות תמיכה מיוחדת שתיקבע בחקיקה.
הידרדרות משפחה חד הורית למצוקה כלכלית היא הסיבה לכך שנשים רבות בוחרות להישאר במסגרות אלימות ומגדלות דור נוסף של נשים אומללות וצעירים אלימים.
אין לסבול מצב שבו אבי הילדים מתעלם מחובתו הכלכלית, מטיל את האחריות על המדינה, ובעיקר על האם, ודן את משפחתו לעוני. אין להסכים למצב שבו אשה מתגרשת נאלצת לוותר על מזונות ילדיה. כשהמדינאים מחליטים על הקצאת משאבים למשרדי ממשלה מנופחים, משאלי דעת קהל יקרים, מערכות בחירות ראוותניות, שלא לדבר על תקציבי עתק סודיים לצרכים ביטחוניים – נמצאים התקציבים. אולם, כאשר באים לדון בציבור המניע את גלגלי המערכת החברתית – הנשים – פתאום אוזלים הכספים. אין כסף להרצפטין ולתרופות לחולות אוסטאופורוזיס, מקצצים בימי אשפוז לאחר לידה, מפטרים נשים כשהן בגילאים שגברים מגיעים בהם לשיא הקריירות, או בכלל לא מעסיקים אותן כשהן מעל לגיל ארבעים.
עלינו לקחת את האחריות לגורלנו בידינו שלנו. אף אחד לא יעשה זאת עבורנו. אנו מגש הכסף של בנותינו.
