ביום שלישי, 28.5.2013, התקיים מושבו ה-76 של "פרלמנט נשים", על הנושא: האם הפרישה הורגת. בדיון השתתפו פרופ' אסתר הרצוג, יו"ר פרלמנט נשים, פרופ' רות בן ישראל, עו"ד לינדה עפרוני, פרופ' יפה ברלוביץ, עו"ד שיר-אל נקדימון, גילה קליין ועירית זהבי, בהנחיית בילי מוסקונה-לרמן.

בדברי הפתיחה אמרה פרופ' אסתר הרצוג, אנתרופולוגית במכללת בית ברל: "בסוף שנת הלימודים הנוכחית, כשימלאו לי 67, אני נכפית לפרוש מהוראה. מתוך התסכול הבנתי על בשרי את משמעות האמירה הפמיניסטית "האישי הוא פוליטי", ומתוך הכעס למדתי שאת הביטול של החוק המפלה בארה"ב השיגו הפנתרים האפורים במאבק ממושך, ואני רוצה להיות חלק מהפנתרות האפורות פה בישראל, שיביאו לביטול חובת הפרישה המבזה ומפלה אצלנו".

המשפטנית פרופ' אמריטוס רות בן-ישראל בחנה את הסוגייה: "חובת פרישה או פרישה תיפקודית?" וקבעה כי: "מבחינה היסטורית חלו שינויים ביחס החברה לזקן, כאשר כיום אנו נמצאים במקום של פרישה תיפקודית. משמעות הדבר שהעובד יכול לפרוש לפי בחירתו בכל מועד מרגע שהגיע לגיל הפרישה הנקוב ואילך ובלבד שהוא מתפקד. התפיסות שהצדיקו בעבר את קביעת חובת הפרישה אינן רלוונטיות יותר כיום. בשנים האחרונות עברנו מהפכה דמוגרפית, לעבודה יש מעמד של אמצעי חיוני להשתלבות חברתית, יש הכרה בזכויות האדם ועוד. על כן, לאור שינוי הנסיבות שחל בשלהי המאה העשרים אין יותר הצדקה ל"חובת פרישה" שהפכה להיות פוגענית. ונדרש  לעבור לפרישה תפקודית המשאירה בידי העובד את הבחירה מתי לפרוש בהתאם לנסיבותיו האישיות".

פרופ' יפה ברלוביץ, העומדת בראש "האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים וחקר המגדר" התייחסה להשפלה שבפרישה: "תהליך הפרישה שהתבצע על ידי רשויות האוניברסיטה – השאיר בי טעם רע של בירוקרטיה עבשה וקשוחה, ונתנה לי להרגיש שעם הפרישה הפכתי להיות לזרה ולמיותרת במקום העבודה שלי – מקום שבו ביליתי למעלה מעשרים שנה בעשייה אינטנסיבית של הוראה ומחקר. רבים ורבות שיצאו לגמלאות כמוני שוטחים בפני את אותו סיפור זלזלני בווריאציות שונות". "אנחנו ב"אגודה ללימודים פמיניסטיים וחקר המגדר", נצא להילחם לביטול חוק גיל הפרישה לנשים וגברים כאחד. אנחנו מקימות עכשיו באתר שלנו פורום בשם: "נשים לא-פורשות", ואני מזמינה את כולכן, גימלאיות ולא-גימלאיות, להצטרף אלינו".