בילי מוסקונה-לרמן: שוק העבודה עובר מטמורפוזה חריפה. אפשר היה לחשוב כי עם התבססות הפמיניזם אנחנו הנשים נזנק קדימה. מסתבר שלא זו בלבד שהדבר לא קרה – יתכן אפילו שחלה רגרסיה. יש כוחות קונספירטיביים שמדירים אותנו, הנשים, משוק העבודה.
ד"ר לינדה עפרוני: אציג ניתוח גלובלי של כלכלות העולם בשנים 2000-2010, לפי דיווחי התקשורת:
- 2000-2004 – משבר עולמי, כולל 11 בספטמבר וכל התופעות הרעות שאירעו בעקבות נפילת בנין התאומים.
- 2004-2007 – פריחה ושגשוג, עליות מטאוריות בשוקי הכספים וההון ובמחירי הנדל"ן בעולם. יש תחושה של יציאה לדרך חדשה.
- סוף 2007-תחילת 2009 – המשבר הגדול בכלכלה.
- כיום – עידן חדש של צמיחה, שגשוג, אקזיטים נהדרים.
מנקודת ראות של כלכלה פיננסית – יש שני משברים ושני שיאים. המציאות, מבחינת המשמעות של הנתונים הללו, בארץ כמו בעולם, היא די עגומה:
- אבטלה – סביב 10% במדינות מפותחות, לעומת כ-3% בעבר. אמנם יש בישראל קצת ירידה באבטלה, אך היא מדומה, מכיוון שעבודות עונתיות או עובדים שעתיים נכללים גם הם בנתונים ומטים את התמונה.
- העמקת העוני – יש כיום משפחות שבהן שני בני הזוג עובדים, ובכל זאת אינם עוברים את קו העוני.
- פערים חברתיים – פערים גדלים בהכנסות מעבודה (לא כולל הכנסות מהון).
ההתאוששות הכלכלית לא מצביעה על תוספת במקומות עבודה. גם על פי בדיקה של מגמות, העוני הופך להיות יותר עמוק והפערים בין שכבות האוכלוסייה גדלים. אנו עדים לתהליך מואץ של הפרטה. נתניהו הוא אבי החטא של הפרטת הנמלים: סיפרו לנו שמחירו של ק"ג סוכר יירד אם יפריטו את הנמלים, עקב התחרות שתיווצר בין נמל חיפה לנמל אשדוד. בפועל, אין כל תחרות בין שני הנמלים, מכיוון שלכל אחד מהם יש נישה משלו. סיפרו לעובדים שההפרטה תהיה ב-2020 והם התעוררו בוקר אחד וגילו שההפרטה תקרה בעוד דקה.
במושב הפרלמנט הראשון (שהתקיים בנובמבר 1999) דיברתי על הקשר בין הון ושלטון. דבר לא השתנה. הקשר עדיין קיים. ההפרטות והרפורמות בכלכלת ישראל הן ישראבלוף! כדי להכין רפורמה צריך להקים ועדה שתלמד את הנושא כמו שעשה יאיר רבינוביץ בשעתו לקראת הרפורמה בשוק הנדל"ן. אבל הרפורמה בביטוח לאומי הייתה רמאות. ויקי קנפו גילתה את זה. נתניהו הוריד את הבטחת ההכנסה בביטוח הלאומי ללא כל ועדה, שום מומחים. אפילו אנשי הביטוח הלאומי לא היו שותפים בהכנת התכנית. זו לא הייתה רפורמה, אלא שימוש ציני בהוראות-שעה של חוק ההסדרים, תחת תקנות שעת חירום. להזכירכן, חוק ההסדרים נחקק בשעתו כששררה במשק אינפלציה של 400%. זו הייתה אכן שעת חירום. השימוש בהן כיום אינו מוצדק. הרפורמה נועדה רק כדי להעביר כסף לבעלי ההון. לצמצם את הבטחת ההכנסה, קצבאות זקנה ודמי מזונות ולהעביר את הכספים לבעלי ההון.
הרפורמה בנמלים – נועדה רק להעביר כסף לבעלי ההון. נמל אילת – תשכחו ממנו. כבר הרבה זמן "מייבשים" את נמל אילת ומעבירים את האניות דרך נמל עקבה, כדי שאפשר יהיה לומר שאין צידוק להפעלת נמל במקום ולהעביר את האדמות לרשות בעלי ההון. נמלי אשדוד וחיפה גם הם יושבים על אדמות בעלות ערך רב. סיפרו סיפור והתקשורת מינפה אותו כאילו תהיה רפורמה ותחרות. הנכסים העצומים הללו הם של כולנו. קבעו תעריפים במו"מ עם ועדי העובדים בנמלים. לא זו הדרך לקבוע תעריפים. הדרך המתוקנת לקבוע תעריפים היא לעשות זאת בוועדות התעריפים. בעת ההפרטה נפלה "טעות" ומחיר המניה היה נמוך. מי שזכה לקנות אותה – הרוויח כך מיליונים. אמנם התחייבו בפני העובדים שההפרטה תהיה ב-2020 – אך לבעלי ההון אצה הדרך והממשלה העבירה החלטה שמתחילים בהפרטה מיד. אינני תולה תקוות לא ב"עבודה" ולא ב"ליכוד". לא משנה מי בשלטון. הקשר הון-שלטון תקף אצל כל אחת מהמפלגות שבשלטון, ואף מתחזק נוכח השינוי בשיטת הבחירות והמעבר לבחירה הישירה. כל מי שרוצה להיות ראש ממשלה חייב להיות נחמד אל בעלי ההון, כדי שיתמכו בו בבחירות.
אנחנו סוגרות היום מעגל. תהליך הפרטה מואץ שמלווה בסלוגן של רפורמה. אך הרפורמה היא לא אמיתית. לא התכנסה כל ועדה כדי להחליט עליה. פשוט חילקו את השלל בין המשולש: "הדנקנרים", הוועדים וההסתדרות. המשחק הפוליטי הוא משחק של אינטרסים. לא סופרים אותנו כי אנחנו לא יושבות על צמתים שבהם מתקבלות ההחלטות, שבהם נסגרות העסקאות.
אם התקשורת הייתה ממלאת את תפקידה להעביר מידע מלא ונכון לציבור – המצב היה שונה. ברגע שהתקשורת מעדיפה לפאר ולתאר את הכלכלה הצומחת כביכול, וזאת מאינטרסים כלכליים – זו כלכלה פיננסית. זו שחיתות. אנחנו לא אמריקה. אנחנו רק מעתיקים משם את הדברים הרעים. בארה"ב מיידוף כבר מזמן בבית הסוהר וארה"ב חילטה את רכושו, בעקבות מעשי המרמה שלו בשוק ההשקעות. אצלנו – האכיפה שונה. התקשורת יוצרת אווירה כאילו שזה לא חמור. כל עוד התקשורת לא תהיה פתוחה, המצב לא ייפתר. אולי ב"ישראל היום" מעיזים לכתוב דברים שב"ידיעות אחרונות" לא מעיזים. התקשורת בישראל מציירת את הכלכלה כפי שרוצים לראות אותה:
- אין עוני – יש אנשים שלא רוצים לעבוד.
- אין בעיה בנמלים – עובדי הנמלים מרוויחים הרבה כסף.
- אין פערים בין שכבות האוכלוסייה השונות
הפתרון יבוא כשהתקשורת תהפוך לתקשורת אמיתית.
שמוליק ריפמן, יו"ר המועצה האזורית שער-הנגב, חבר קיבוץ רביבים: השיח כאן הוא מעניין ודי דומה לשיח הגברי. יש פער בין "מדינת תל-אביב" לפריפריה. הדברים שונים כמעט בכל תחום: השכר באזורים מרוחקים יותר נמוך מהשכר במרכז הארץ בכל תפקיד ובכל סקטור: נשים, גברים ונוער. לכן, חלק מתושבי הפריפריה עוברים למרכז הארץ. בנגב, באר-שבע היא המטרופולין החשוב, שצריך לצמוח מ-206,000 ל-600,000 תושבים בשנים הקרובות. באר-שבע חזקה וגדולה תשפיע על הפיתוח הכלכלי יותר מהקמת מפעל נוסף בשער הנגב. לכן, זו צריכה להיות התפיסה בפיתוח כלכלי, איכות חיים, תרבות צריכה וכו'. המרחב של רמת הנגב משתרע על 4,300,000 דונמים. כלומר, 22% מכלל שטחה של מדינת ישראל הוא מרחב כפרי-מדברי של מטרופולין באר-שבע ועלינו לשמור עליו ככזה. לא להכניס תעשיות כבדות לאזור ולא להקים בו ערים נוספות. אינני מוכן להכניס תעשייה כימית לאזור. מי שרוצה – יכול לנסוע שעה לבאר-שבע ולעבוד שם בתעשייה. גם תושבי המרכז נוסעים שעה ואף שעה ורבע מדי בוקר לעבודה בתל-אביב.
מצפה היא בירת תיירות המדבר בזכות המיקום שלה. אם מצפה תתרומם – רמת הנגב תתרומם ביחד איתה. לדעתי, עיקר התעסוקה צריכה להיות במיזמים עסקיים קטנים, עבודה מהבית ויזמויות קטנות. כמות הכסף שהמדינה כבר השקיעה בתעשייה באזורים הללו – יכולה היתה להספיק כדי להקים מדינה שלמה. זה לא עובד, כשהיזמים רוצים לשבת בין גדרה לחדרה. היזמים לא יגיעו אל דרומית לבאר-שבע. אני מבין אותם, כי בסופו של יום, מי שהשקיע מכספו – ירצה גם להרוויח.
בתחום תעסוקת נשים עשינו שני דברים בשנים האחרונות: בעזרת קרן קורט ומדרשת בן-גוריון, עשינו קורסים של יזמות עסקית לנשים, במטרה להקים עסקים קטנים ומניבים. לדוגמה: צילום, גלריית דרך הבשמים, משרד בשם "קווים ברוח", העוסק באדריכלות וייעוץ אקלימי ועוד. המועצה מספקת הכשרה, מסייעת מעט בשיווק של המיזמים הקטנים ובדברים, כגון, רכישת מתנות לחג לעובדים, רק אם יוצרו על-ידי עסקים קטנים באזור.
במרחבים שליד אופקים קבוצת נשים הקימה קואופרטיב לבישול. הצעתי להן לנהל את המטבח בספא "נווה מדבר". מזה שמונה חודשים הן עושות זאת בהצלחה מרובה ואף משתמשות במתקני המקום כדי לבשל עבור גורמים נוספים. הן מצליחות כי האוכל שלהן טוב, אתני ומיוחד והקואופרטיב מתנהל כיאות. המועצה תרמה בכך שאפשרה להן להשתמש במתקני המועצה ללא תשלום, במקום לנדוד ממקום למקום כדי לבשל.
פלורה שושן: גם במצפה פעלנו להקמת קואופרטיב דומה של 22 נשים מבשלות. הן למדו בקורסים להכשרה, לניהול וכו'. אך נדרש סכום נכבד כדי לרכוש את הציוד וזו הבעיה. רק לאחרונה הסתיים קורס יזמות עסקית ל-22 נשים. מדי שנה נערכים לפחות שלושה קורסים כאלו. אך על מנת לבנות עסק, על הנשים להיות חזקות ובעלות הון עצמי. קואופ המתפרה כולל כ-60 נשים שעובדות 4 ימים בשבוע. חלקן מגיעות מירוחם, נסיעה של שעה וחצי, תמורת 2600 ₪ לחודש. אין תחבורה נוחה וזמינה, אין אוטובוס ישיר ממצפה לדימונה. איפה הממשלה? כיום תופרים דגלי ישראל בתורכיה. תופרים את מדי צה"ל בחו"ל. למה לא מעגנים נישה למפעלים כאלו?
עו"ד יונה מרקוביץ': אני מציעה ש"פרלמנט נשים" יצא בקריאה לשינוי חקיקה, שתחייב גופים ממשלתיים לקנות רק תוצרת כחול-לבן. המוצרים שנרכשים באמצעות כספי הסיוע האמריקאי הם עניין של סדרי-עדיפויות.
ד"ר לינדה עפרוני: כדאי לפנות גם לשלטון המקומי, לראשי ערים ומועצות מקומיות בקריאה זו.
ד"ר הנרייט דהאן-כלב, ראש התכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בן גוריון בנגב: למה זה קורה? הסיטואציה בחוץ יותר מורכבת וקשה מכזו שנוכל להתמודד איתה, אפילו אם הייתה בינינו סולידריות נשית. על אחת כמה וכמה כשאין סולידריות. אין אחוות נשים בין המעמד הגבוה, המעמד הבינוני לבין "אין מעמד". חקרתי אחוות נשים (sisterhood). חשבתי שנוכל להציע תקווה, מנוף ומנהיגות ולא מצאתי אחוות נשים. גיליתי בכל פעם מחדש שהיא לא קיימת. חבל לבזבז אנרגיות. לא ניתן לחולל שינוי על ידי יצירת אחוות נשים שלא מבוססת על מקור חומרי ממשי שבאמצעותו אפשר לצאת מהמקום שאנחנו מצויות בו. או במילים אחרות, גם אם נוציא מכאן עצומה – אם זה לא יהיה מחובר למקור חומרי ממשי – לא יהיה לזה ערך. אני מבקשת לחבר בין אחוות נשים לבין מקורות חומריים. המתפרה היא דוגמה טרגית. המתפרה לא נסגרת כי תעסוקת נשים היא יותר מכסף. זהו המקום היחיד שבו נשים יכולות לשמור על צלם אנוש. יש להן סיבה לקום בבוקר, יש סיבה ללכת למקום-עבודה שבו עושים משהו. עבודה ותעסוקה הן יותר מאשר השכר. צלם אנוש הוא הכוח שבזכותו נשים וגברים מוצאים בתוכם את היכולת לקום ולעשות מעשה יום-יום. כאן מדובר על גחלת. ואני רואה בה את התקווה. זו הגחלת שתתלקח יום אחד ואישה תאמר: "די!. אני לא רוצה יותר".
כדי ליצור קונטקסט ובהמשך לדבריו של שמוליק, שבמקום "פריפריה" משתמש במילה "מרוחקים", אומַר שכמו שבשדרות יש פוטנציאל של מוסיקה – במצפה-רמון הפוטנציאל הוא מנהיגות-נשים. אחת לכמה שנים פורצת החוצה אישה אחת. הן פורצות מהגחלת שדיברתי עליה, אחרי שיום-יום שעה-שעה הן הולכות לאותו בית-חרושת, למקום העבודה שלהן. יום אחד מתלקחת הגחלת ומתחולל המעשה של ההתעצמות. כולנו יודעות שהמצב נואש ויודעות שהוא נואש עוד מימי התנ"ך, עקב מערכות היחסים בין נשים וגברים. אני רוצה להתמקד היום בנושא של "המנהיגה האחת". זו שעשויה לסחוף אחריה אישה אחת או 40 נשים, כמו שקרה עם ויקי קנפו, עם פלורה שושן ועם אביגיל וחבצלת מהמתפרה. אבל כאן אני לא יכולה לדבר על "אחוות נשים". המודל של מנהיגות שהולכים אחריה, שמארגן סולידריות – הוא המודל של חברת גברים. של צבא. אצל נשים – זו הגחלת. הכוח הפנימי, שאישה אומרת לעצמה "די!". ואז היא מגלה שיש עוד נשים כאלו שאמרו די. אתן מצפון הארץ, מהמעמד הבורגני הגבוה, המאפשר (facilitator ולא manipulator) – אתן צריכות להיות מוכנות לקלוט את אותן נשים שאמרו די.
סיפור: בימים אלו עומדים לסגור את התכנית ללימודי מגדר בבית-ברל. המעט שאנו הנשים יכולות לעשות הוא לצאת בגילוי-דעת עם חתימות. רעיון סגירת התכנית כשלעצמו הוא מזעזע, אך לא פחות מטלטל לראות את אופן ההתמודדות: נוסח המכתב שבו הוזכר שמה של ויקי שירן ז"ל והשימוש שעשו בחשיבות הלימודים האתניים ופוסט-קולוניאליים, שחשוב שלא יופסקו. התכנית בבית-ברל הוקמה על ידי ויקי שירן. הועסקו שם נשים שעסקו בפמיניזם מזרחי ולימדו אותו. בשנים האחרונות חל שם שינוי והנושאים הללו התאדו. נותר רק שמה של ויקי שירן. אז השימוש בטענה שהתכנית הזו חשובה – הוא נשיאת שמה לשווא. למרות ביקורתי זו – חתמתי על העצומה. ואז, אחת מעמיתותיי לאקדמיה אמרה שצריך גם מכתב של כל ראשי התכניות ללימודי מגדר מהמוסדות השונים בארץ. היא ביקשה שמישהי תכתוב את המכתב. שכן, היא עצמה אינה עומדת בראש תכנית כזו. היא רק ה-facilitator, היא רוצה שמישהו יעשה את העבודה המלוכלכת בשבילה. ההתכתבות בנושא וההדהוד של הסיטואציה – הראו שהיא manipulator. הסיטואציה פרובלמטית בכל פעם מחדש. עוד מאז שהקמנו את ה-Jerusalem Link בירושלים עם נעמי חזן ויהודיות מזרחיות ולא-מזרחיות בירושלים המערבית. מי שהעמידו את התנועה על הרגליים היו אלו שלא הבינו שיש manipulator שמפעיל אותן. זה הסיפור על אחוות נשים ועל תום הלב שבו נשים ללא ניסיון בפוליטיקה באות לפעול מתוך אמונה בסולידריות נשית ובאחוות נשים. מכאן הפסימיות שלי. אבל אני עדיין מאמינה באותה גחלת, שמשאירה לי את התקווה.
ד"ר לינדה עפרוני: חשוב להבין שבראש מכללת בית-ברל עומדת נשיאה, תמר אריאב. אם היא הייתה רוצה – הסיטואציה הייתה נפתרת בשנייה. אבל איפה הסולידריות? מי שהגיעה – שוכחת. ראינו זאת גם עם מרים בן-פורת בבית המשפט העליון.
אסמה אגבארייה-זחאלקה, יו"ר תנועת מ.ע.ן למען העובד: אני מייצגת את האנטיתזה. אם לא הייתי מאמינה בסולידריות – לא הייתי מגיעה לכאן. אני מאמינה שהמצב ישתנה בכוחותינו אנו. ההיסטוריה מראה שדברים כל הזמן משתנים. שנשים שהחליטו לעשות מעשה כדי להביא את השינוי – משלמות את המחיר, שהוא לעיתים יקר מאוד. אני חושבת ששווה לשלם את המחיר, כי מדובר בחיים שלנו ואחרת אין משמעות לחיינו כבני-אדם. זו נקודת המוצא שלי.
ארגון מ.ע.ן ארגן בתחילה עובדות ומחוסרות-עבודה ערביות. כיום הארגון מארגן עובדים יהודים וערבים. למשל, 600 נהגי המשאיות התאגדו באמצעות ארגון מ.ע.ן. אך אני נמצאת כאן היום בכובע של תעסוקת נשים ערביות. אני מדברת על צפון ודרום כלכלי. 83% אבטלה בקרב נשים ערביות (!) כשרק אחד מפרנס במשפחה, לרוב בעבודות עם שכר זעום – מדובר בעוני. כיום, השוליים של האבטלה בפריפריה הולכים ומתרחבים. יש הרבה מקום לפעולה משותפת בין המגזר הערבי ליהודי.
כיום, תעסוקת נשים ערביות תופסת מקום מרכזי בשיח הציבורי בישראל. ארגון OECD הוציא דוח בתחילת 2010 שלפיו קיימת בישראל אפליה ממוסדת שמדירה את הנשים הערביות משוק העבודה. רק אתמול התפרסם מאמר של מנכ"ל מ.ע.ן בדה-מרקר על תכנית הממשלה להשקיע 800 מליון ₪ במגזר הערבי ב-5 שנים ב-10 יישובים. בסופו של דבר יישארו פירורים, כי בישראל מתקיימות שתי כלכלות זו בצד זו: הרצליה וההיי-טק מצד אחד והכפרים הערביים עם האבטלה, מצד שני. ישראל מציגה תכנית כדי לרצות את ה-OECD, אך ברגע שישראל תצורף לארגון – אף אחד לא ידאג לקיים אותה.
לאישה הערבייה אין ערך. מי שלא מייצר ערך – אין לו ערך. מי שמצליחה לצאת מהמעגל הזה – מגיע לה כל הכבוד. אנחנו מציעים מודל וקוראים למדינה לאמץ אותו. ארגון מ.ע.ן הביא לשילוב של 1000 נשים בחקלאות. הפעילים שלנו, שמשתכרים שכר מינימום, עושים עבודת-שטח רבה:
- משכנעים את המעסיקים להעסיק את הנשים הערביות במקום פועלים תאילנדיים זולים יותר.
- יורדים לשטח כדי לשכנע את המשפחות של אותן נשים להיאבק במסורת ולאפשר לנשים לצאת לעבוד.
- עושים לובינג בכנסת כדי לעצור את ייבוא התאילנדים ובמקום זה להבטיח בטחון סוציאלי ומקומות עבודה, כי יש מי שמוכן לעבוד בחממות ובשדות.
יש כאלו שמסכימים איתנו, אבל יש גורמים פוליטיים שלא רוצים את השינוי. זו מדיניות כלכלית! במקרה הזה אין בעיה מגדרית, אלא מדיניות קפיטליסטית, שבמסגרתה מוכרים את נכסי המדינה ובתמורה, אותם גורמים יסייעו לפוליטיקאים להגיע לשלטון. הפתרון הוא ברמה הפוליטית של גורמים בעלי אג'נדה שמאלית.
נשים שהצליחו למצוא עבודה בעזרת הארגון עברו שינוי עצום. כשאישה יוצאת לעבוד ומביאה ערך כלכלי – לה עצמה יש ערך. יש לה כבר מילה וזכות דיבור כשגם היא תורמת לכלכלת המשפחה. נשים נוספות בכפר רואות ורוצות גם. יש אמנם חומות לאומיות ומצב פוליטי, אך עלינו להיאבק שהמדינה תהיה של החברה ושל אזרחיה, עלינו להיאבק על זכותו של כל אזרח לחיות בשלום ובשלווה וליהנות משגשוג כלכלי, במקום כאלו שמטרתם לגנוב את המדינה ולהפוך אותה למכרה הזהב שלהם. הרווחה לפני הרווחים.
החלטנו להקים "פורום נשים למען תעסוקה הוגנת". אני פונה מכאן לכל הארגונים והנשים שיתנו יד למען הפורום הזה, כי אנחנו יכולות לייצר תרבות אחרת.
סילבי, מנהלת מלון פונדק-רמון ומנהלת לעתיד של מלון "בראשית" שעומד להיפתח במצפה-רמון: בשנות עבודתי הרבות בתחום המלונאות העדפתי להעסיק תושבים מקומיים במלונות, כולל מוסלמים ודרוזים מהאזור. גם במלון החדש אנחנו מעוניינים להעסיק ערבים. אני מזמינה משפחות ערביות לעבור לגור באזור. חברת "ישרוטל" תעסיק אותם וגם תממן הכשרות מקצועיות.
ויקי קנפו: יצאתי ממקום של אישה עובדת שנפגעה. אני עובדת ותמיד עבדתי. רבים שואלים אותי מה יצא לי מהמאבק הזה. אמרו עליי דברים איומים. אמרו שהבן שלי עבריין והבת שלי דוגמנית. הבן שלי לא עבריין. הוא מכור לסמים, למרבה הצער. והבת שלי תלמידה. אני עובדת. המסע שלי לא היה אמור להיות מאבק. הכל התחיל כשקיבלתי מכתב מביטוח לאומי ובו היה כתוב "עקב גילך ומצב משפחתך הוחלט לקצץ לך בקצבה". מצבי המשפחתי לא השתנה – גרושה שפרנסתה ופרנסת שלושת ילדיה עליה, גילי רק הולך ומתבגר ואני מקבלת השלמת הכנסה. הכיצד? יצאתי למסע של 200 ק"מ כי ביבי לא הסכים להיפגש איתי. הוא הציב בפניי כל מיני משימות שעמדתי בהן ואמר שיפגוש אותי בזמן שלו. כשרצה לשבור אותי אמרתי, מבלי שהתכוונתי, שאלך ברגל. אך לאחר שכולם אמרו לי "לא תצליחי" – החלטתי כמובן להראות להם. הלכתי ברגל ואחר-כך ישבתי שלושה חודשים במאהל בירושלים. מי לא היה שם?! כולם באו להפגין סולידריות. מדינה שלמה היתה איתי ומצד שני – אף אחד לא היה איתי באמת. המסקנה שלי היא: "אישה לאישה – זאב!".
היה כתוב בעיתון שאנחנו פרזיטיות. כאילו המצב שלנו הרס את כלכלת המדינה. אני נלחמתי על הצדק ועל רשת בטחון שמגיעה לי כחד-הורית. לי ולאחרים. כשרציתי ללמוד – נאמר לי שאם אלמד אצטרך לממן לבד את הלימודים וגם יופסק לי תשלום הבטחת ההכנסה. בנוסף, מי שמרוויח יותר משכר המינימום – אינו זכאי להמשיך ולקבל דמי מזונות מהמדינה. איך אפשר להתפרנס כך? בחוקים האלה בעצם אומרים לאנשים להסתיר ולעבוד "שחור". כך הם נפגעים פעמיים: גם עובדים קשה וגם אינם מבטיחים את עתידם, כי על ההכנסה הלא-מוצהרת אינם מקבלים פנסיה. כך נפגע גם כושר ההשתכרות העתידי.
אני עובדת כל השבוע, כולל שתיים-שלוש שבתות בחודש, כמנהלת חדר-אוכל, ולא מביאה הביתה אפילו 3,000 ₪. אני לא עוזבת את מצפה כי טוב לי פה. זו חממה לגידול ילדים ובין המקומות הבודדים בארץ שיש בהם דיור ציבורי. מנהלת בית הספר והצוות שלה עזרו לי כשהייתי בירושלים במאבק שלי. אין כזה דבר במקומות אחרים. אני גרתי גם בראשון-לציון. גם שם יש אנשים שאין להם מה לאכול ואף אחד לא דופק להם בדלת.
היום, במבט לאחור, האם הייתי נוהגת אחרת? היום הייתי לוקחת את מזוודת הכסף שביבי הציע לי ואת המינוי הפוליטי והולכת. במילא עד היום אנשים חושבים שקיבלתי כסף – אז לפחות הייתי מקבלת אותו. איבדתי את מקום העבודה שלי וגם לא קיבלתי הבטחת הכנסה, כי לא יכולתי לחתום בלשכה במצפה כשהייתי באוהל המאבק בירושלים. יחד עם זאת, עדיין לא תליתי את הנעליים שלי.
ד"ר לינדה עפרוני: ויקי היתה צריכה לבחור בין להמשיך באמונה וביושר שלה לבין לקחת את השוחד שהציעו לה כדי שתפסיק לעשות להם בעיות. לא היה לה סיכוי מלכתחילה והיא לא יכלה לעמוד מול המערכת המשומנת של התקשורת ש"קרעה" אותה. הרקע לסיפור של ויקי הוא שבשעתו תוקן חוק הביטוח הלאומי, בעקבות האינפלציה הגבוהה של 1984, שגרמה לכך שגרושים רבים לא יכלו לעמוד בתשלומי המזונות והנשים נשארו ללא מקור תמיכה. המדינה חוקקה את חוק דמי המזונות, לפיו המדינה תשלם לנשים ואחר-כך תגבה את הכסף מהגברים שלא שילמו. עקב המצב הכלכלי היה גידול עצום בתשלומי המזונות שהמדינה שילמה ולא הצליחה לגבות בחזרה. הסעיף הזה תפס את עיניהם של נערי האוצר והם היכו מכת מוות את החוק הזה ואת חוק הבטחת ההכנסה, באמצעות חוק ההסדרים. בתקופת המאבק של ויקי הוצעו לביבי אלטרנטיבות למימון. הוא שתק. לא ענה. הוקמה ועדת עזרא קמה, שישבה חצי שנה וכתבה דוח לפיו לא היתה הצדקה לבטל את התשלומים הללו. אורלי פדרבוש, שעקבה אחר הנושא, נזרקה לבסוף מרשות השידור.
פלורה שושן: מזווית הראייה שלי, כאישה ממצפה-רמון שעמדה לצד ויקי קנפו בתקופת המאבק, ויקי היתה אישה רגילה שרצתה פשוט הכנסה כדי לחיות ואמרה שקבוצה של נשים חד-הוריות רוצות להקים מאהל בחורשה כדי להפגין. היא סחפה אחריה עוד קבוצת נשים וכולן עלו יחד לירושלים למשך שבוע. אחרי שבוע הן חזרו הביתה ואז ויקי פנתה שוב וביקשה הפעם גב מעמיר פרץ. רבים ביקרו את ויקי באוהל המאבק, אך לא היה גוף נשי שייתן לה גב ויהיה איתה. אני כועסת על עצמי כיום שלא שמרתי עליה מספיק. לא היה שם מי שייקח את המושכות, למרות שהיו שם הרבה ארגונים ואיגודים שתמכו.
אסמה אגבארייה-זחאלקה: ויקי עשתה מעשה גבורה. היא סיימה את תפקידה ברגע שהציפה את הנושא. לא מספיק להגיד די ולצאת ולהפגין נגד. זהו אמנם קולה של המחאה. אך כדי להתמודד עם ביבי, עם המדיניות, המפלגות, הכנסת, התקשורת, תרבות שלמה שחושבת שלעשות כסף זה העניין – צריך יותר. אי אפשר לשנות את העולם על כתפיה הצרות של ויקי. כשאנחנו מצרפים לאיגוד מ.ע.ן נהגי משאיות יהודים, רוסים וערבים ומוציאים פליירים בשלוש שפות ומראים שכולנו באותה הסירה – זה יביא לסולידריות. אני לא באה להטיף לסולידריות. אנחנו מנסים להאיר את עיני העובדים לכך שכולנו באותו מצב ועלינו להתארגן כדי לשנות. אך אם לא נתארגן כדי להחליף את ביבי בשלטון – נוכל להמשיך לצעוק עד מחר. אם נאיים בהחלפת השלטון – זה עשוי להביא לשינוי יותר רציני. אנחנו צריכים לחפש את המשותף המאגד בינינו, האינטרסים הקיומיים של כולם: גברים ונשים, ערבים ויהודים ועולים חדשים. פיזור והפרדה – רק יחלישו אותנו.
ד"ר הנרייט דהאן-כלב: אסמה מבטאת את הגחלת עליה דיברתי. גם ויקי כך. מעבר לכל הפסימיות, אני נמלאת תקווה כשאני רואה את הבעירה הזו. אני רואה את תפקידי כמתמחה בעלת ניסיון, שמתריעה כי מדובר ב"מחלה ממארת". סולידריות היא מילה חזקה עם היסטוריה בעלת שורשים עמוקים. אני מתריעה: "היזהרו!". יש מקרים שבהם נוצרת סולידריות. אך בדיוק מהמקום ממנו יצאו ויקי, פלורה, וגם אביגיל וחבצלת מהמתפרה, מהמקום של מלחמה לצדק, הן התפכחו והבינו שהכל פוליטיקה. לא נתאכזב מהסולידריות, אך עלינו ללמוד איך לא יישרפו לנו הכנפיים כשנצא למאבק. התפכחות לפיה לא רק הגברים נוטשים אותנו, אלא גם נשים נוטשות אותנו. אם למרות הכל, למרות ההתפכחות, ויקי עדיין אומרת "עוד לא תליתי את הנעליים", גם בלי סולידריות עוד יצמח משהו.
פרופ' אסתר הרצוג: האמירה שנשים לא מפרגנות לנשים היא האשמה עצמית. אני לא מקבלת אותה. העובדה שבאנו לכאן אין פירושה – פרגון? זו לא סולידריות? לינדה, הנרייט ובילי שבאו לכאן בהתנדבות, זו לא סולידריות? אסמה, שהשאירה תינוק בבית, פלורה שעזבה את משפחתה ל-3 ימים כדי לארח אותנו, זו לא סולידריות? אני מתעקשת לטעון שיש המון סולידריות. ענת לבנת ורחל מזרחי מבת-ים שעובדות עם נערות במצוקה אינן מגלות סולידריות עם נשים מוכפפות ומודרות? ומה זה אם לא סולידריות מה שאורנית עושה בפרלמנט נשים? מה זה אם לא סולידריות כשיונת עוזרת לאישה שהפכה לחברתה, כדי להחזיר את בנה הביתה מהמוסד שאליו הוצא על ידי משרד הרווחה? יש סולידריות! בואו נפסיק לומר זאת ונפנה את הכוחות למאבק בכוחות שפועלים נגדנו.
ד"ר לינדה עפרוני: אם ננתח את הסיפור של ויקי – המאבק שלה הצליח! לא היה לה שום סיכוי להתמודד מול הכוחות הפוליטיים ולמרות זאת היא הצליחה! כי הכוחות הפוליטיים, כשיש סיטואציה לא נעימה, עושים פרובוקציה בצפון ואז יש קטיושות על קרית שמונה והפוקוס התקשורתי עובר לשם. במקרה של תסיסה חברתית משתמשים אפילו באטום האירני כדי לשנות את השיח הציבורי.
