נשים הערביות מועדות לשלם ראשונות את המחיר ההרסני של כישלון השיטה הכלכלית. ולמרבה האבסורד הן היו גם הראשונות לשלם את מחיר "השגשוג". באופן שיטתי הנשים הערביות הן קורבן לאפליה בתעסוקה, המונהגת על ידי המדינה נגד האוכלוסייה הערבית האזרחית מאז קום המדינה.
אנו עדים לימים רעים, ואין אנו יכולות לעמוד מנגד. מלחמה ודם בלתי פוסקים בדרום. ערבים ויהודים נופלים קורבנות הפחד והמוות. והמלחמה גובה מחיר כבד מנשוא. וכמנהגה הארור של ההיסטוריה, הראשונים להיפגע הם תמיד הנשים והילדים. שוב הוכח, כי התנתקות חד צדדית ללא הסכם ותוך הטלת סגר ומצור, לא יכולים לבוא במקום מו"מ, והתוצאה היא מחול הדמים הנוראי. המפתח לשלום אמת חייב להיות מושתת על סיום הכיבוש.
אותה ממשלה שהכריזה מלחמה על עזה, הביאה חורבן כלכלי על החברה הישראלית עצמה. המשבר הכלכלי עומד בפתח, האבטלה מאיימת להתרחב, גם העוני והפערים המעמדיים. כמו המלחמה, גם המשבר הכלכלי אינו מבחין בין ערבים ליהודים, בין גברים לנשים, אין לו צבע, לא לאום ולא דת. והוא מכה בכל הכוח. לממשלה אין ענין אמיתי לפתור את הבעיה של האבטלה, לא להשקיע ביצירת מקומות עבודה והכשרה מקצועית, ולא להפסיק את הסחר בעבדים וצמצום העובדים הזרים שיכול לפתור בעיה של אלפי אזרחים. דווקא בימים קשים אלה, אנו חייבים לפעול לשינוי. זה הזמן להתעלות מעל מדיניות ה"הפרד ומשול", ולהתארגן למען קידום סדר עדיפויות שיעדיף את רווחת החברה על רווחי בעלי ההון.
התבקשתי לדבר על מאבקן של הנשים הערביות למען הזכות הבסיסית לעבוד בכבוד. נשים אלה מועדות לשלם ראשונות את המחיר ההרסני של כישלון השיטה הכלכלית. ולמרבה האבסורד הן היו גם הראשונות לשלם את מחיר "השגשוג". באופן שיטתי הנשים הערביות הן קורבן לאפליה בתעסוקה, המונהגת על ידי המדינה נגד האוכלוסייה הערבית האזרחית מאז קום המדינה. המצב מתבטא במחסור בתשתית תעסוקתית במגזר הערבי, גני ילדים, אמצעי תחבורה וכו'. הן גם שילמו את מחיר הגלובליזציה והשוק החופשי שישראל העתיקה מארה"ב, כאשר נשלחו לאבטלה בעקבות העברת מפעלי הטקסטיל למדינות עתירות ידיים עובדות זולות, ובמקביל החל היבוא המסיבי של עובדים זרים זולים שהועסקו במקומן בחקלאות ובסיעוד. כיום עומד שיעור האבטלה בקרב נשים ערביות על 83%. זה מסביר את אחוז העוני הגדול בקרב הערבים בישראל שמגיע ל57%. אלה שכן עובדות נאלצות להתמודד עם שוק עבודה פוגעני, בתחום הניקיון, החקלאות או הסיעוד. העבודה מתבצעת באמצעות קבלנים או חברות כוח אדם, שמוסיפים לעשוק אותן, ולשלם להן בין 80-100 ₪ ליום עבודה, ללא תלוש וללא תנאים סוציאליים. ובכך אינם מאפשרים להן לצאת ממעגל העוני והדיכוי.
בעיה נוספת שהנשים הערביות צריכות להתמודד אתה היא השמרנות הערבית. ואולם, כאן דווקא בא המצב הכלכלי הקשה לעזרתנו. העובדה שהבעל אינו יכול לספק לבדו את צרכי המשפחה, פותחת את האופציה לאשה לצאת לעבודה. אולם, נותר המכשול העיקרי והוא מדיניות יבוא העובדים הזרים המועסקים בגלל מחירם הזול במקום עשרות אלפי הנשים הערביות. עם המצב הזה אנחנו, בעמותת "מען", מתמודדים.
כיצד אנחנו עושים זאת? "מען" היא יוזמה איגוד מקצועית הפועלת מאז 1996 להגנה על זכויות עובדים ועובדות, ערבים ויהודים. מאז מרץ 2005 מען עוסקת בפתיחת מקומות עבודה לנשים ערביות, בעיקר בתחום החקלאות, במשולש ובגליל. הסיבה להתמקדות בתחום החקלאות היא, שתחום זה יכול לקלוט אלפי נשים ערביות חסרות הכשרה מקצועית, ולגרום לשינוי של ממש בכפר הערבי, הן מבחינת מצבן של הנשים והן מבחינה המצב הכלכלי בכפר. כדי להיאבק נגד האבטלה, מען מצאה את עצמה נאבקת להשיג לבלתי מועסקות מקומות עבודה מסודרים, ללא מתווכים, ועם כל הזכויות הסוציאליות. בתחום זה "מען" פועלת בכמה חזיתות, אחת מול המעסיקים, עורכת סיורי שטח בקרב חקלאים, ומשכנעת אותם לקבל חברות של "מען" לעבודה עם תלוש וזכויות סוציאליות. חזית שניה מול הנשים, עורכים ביקורי בית לעקרות בית, בשיטת חברה מביאה חברה, שכנוע הגברים במשפחה תוך הדגשת המצב הכלכלי, חלוקת כרוזים, פרסומים בתקשורת הערבית, ושיתוף פעולה עם ארגונים העוסקים בהעצמה כלכלית באמצעות העסקה. מארגנים קבוצות של עובדות שלאחת מהן יש מכונית, ומנהלים מעקב אחר הקליטה שלהן, ופותרים ומלבנים בעיות המתעוררות במקום העבודה. העובדות נרשמות בעמותת "מען", ומשלמות מיסי חבר סמליים.
חזית חשובה ביותר מתנהלת מול הממשלה (בעיקר משרד החקלאות והתמ"ת), הכנסת ובנק ישראל, במטרה להביא לשינוי במדיניות הכלכלית, ולצמצום במכסות לעובדים הזרים ועל ידי כך להביא להשמת נשים מקומיות בעבודה. כמו כן, אנו משתפים פעולה עם גורמים חיוביים במשרד החקלאות, ולשכות העבודה במטרה למצוא מקומות עבודה לעובדות. בעת המשבר הכלכלי הנוכחי, אנו חוזרים ומדגישים כי חייבת המדינה להפסיק לאלתר את יבוא העובדים הזרים, ולצמצם למינימום את המכסות הקיימות, ולאפשר את שילובן של הנשים הערביות בשוק העבודה. כחלק מהמאבק על דעת הקהל הפועלות משתתפות בהפגנות בתל אביב ביום האשה הבינ"ל והאחד במאי. למען אותה מטרה, "מען" מארגנת תערוכת מכירה לציורים של טובי האומנים היהודים והערבים בארץ, כאשר ההכנסות מיועדות לתמוך בפרויקט ההשמה בעבודה, ופיתוח הסולידריות בין ערבים ליהודים. כמו כן, משתפים פעולה עם ארגוני נשים מקומיים ובינ"ל ועם נציגי איגודים מקצועיים בינ"ל. באופן קבוע, פונים לתקשורת הכתובה והאלקטרונית בעברית ובערבית, וגם לתקשורת הבינ"ל, כדי להעלות את הנושא לסדר היום הציבורי. עד כה, הצלחנו להביא להשמתן בעבודה של קרוב ל-300 עובדות, ואנו נתקלים בקושי לספק להם עבודה במשך כל השנה, גם בגלל האופי העונתי של העבודה, אך גם בגלל ששוק העבודה מתייחס לנשים הערביות ככח עבודה רזרבי לעונות הבוערות, ומסתמך על העובדים התאילנדים. לו היה ענף החקלאות פתוח לקלוט עובדות מקומיות כעובדות הקבועות, מספר הפועלות שהיינו יכולים לארגן היה מגיע לאלף או יותר, והן היו יכולות להגיע ליציבות תעסוקתית וקביעות.
עבודה והעצמה: כדי להעצים את כוחן של העובדות, איננו מסתפקים בהעצמה כלכלית. העבודה היא תנאי הכרחי להעצמה, אך בפני עצמה, ובמיוחד כאשר מדובר בהעסקת נשים מהשכבות החלשות ביותר, היא איננה בהכרח מעצימה. היא יכולה גם להיות משפילה ומשעבדת, אם היא מתנהלת בתנאים פוגעניים. כדי שהעובדות תעבורנה העצמה מקיפה, הכניסה לשוק העבודה חייבת להיות מלווה בהתארגנות שתשמור על זכויותיהן, ובהעצמה אישית, קבוצתית וקהילתית.
צעירה שעובדת באמצעות "מען" סיפרה שחברותיה לחצו עליה לעבוד בקניון "עם מזגן ובלי ללכלך את הידים". בכפר משלמים לעובדות כאלו 1,000-1,500 שקל על משרה מלאה. תשובתה היתה, "אמרתי להם שאני מרוויחה יותר מהם באריזת חסה, ולא הייתי מחליפה את העבודה הזאת בשביל שכר ניצול תחת מזגן. פעם התביישתי בכך שאני עובדת בחקלאות, היום אני מדרבנת את החברות שלי להצטרף אלי". פועלות רבות מעידות כיצד הרגישו מושפלות בעבודת קבלן, וכיצד הן מרגישות שהסביבה הקרובה אליהן מכבדת אותן אחרי שהתארגנו במען והתחילו לעבוד עם כל הזכויות. פגישות ההעצמה מעשירות תרבותית. לעיתים קרובות הן מתחילות בתרגילי יוגה, או בקריאת שיר או סיפור קצר, שמעלה שאלה לדיון. כל אשה לומדת להקשיב לסיפור של רעותה, ולספר את הסיפור שלה, שקודם לכן לא היתה מודעת לו, או שלא היתה לה למי לספרו. עובדות שעברו את סוגי ההעצמות השונות, הופכות להיות הגרעין הקשה של הפעילות, מגייסות לאירועים כלליים, משכנעות נשים אחרות להצטרף. בינתיים מדובר במספרים מצומצמים. הקושי התרבותי הגדול הוא לחנך נשים, וגם גברים, לרצות לתרום ולתת לחברה, כלומר להאמין באפשרות לחולל שינוי.
השאיפה שלנו, היא לבנות תנועת עובדים רחבה, שבה נשים עובדות, ודווקא עובדות בלתי מקצועיות, שהן בדרך כלל המנוצלות ביותר, תוכלנה למלא תפקיד פעיל, גם נגד העוני הפוגע בעיקר בנשים, וגם למען זכויות נשים באשר הן, ולמען שוויון אזרחי וחברתי. כל עוד "מען" יכולה להכניס מאות בודדות בלבד של נשים לעבודה, היכולת שלה להשפיע ולשנות הן את מדיניות הממשלה והן את הגישות השמרניות בחברה הערבית, תהיה מוגבלת בהשפעתה. מצד שני, המגבלות והקשיים מעצימים את ההישגים של אותן נשים שכן התגברו על המחסומים, ומצביעים על כיוון עבודה שהוא בריא לנשים הערביות ולחברה ככלל.
