סגנית ראש העיר, מאשה נוביקוב, חברת המועצה לורה ורטון, ד"ר רלף הקסל, מנהל פרידריך אברט שטיפטונג בישראל,מיכל שלם, ראש הסגל, עו"ד יוסי שרעבי, מנהל אגף חברה ונוער, פרופ’ אסתר הרצוג, מרכזת פרלמנט הנשים, חברות הועדה המייעצת של פרלמנט הנשים, חברות מועצת הנשים העירונית, נציגות ארגוני הנשים אמונה, ויצו, הדסה ישראל, קולך, אם הבנים שמחה, יד לאישה, נסלי, קול האישה.
אימי מורתי,
אורחות יקרות ואורחים אמיצים מקרוב ומרחוק- ברוכות הבאות לעיריית ירושלים לכנס העשור של פרלמנט הנשים, בחסות מר ניר ברקת, ראש העיר. בכנס זה בחרנו להעלות את סוגיית נשים ומנהיגות מ-3 נקודות הסתכלות:
במושב הראשון נבחן את האינטראקציות הקיימות בין קבוצות וארגוני הנשים- האם אנחנו, בעלות ייחוס קבוצתי כלשהו, בין אם מלכתחילה ובין בדיעבד, מעצימות את חברותינו וחותרות אל שיתופי פעולה מקדמים או חלילה להיפך?האם קיימות בינינו מחיצות? איך מפילים את המחיצות הללו? האם אנו מעוניינות להפיל אותן או שההפרדה דווקא מתאימה לנו?
במושב השני, נחשף לנקודות מבט שונות של איך מסתכלים עלינו הגברים מבחוץ, ויותר מכך, איך והאם באה לידי ביטוי המחויבות שלהם לשוויון מגדרי תוך פריצת תקרת הזכוכית?
וכדי להדגים את נושא המושב השלישי, הבאתי את התמונה של סבתא של סבתא שלי, רייזל שור מתחילת המאה ה-20. הם גרו בבתי ראנד שברובע המוסלמי ולמרות שהם היו רק שוכרים, בעלי הבית בחרו בה, על מנת להחליט למי להשכיר חדר במקום ולמי לא. השכנים קראו לבתי ראנד "החצר של רוזה", ולמרות היותה אנלפבתית היא ניהלה את החנות הקשורה ליקב המשפחתי ביד רמה. דמות דומיננטית ללא ספק. במובן מסוים, אין הבדל גדול בין התמונה הזו, לבין התמונות שזה עתה ראינו בחוץ בתערוכה. האומנם?
האם כדי להוביל שינוי חייבים להיות חלק מההנהגה?
האם שינוי משמעותי יכול לצמוח מלמטה?
האם לשם כך אנו חייבות להיות פמיניסטיות?
לא רחוק מפה, בעיר דוד נמצאת נקבת חזקיהו הנקראת גם נקבת השילוח.
בשנת 1880 נמצאה בה כתובת בכתב עברי קדום המתארת את רגע המפגש בין שתי קבוצות החופרים. הניקבה, באורך של כ-533 מטר, ובהפרש גבהים של 33 ס"מ בלבד, נחפרה ביוזמתו של חזקיהו מלך יהודה, בערך בשנת 703 לפני הספירה, לקראת תקיפת יהודה בידי סנחריב מלך אשור. הניקבה סיפקה את המים החיוניים לתוך העיר הנצורה. עד היום החוקרים אינם בטוחים כיצד חפירה זו הייתה אפשרית, ואיך הצליחו באותם זמנים, שתי קבוצות החופרים להפגש ולהגיע להישג הנדסי כל כך מרשים. אחת הסברות היא שהיה חריץ בסלע לכל אורך הניקבה, והחופרים רק הרחיבו אותו.
אני מאחלת לנו, שפה בירושלים, עיר שחוברה לה יחדיו, נצליח למצוא את הדרך לחבר את כל הקבוצות , על ידי שנדע לזהות את החריץ המואר ולהרחיב אותו בהרבה סבלנות ונחישות, על מנת לפתוח את הדרך למעבר חופשי ונוח לכולנו ולבאים אחרינו.
וכאן המקום לציין ולהודות לכל מי שבלעדיהם אירוע זה לא היה יכול להתקיים:
לפרופ' אסתר הרצוג – מרכזת הפרלמנט, נסיה שטרסבורג – יועצת למעמד האישה בכפר סבא ואורלי בן אהרון, מנהלת המטה לפיתוח מנהיגות קהילתית באגף חברה בעיריית ירושלים, שעבדו ימים ולילות ופתרו בהצלחה את כל הבעיות שצצו במהלך הארגון, והיו לא מעט כאלה. לגב’ רחל הרניק מנהלת היחידה לשרות לאומי בעיריית ירושלים, שבלעדיה לא היינו נהנים מהתערוכה בחוץ. לארז שני – מנהל הטקס ושלום סימנטוב ממחלקת הטקסים שהצילו אותנו שוב ושוב.
לחברות הועדה המייעצת של פרלמנט הנשים. לכל רכזות 70 מועדוני הנשים וקבוצות הנשים בירושלים, ובראשן להלן כהן זאדה מרכזת המועדונים. לצוותים במטה לפיתוח מנהיגות קהילתית ובמשרדי – סמאח מסראווה, וויד’אד עות’מאן, שרה ברטל, נחמה פז, רחל ברדה, מזל פחה ואשר ברונשטיין. לד"ר שמריהו יהב –מנהל חבל ירושלים במועצה הציונית בישראל, אשר סייע בהכנת הסיורים בירושלים. למתנדבות בפרוייקט "נשים עושות תיירות בירושלים" אשר הדריכו את הסיורים: חנה דאו, קטי בן-יאיר, שרה עובדיה, פנינה אבן חיים, לאה רגב
ולד"ר חנה קהת שהעלתה את הרעיון להעלות את הפרלמנט לירושלים באמצעות רחל עזריה, חברת המועצה.
