ראשי ערים מפקירים נכסי ציבור בגיבוי ממשלתי – טוענת חדוה יחזקאלי המסבירה, כיצד מוכרים ראשי ערים נכסים ציבוריים, מעניקים הטבות למקורבים, חוגגים על גב משלם המסים, והופכים את חברי מועצת העיר ל'דחלילים' חסרי השפעה

יש סימביוזה מאוד מעניינת ביחסים שבין השלטון המקומי לשלטון המרכזי: מצד אחד סמוך השלטון המקומי על שולחנם של משרדי הממשלה. ראשי עיר באים חדשות לבקרים וצובאים על דלתותיהם של שרים, כדי לקבל תקציבים נוספים לעירם, כתוצאה מגירעונות שהם נקלעים אליהם; מצד אחר, זוכה השלטון המקומי בעצמאות כמעט מוחלטת ממשרדי הממשלה, וראשי רשויות עושים בקופה הציבורית ובשלטון המקומי כבתוך שלהם, כאשר, הפיקוח של משרד הפנים מינורי לחלוטין.

ראשי ערים מוכרים נכסים ציבוריים, מעניקים הטבות למקורבים, תופרים משרות למי שחפצה נפשם, בטענה כי לא חלה עליהם חובת המכרז וכי ניתן להסתפק בהצעות מחיר, עורכים שמאויות בהתאם ליחסים עם מקורביהם, מפתחים אזורים מאוד מסוימים בעיר, כאשר בבסיס שיקול הדעת עומדים אינטרסים של מקורבים, מנפחים את המערכת בעובדים במקורבים, מעניקים הטבות שכר חריגות למקורבים באמצעות חוזים אישיים ועוד. בקיצור, ראשי רשויות עושים בקופה הציבורית כבתוך שלהם בחוסר אחריות ציבורית ובהפקרות מדהימה. והראייה היא – הקופות הגירעוניות שהם משאירים בתום הקדנציה.

נכסי ציבור מופקרים בגיבוי ממשלתי
כאשר בית הדין הגבוה לצדק (שהוא הסמכות השיפוטית העליונה במדינת ישראל) ביקש לעצור הפקרות זו ולקבוע, כי ראשי רשויות יהיו אחראים להוצאות חריגות ובלתי חוקיות ולניהול כספי כושל, וייאלצו להחזיר את הכספים מכיסיהם הפרטיים, קמה צעקתם. ראשי ערים אינם מוכנים לקחת על עצמם אחריות אישית. הפקרות – כן, אחריות אישית – לא.

לכן כאשר אנו באים לדון בסוגייה, האם ייתכן כי נכסי ציבור מופקרים בגיבוי ממשלתי, התשובה היא כן, וכן מוחלט. שהרי אין ספק, כי עצמאות חוקית היא דבר שניתן לתמוך בו בכל לב, אך, כאשר אנו עדים לראשי עיר היוצאים ומשאירים מאחוריהם גירעונות בסכומים העולים על – 200 מיליון ש"ח, זו הפקרות שמשרדי הממשלה נותנים לה יד, וחייבים לעצור אותה.

מכירת נכסי ציבור
ניקח לדוגמה ש.צ.פ. – שטחי אדמה ציבוריים פתוחים, השייכים לציבור. אדמות הן נכס ציבורי, שכרישי נדל"ן לוטשים אליהם עיניים. אותם כרישי נדל"ן, המממנים, בדרך כלל, מערכות בחירות, מבקשים לקבל פיצוי הולם לתמיכתם, ומכאן קצרה הדרך למכירתם ולהפקרתם של נכסי ציבור, כאשר משרד הפנים מגבה, בדרך כלל, מכירות שכאלה. התשובה לשאלה 'למה', נמצאת במשרד הפנים. במשרד הפנים יאמרו לך, שאין הנחיה מפורשת המחייבת רשויות 'להיפטר' מנכסים ולמכור אותם. אבל, לחלופין יאמר משרד הפנים, כי רשויות הפונות לעזרה אצל משרד הפנים נדרשות לממש נכסים, כדי לכסות גירעונות שנוצרו כתוצאה מתשלומי שכר מופקעים לבכירים ולמקורבים ומחוסר ניהול נכון ויעיל של המערכת העירונית. משרד הפנים מעודד מכירת נכסים. הטיעון המרכזי הוא, שיש נכסים המהווים נטל של הוצאות ללא הכנסות לעירייה, וניתן לחסוך אותן הוצאות על ידי מכירת נכסים שיניבו הכנסה כספית, שתכסה את הגירעונות, שיצמחו מייד לאחר המכירה, פעם נוספת.

משרד הפנים מוסיף, כי רשות גירעונית הבונה תוכנית הבראה חייבת לממש נכסים. עיריית חדרה, למשל, נמצאת בחמישייה הפותחת של הרשויות הגירעוניות במדינה.

משרד הפנים דורש תוכנית הבראה וייצוב המערכת הפיננסית. אבל, האם יעלה על הדעת מימוש נכסי הציבור והתפרקות העירייה מנכסיה, כאשר במקביל לא נעשים צעדים אלמנטריים קודם המכירה, כמו השבחת הקרקע, הגדלת אחוזי הבנייה, שינוי ת.ב.ע, תכנון מחודש, המתנה לעליית מחירי הנדל"ן? אם וכאשר מוכרים, חייב הכסף, בסוף התהליך, להיכנס לקופה נפרדת, שייעודה בניית פרוייקטים לרווחת הציבור בעיר ולא לכיסוי גירעונות הנובעים, ברובם, מתשלומים למקורבים ומהוצאות ראוותניות. באחרונה, התיר משרד הפנים (על פי פרסומים בעיתונות המקומית) מכירה של 250 דונם אטרקטיביים במערב העיר חדרה. אדמות אלה הן הרזרבה היחידה שיש לתושבי העיר חדרה. היעלה על הדעת שאדמות אלה יימכרו בכזו קלות דעת?

נבחרי הציבור כנכסי ציבור
ישנם נכסי ציבור שאינם נכסי דלא ניידי. למשל – נבחרי ציבור. כן, חבר מועצה המקיים את שליחותו בנאמנות הוא נכס ציבורי מובהק, שיש להגן עליו ולא להפקירו. לנבחרי ציבור ברשות המקומית אין מעמד מוגדר, והם מופקרים לחלוטין וחשופים לתביעות, והכל בגיבויה של ממשלת ישראל.

ראו את חברי הכנסת, שגם הם נבחרי ציבור. רשימת ההטבות שלהם אינה יודעת גבולות: יש להם שכר גבוה, רכב צמוד, לשכה, עוזרים פרלמנטריים, שירותי ספרייה, שירותי דואר, שירותי דפוס, טיפול רפואי חינם, טלפון, לשכה פרלמנטרית במקום מגוריהם עם תקציב של 10,000 דולר בשנה, ייעוץ משפטי חינם וחסינות. התבוננו באברום בורג, המתיימר להיות קונצנזוס לאומי, שנאומו הצדקני בערב יום העצמאות על הצורך בשיפור המצב החברתי ממש נטף דמעות תנין. אבל, מאחורי הקלעים, הוא אינו לוחם עז נפש למען המצוקה החברתית של עם ישראל, אלא למען שיפורים בתנאי חבריו בכנסת ישראל ולתפארת לשכתו.

לנבחר ציבור ברשות המקומית אין כלום. אפילו החזר הוצאות מינימלי אין לו. נבחר ציבור ברשות המקומית מממן מכיסו את עבודתו הציבורית. הפקרות זו מולידה השתלטות של 'פטרונים' על ראש העיר. ולמה הכוונה?

מכיוון שלנבחר ציבור אין מעמד וזכויות הוא הופך בעצם ל'דחליל'. הוא אינו מוכן לממן מכיסו את תפקידו, ומסתפק ב'כבוד' שרוחשים לו. כפועל יוצא, הוא אינו משתתף בעשייה. אבל, כדי שירגיש שהוא 'שותף לעשייה', מנפחים לו את האגו על ידי חיבורו לברית קואליציונית 'מחמיאה' – לראש העיר. חיש שוכח הנבחר מה הבטיח לציבור הבוחרים שלו ומכאן, נסתמת הדרך לביקורת עניינית על מהלכים פסולים. ראש העיר משתמש בנבחר הציבור, בדרך כלל, ככלי לאישור תוכניותיו. הוא הופך אותו לחותמת גומי. אוי לו לנבחר ציבור קואליציוני שהמרה את פי אדוניו, ראש העיר. הוא חייב לתמוך במהלכיו – מהלכי הפטרונים המנווטים את ראש העיר לקידום האינטרסים הפרטיים שלהם. לעומתם, האופוזיציה נלחמת בשיניים, מתריעה בפני משרד הפנים, מבקר המדינה, היועצת המשפטית, הממונה על המחוז. אבל, מי נותן להם גיבוי? כל הגורמים הממשלתיים מסתפקים בדו"ח ביקורת וממשיכים הלאה (על זה נאמר, הכלבים נובחים והשיירה עובדת…).

כריתת עצים מוגנים
גם בתחום שאינו נדל"ני ואינו כספי באה לידי ביטוי הפקרת נכסי ציבור בגיבוי ממשלתי, והדוגמה הבאה יכולה לשמש הוכחה ניצחת:
העיר חדרה בת 110, ויש בה עצים מוגנים עתיקים למכביר. באחרונה, כדי לרצות קבלן מסוים, נכרתו למעלה מ-120 עצי ברוש ששתל דר' טיכו לפני כ-80 שנה ברחוב חובבי ציון. כמו כן נכרתו 40 עצי אקליפטוסים יפהפיים בשכונת בית אליעזר. האם עצים אלה אינם נכס של הציבור? מדוע הקרן הקיימת לישראל, האמורה לפקח ולשמר עצים אלה, אינה דואגת לאכיפת החוק ולשמירה על ערכי הטבע?

חגיגת בזבוזים על גב משלם המסים
גם משלם המסים הוא נכס ציבורי, וראו איך מתנהלת על גבו ומכספו חגיגת בזבוזים בגיבוי ממשלתי. ראשי השלטון סופגים ביקורת קשה ממבקר המדינה, אך העיוותים לא מתוקנים, והפקרת כספי הציבור ממשיכה לחגוג. ומכאן ההפקרות סביב שכר הבכירים. הדג מסריח מהראש. משרד האוצר קובע את רמת המקסימום של שכר הבכירים ברשויות המקומיות ובאופן אוטומטי הוא קובע את רמת השכר המשולמת לבכירים בפועל.

הדברים נעשים, כמובן, בגיבוי משרד האוצר ומשרד הפנים. מזכירה, רל"ש ודובר – איזה צידוק יש לשלם להם משכורת העולה על 18,000 ש"ח בחודש? לא במקרה כיכבה עיריית חדרה בראש רשימת מקבלי השכר הגבוה בארץ. מנהל אגף החופים עמד בראש מקבל השכר הגבוה בארץ. היועצת המשפטית של העירייה נמצאת בראש מקבלי השכר החריג. אבל, למי זה אכפת? איזה צידוק יש לממן שכר לימוד למקורבי השלטון? הטיעון תמיד יהיה – זה טוב לציבור.

ישנה קורלציה מלאה בין ריפוד כיסי הבכירים בסכומי עתק מכספי הציבור בתירוצים שונים ומשונים, עד כדי ביסוס נורמה המובנת מאליה, לבין חוסר אכפתיות והפקרות עצומים הגורמים לגירעונות לקופה הציבורית, מתוך ידיעה שהאחראיים לא יתנו על כך את הדין. מדובר בשמור לי ואשמור לך. סימביוזה מעניינת בין הבכירים בשלטון המרכזי ובשלטון המקומי, הנהנים ביחד ממנעמי השלטון, כמובן בגיבוי שלטון החוק.

חדוה יחזקאלי היא חברת מועצת עיריית חדרה