האינטרסים המיוחדים של נשים ערביות פלסטיניות, ושל האוכלוסייה הערבית כולה, אינם נמצאים, ככל הנראה, בראש סולם דאגותיה של מדינת ישראל. להפך, במקרים מסוימים נחשבת אוכלוסייה זו כמסוכנת וכמאיימת על בטחונה של המדינה. במקרים אלה המדינה אינה חוסכת במאמצים ישירים ובלתי ישירים "לקרוא לסדר" את האוכלוסייה, במיוחד בנושאים הקשורים לביטחון המדינה ולאדמות. על-אף שהיחסים בין האוכלוסייה למדינה קונפלקטיביים, מקיימת המדינה, בכל הנראה, אמנה בלתי כתובה בכל הנוגע לאי התערבות בנושאים הנוגעים לקיפוחן של נשים פלסטיניות בתוך החברה. היא עושה זאת בתירוצים שונים, גלויים ונסתרים, כאשר העיקרי שבהם הוא העיקרון של אי התערבות בעקרונות השייכים, לכאורה, לתרבות ולמסורת. אי התערבות זו על ידי שתיקה מבוקרת מביאה לשליטת המדינה בחברה הפלסטינית באמצעות חיזוק המבנה הפטריאכלי של החברה על ידי עצימת עיניים מנישואים ביגמיים, מנישואי קטינות ואי השקעת משאבים ומקורות מספיקים לטיפול בבעיות האלימות במשפחה. ברור, שכפועל יוצא מכך, חוסכת המדינה הון עתק.
השאלה המעמיקה יותר היא, מדוע צריכה המדינה להתעמת עם ראשי חמולות, "נכבדים" וכל מיני "שייחים", כאשר, למשל, נרצחת אשה על רקע מה שנקרא "כבוד המשפחה"? האם ראוי להוסיף סיבה זו כנקודה נוספת ביחסים העכורים עם האוכלוסייה הפלסטינית? התשובה ברורה וחד משמעית – לא. אחרת אי אפשר לפרש את הביגמיה הכה נפוצה בנגב ואת המספרים הגדולים של נישואי קטינות בניגוד לחוק בכל רחבי המדינה, ואת העונשים המגוחכים כנגד מבצעי עבירות אלה כאשר מוגשים נגדם כתבי אישום בבתי המשפט, אם בכלל. לדוגמה: מאסר על תנאי, הניתן על עבירת ביגמיה משמעו, שרק כאשר הגבר יתתתן בפעם השלישית יופעל כנגדו עונש מאסר.
לסיכום, האשה הערבייה הפלסטינית מופלית פעמיים פעם אחת בהיותה שייכת למיעוט לאומי, המופלה על ידי המדינה באופן שיטתי, ופעם שנייה בהיותה נתונה לאפליה פנימית, המדחיקה את מעמדה וזכויותיה על ידי החברה הערבית הפלסטינית עצמה, תוך שיתוף פעולה עם המדינה.
