ציפו מהנשים להנהיג את ההתנגדות ללחצים ולדיכוי בתוך המשפחה. בקרב השורדים, שלא כמו בקרב הלוחמים, היה חלקן של הנשים משמעותי יותר ולפעולתן תפקיד מרכזי יותר. המשמעות של המאמץ היומיומי לשרוד הייתה מידה עצומה של דבקות בעולם ערכים ובתמונת עתיד.
כל גילוי של שמירה על החיים בתקופת השואה הוא גילוי של התנגדות למדיניות ההשמדה הנאצית. מטרתם של הנאצים במדיניות היהודית הייתה לחסל את הקיום היהודי. דבר זה תקף גם לפני שמדיניות הפתרון הסופי התגבשה והחלה להתממש. היהדות והיהודי, כמהות גזעית ותרבותית, נתפסו כאנטי-תזה לגרמני, ושניהם לא יכולים היו לדור בכפיפה אחת בגרמניה ובעולם כולו. הנאצים לא הבחינו בקרב היהודים בין גברים לנשים, בין צעירים לזקנים, בין ילדים למבוגרים. לכולם, בני מעמד נמוך וגבוה, בעלי השכלה וחסרי השכלה, שומרי מצוות חילונים, או כאלו שכבר נטשו את היהדות, לא היה מקום בסדר העולם הנאצי. במדיניות האנטי-יהודית של הנאצים יש להבחין בתקופות ובשלבים שונים, ולאורם יש לבחון את ההתנגדות היהודית הקבוצתית והאישית. יש ללמוד כל אחת מצורות ההתנגדות בהקשר ההיסטורי ובנסיבות שבו היא נוצרה והתפתחה. לאחר מכן ראוי לשאול מה משמעות דרך התנגדות זו או אחרת עבורנו, החיים, לאחר השואה ומנסים להתמודד עם תוצאותיה ומשמעותה היהודית והאוניברסאלית.
במשך שנים התמודדו המחקר ההיסטורי ושיח זיכרון השואה, באמצעות דימויים דיכוטומיים, עם סוגיית ההתנגדות או התגובה היהודית למדיניות ההשמדה הנאצית. המשפט המפורסם שצוטט מפי אבא קובנר "בל נלך כצאן לטבח", כלומר – הציבור היהודי הסביל והמובל אל הגרדום ללא תגובה, ומנגד המרד המזוין, שמזוהה עם לוחמה, נשק תוצרת עצמית, נחישות ויאוש של לוחמים. דימוי זה מגולם בדמותו של קובנר עצמו, הלוחם והפרטיזן ובצורה המושלמת ביותר במרד הראשון בארצות הכיבוש הנאצי – מרד גטו ורשה. גם ההיסטוריוגראפיה של השואה חיזקה גישה זו. ראול הילברג, שפרסם ב-1960 את המחקר המקיף והחשוב ביותר על המדיניות הנאצית ורצח היהודים, כתב: "קבוצה המתמודדת עם כוח ואלימות יכולה להגיב באחת מחמש דרכים: להתנגד, להקל או לבטל את האיום, להתעלם מן האיום, להשתתק ולא להגיב ולהשלים. התגובה של היהודים נעדרה כמעט לחלוטין את דפוס ההתנגדות. כתוצאה משנות הגלות הממושכות, יהודים לא למדו לחשוב במונחי ההתנגדות."
יהודה באואר התמודד עם הגדרתו של הילברג את התגובה היהודית והגדיר את ההתנגדות היהודית בשואה "ככל פעולה קבוצתית מודעת שנעשית כנגד חוקים ידועים או לא ידועים, או כנגד כוונות של הגרמנים ותומכיהם הפוגעים ביהודים". באואר מרחיב מאד את ההגדרה והוא מכליל בה פעילויות שונות של הציבור. הוא מדגיש את המניעים וההתכוונות של פעולות ההתנגדות, כבאים לסכל את מטרות המדיניות הנאצית. אך באואר משאיר את ההגדרה לפעילות שנעשתה במסגרת הציבור, השרוי בזהותו היהודית ואין הוא רואה בפעולות של היחיד לשמור על החיים מעשה של התנגדות אלא מעין אינסטינקט קיומי. אמנם מנקודת ראותו של הקולקטיב היהודי גישתו של באואר יכולה להיות מובנת. ואולם כיון שהנאצים הגדירו את הזהות היהודית באופן שרירותי, לא התייחסו לזהות העצמית של היחיד והכלילו בקרב הקולקטיב אנשים שלא זיהו עצמם כיהודים, יש לראות גם במאמץ של כל יחיד לשמור על חייו, לאו דווקא במסגרת הקבוצה, מעשה של התנגדות. ככל שהתפרסמו ספרי זכרונות וספרי עדות רבים יותר, והחברה הישראלית גילתה התעניינות רבה יותר ביחיד ובשאיפותיו, הוטל הזרקור על מוקדים חדשים בחקר השואה. חקר מגדר ולימודי נשים, שניער וחידש נושאים רבים בחקר מדעי החברה וההיסטוריה, לא פסח גם על חקר השואה. בצד הלוחמים גיבורי התרבות, עוצבו גיבורים אחרים, השורדים שניסו להתמודד עם חיי היום יום (טובה פרלמוטר כינתה מעבר זה, במחקרה על מדיניות החינוך והוראת השואה, כמעבר מ"הלוחמים" ל"שורדים" כגיבורי התרבות.) בקרב השורדים, שלא כמו בקרב הלוחמים, היה חלקן של הנשים משמעותי יותר ולפעולתן תפקיד מרכזי יותר.
התובנה שהמאמץ היומיומי לשרוד היה בעל משמעות מעבר לפת הלחם, שכדי להחזיק מעמד בתנאי ההשפלה, הרעב והסבל הפיסי והנפשי, נדרשה מידה עצומה של דבקות בעולם ערכים ובתמונת עתיד, הציבה בפני המחקר שאלות חדשות ומושגים חדשים. ההתנגדות לא הייתה עוד התנגדות מזוינת בלבד, והציבור היהודי לא הלך אל מותו כצאן לטבח, אלא גורש באלימות ובאכזריות אל מותו לאחר שניסה בכל כוחו להבטיח את החיים ולהימלט ממוות. לאור שינוי עמדה זה קראו החוקרים קריאה חדשה את שכתב עמנואל רינגלבלום, ההיסטוריון שיזם את איסוף החומר הדוקומנטרי, המתאר את חיי היהודים בפולין הכבושה בעת שלטון הכיבוש עצמו והותיר לנו את האוסף הענק של הארכיון המחתרתי, הידוע בשמו "ארכיון עונג שבת": "היסטוריון העתיד יצטרך להקדיש דף הולם לאישה היהודיה במלחמה. היא תתפוס דף חשוב בהיסטוריה היהודית על אומץ ליבה וכושר עמידתה, בזכותה עלה בידי אלפי משפחות להתגבר על אימת הימים."
מקומן של הנשים בשמירה על התא המשפחתי
נשים יהודיות במרכזה ובמערבה של אירופה השתייכו למעמד הבורגני, בעוד שרוב הנשים היהודיות במזרחה של אירופה השתייכו לפרולטריון או לבורגנות הזעירה. לכן, נשים רבות יותר במזרחה של אירופה היו שותפות לפרנסת המשפחה. הן עבדו בעסק המשפחתי, למשל במכירת נעלים שהבעל ייצר, בקבלנות בתפירה ותחרה בביתן, והיו שעבדו מחוץ לבית בבתי מלאכה או בתי חרושת, לרוב לפני הנישואין. היו גם נשים שהיו להן עסקים קטנים, כגון דוכנים בשוק וכד'. במערבה של אירופה, היו רוב הנשים משכילות יותר ורבות היו בעלות מקצוע או שעבדו בעסק המשפחתי. אולם הן לא נהגו לעבוד לאחר נישואיהן, הן זנחו את הפעילות המקצועית והקדישו את חייהן למשפחה.
בעקבות התעמולה והמדיניות של המשטר הנאצי היו הנשים עדות ישירות לשינויים ביחסם של שכנים ומכרים. הן שמעו את עלבונם של ילדיהן בבתי הספר וצריכות היו לנחמם, הן זכו בקיטונות של לגלוג ועלבונות בחנות השכונתית, וחשו ראשונות את המגמה האנטי יהודית, שהפכה לא רק גלויה אלא רצויה ומוערכת. זאת ועוד, על אף הקשיים הגוברים והולכים בניהול חיי היום יום, ועל אף הלחצים הרבים שניצבו בפני הנשים בביצוע המשימות הקטנות כגון קניות, ביקור בבתי הספר, או הליכה לגן העירוני, הן נדרשו לשמור על רוח נעימה כדי להקל על קשייו של הבעל, שמקורות פרנסתו הצטמצמו ושקשריו העסקיים עם הציבור הלא יהודי, כלקוח או כשותף לעסקים, נעשו מורכבים יותר ויותר. העיתונות היהודית הציעה לנשים תפריטים חדשים כדי שיוכלו להציע תבשילים המתאימים לתנאי המצוקה והמחסור, שנבע משינוי המצב. המנהיגות הקהילתית הייתה מודעת למצב החדש של נשים ולקשיים שניצבו בפניהן, וניסתה לסייע בידן על ידי הגדרה ברורה ובמובן מסוים נוקשה יותר של תפקידיהן בתוך המשפחה. ציפו מהן להנהיג את ההתנגדות ללחצים ולדיכוי בתוך המשפחה. לא יפלא, אפוא, שבמקרים רבים היו הנשים מוכנות להגר לפני הגברים. גם בכך ניתן לראות ביטוי של התנגדות והתמודדות עם הצעדים שנקטו הנאצים. כמובן שבעיית התגובה של נשים לדיכוי הנאצי נעשתה קשה יותר וקיצונית יותר לאחר פרוץ המלחמה ובשטחי הכיבוש הנאצי. ניתן כמובן לספר סיפורים רבים שיציגו את העיקרון של מאבק לחיים במסגרת הניסיון לשמור על המשפחה. ישנם מקרים רבים ושונים בהם ניסו נשים לוותר על חלק ממזונם לטובת בני ביתם. ההגנה על המשפחה ועל הבית היו ערך עליון, והסתגלותן של נשים רבות למצבים החדשים מעוררת השתאות. אך היו גם מקרים שכדי להציל את חייהן אמהות נטשו את ילדיהן או חנקו אותם למות.
מקומן של נשים בספירה הציבורית ובמחתרת
פעילותן של נשים בספירה הציבורית מבטאה מאמץ לשמור על חייהן במסגרת הציבור ושמירה על חיי הזולת. במערבה של אירופה, במיוחד בצרפת ובהולנד, היו נשים יהודיות ולא יהודיות פעילות בהצלת ילדים, בעיקר באמצעות הסתרה במשפחות לא יהודיות. נשים יהודיות היו קשורות גם לתנועות מחתרת שונות בין באמצעות התנועה הציונית או באמצעות הקומוניסטים. נשים אלה סיכנו את חייהן למען אחרים ומתוך מטרה לפגוע במשטר הכיבוש. במזרחה של אירופה הייתה פעילות ענפה של נשים בארגוני העזרה, במטבחים הציבוריים, כמורות ומדריכות בבתי יתומים ובריכוזי פליטים, כאחיות ורופאות בבתי החולים ובפעילות מגוונת במחתרת. אחד התפקידים החשובים, בשלבים המקדימים של ארגון המחתרת ובעיצוב התודעה, היה העברת מידע ויצירת קשרים בין הגטאות השונים במזרח אירופה. תפקיד חשוב זה נעשה בעיקר על ידי הבחורות במחתרת, היו אלה נשים צעירות או נערות בוגרות חברות תנועות נוער ציוניות וקומוניסטיות, שהתחזו לאריות וחיו מתוך סכנה מתמדת בנסיעות ברכבות, במעבר בכפרים ובערים, עבדו אצל גרמנים או פולנים, כדי להוות בסיס קשר למחתרת. סיפורן המופלא של הקשריות מביאליסטוק, ליזה צ'פניק, ברונקה קליבנסקי, חיה ביליצקי, תמה שניידרמן ואחרות, היה כבר לנכס צאן ברזל של אתוס הגבורה הישראלי. סיפורן מעוצב בתוך מכלול סיפורי הלוחמים שניצלו. הפן הנשי של פעילותן כלל לא הודגש, אם כי תמיד צוין שכבנות וכנשים הן יכולות היו להיות בטוחות יותר מגברים בצד הארי.
